מהר"ם אלשיך ה

שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו ואע"פ כן אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראי' שנשתחרר' אמו ואח"כ כ ילדה שהרי הוחזק' שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צ"ל אם הוא מן המפקירין עצמן לכך ה"ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו

הרי לך בפירוש דכל היכא שהוחזק' שפחה בפנינו לא מהני מגו להוציאה מחזקת' אע"פ שאומר האב שנשתחררה ואח"כ ילדה ואין לומר שהטעם שאין אנו מאמינים לאב לומר שנשתחרר' ואח"כ ילדה משום דרגלים לדבר שאומר כן כדי להליץ על עצמו שלא יאמרו שבא עליה באיסור דהכא נמי איכא רגלים לדבר שאומר כן כדי להכשיר זרעו ועוד שלא אמר כן אלא אחר שעבר והשיא את בתו לישראל באסור כ"ש שבפירוש כתב הרב המגיד שם שטעמו של הרב הוא משום דבמקום חזק' אלימתא לא מהני מגו עיין שם

מעתה חל עלינו חובת ביאור לשון א' שכתב הטור ביור' דעה הלכות עבדי' סי' רס"ז שנרא' הפך כל מה שכתבנו וז"ל האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני ב"ח חיישי' שמא זיכה לו שטר שחרור על ידי אחר ע"כ לשון הברית' בפ' השולח ועלה כתב הטור בשם הרמ"ה דה"ק חיישינן ואם רצה האדון לחזור בו אינו יכול וכופין לו לכתוב גט שחרור והרא"ש כתב ודאי זיכה לו ע"י אחר כיון שהעבד אפשר לו שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא בן חורין ומותר בישראלית ע"כ

ויש כאן מקום עיון דמשמע מן הלשון דהא דפליג הרמ"ה על הרא"ש הוא משום דהעבד אומר לא עשאני בן חורין הא אילו היו שניהם מקיימים השחרור משמע דאפי' הרמ"ה מודה שמותר בישראלי' ואין צריך גט שחרור. ליתא שהרי הרמ"ה בעצמו כתב לעיל מזה הלשון בסמוך גבי עשיתי פלוני עבדי ב"ח דאם הוא ש"מ או אפי' בריא שאמר דרך הודא' מהני למקני נפשי' וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין והתם אין העבד מכחישו וממקומו הוא מוכרח דמיירי בששניהם מודים זה לזה שהרי על זה הלשון כתב בתחל' וז"ל כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי ב"ח ומסרו לידו יצא בן חורין וכיון דמיירי שכותב לו כן בשטר ומוסרו ביד העבד א"כ שניהם מקיימים השחרור ועלה קאי מה שכתב שאם לא כתב בשטר לא מהני אלא א"כ הוא שכיב מרע או בריא שאמר כן דרך הודאה ובודאי. דבשניהם מודים זה לזה מיירי דומיא דההיא דכתב לו בשטר ואפי' הכי כתב דאינו מותר בבת חורין א"כ צריכים אנו לומר דהא דנקט שהעבד אומר לא עשאני וכו' לרבות' נקטי' דלא תימא הודאת העבד כמא' עדים דמי ויוכל הרב לשעבד בו אם ירצה קמ"ל דלא וכ"ש אם שניהם מודים דמהני הודאת' לאפקועי ממונ' ולא לאפקועי איסור'. וכן ההיא דמייתי הטור בסמוך באומר כתבתי גט שחרור לעבדי צריך ג"כ לומר שאם הרב אומר כתבתי גט שחרור לעבדי והעבד אומר קבלתי יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בישראלית והא דסיים הטור בלישני' אבל אם העבד חזר בו ואמר כן קבלתיו והרב עומד בדבורו כופין אותו וכותב גט שחרור לרבות' נקט שהעבד חזר דאע"ג דמעיקר' אמר לא קבלתיו והוה לן למימר הודאת בעל דין כק' עדים דמי אפי' הכי מהני חזרתו שכופין את הרב שיכתוב לו גט שחרור וכ"ש אם לא היה שם חזרה כלל אלא שהרב אמר כתבתי והעבד אומר קבלתי שכופין אותו וזה נ"ל פשוט ומוכרח בדברי הר"מה

אמנם צריכים אנו עדיין להבין דברי הטור שכתב בשם אביו הרא"ש דהא חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר פירושו ודאי זיכה לו על ידי אחר וסיים בה הרא"ש ומותר בישראלית ומשמע דמותר ואין צריך גט שחרור כלל וקשה במאי קמיירי אי כשאמר כן דרך הודאה הרי כתב למעלה בשם הרמ"ה דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ולא הביא חולק על דבריו. ואי בבא לשחררו בלשונות אלו על פה הא קאמר לעיל דלאו כלום הוא ויכול לחזור בו ואי בשכיב מרע ה"ל לפרושי. ואי בשכתב לו כן בשטר ומוסרו בידו מאי והוא אומר לא עשאני דקאמר. ואף אם נרצה לדחוק ולומר דלעולם מיירי בברי' שאמר כן דרך הודא' ומ"ש למעלה דצריך גט שחרור הוא סברת הר"מה וליה לא ס"ל. עדיין קשה הא דסיים הטור בלישני' וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה ע"כ וצ"ע מה הם הדברים שכתב הרמב"ם למעלה שחולק הרא"ש עליהם אם הוא מ"ש מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון אינו יכול לחזור בו כמו שהבין הרב בית יוסף זה א"א דההיא לאו מטע' הודא' היא. ועוד שלא מצינו להרא"ש שיחלוק על דברי הרמב"ם בזה ואין מי שיחלוק אלא הראב"ד דסובר דאע"פ שהוציאו מפיו דברים שמשמען שלא נשאר עליו שום שעבוד כלל אפי' הכי לא קני נפשי' אפי' לאפקועי ממונ' אלא אם כן שחררו בלשון המועיל ואיך אפשר שיסבור הרא"ש שלא יצטרך אפי' גט שחרור לענין אסורא. ואם נאמר שהדברים שכתב הרמב"ם למעלה הוא מה שכתב לעיל מזה בשם הרמב"ם דמי שהניח לו רבו תפילין או קראו בתור' יצא לחירו' ובודאי יצא לחירו' מדין הודא' קאמר ואפי' הכי הצריך הרמב"ם ג"ש דאלו לדעת הרא"ש יצא לחירות ואין צריך גט שחרור כלל גם זה א"א שהרי על כרחי' הרא"ש נמי ס"ל דבעי גט שחרור שהרי בהשיאו רבו אשה דעביד אסור' ועדיף מהניח לו רבו תפילין כ' הרא"ש דצריך גט שחרור. ועוד אם איתא דס"ל הרא"ש דבריא שאמר דרך הודאה עשיתי עבדי בן חורין הרי הוא בן חורין מיירי שכתב לו כן בשטר ואומר דוקא

לכן על פי הדברים האלה נראה לע"ד לומר דלדעת הרא"ש אע"ג דמותר בישראלית באומר עשיתי עבדי בן חורין דרך הודא' עם כל זה צריך ג"ש כדי שלא יבא היום או מחר ויאמר לא עשיתיו בן חורין דומיא דההיא דהשיאו רבו אשה דאע"ג דמותר בישראלית כמו שכתב הטור לעיל מזה עכ"ז צריך גט שחרור משום חששא דשמא יאמר האדון לא שחררתיו ואזיל לשיטתיה דסבירא ליה להרא"ש דמעוכב גט שחרור מותר בישראלית ודלא כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל ל דמעוכב גט שחרור אעפ"י שיצא בישראלית. אסור עד שיביא ראיה שקבל גט שחרור וזה הוא שהכריחו לר' יוחנן לומר דהא דתני' עשיתי עבדי ב"ח הרי הוא ב"ח מיירי שכתב לו כן בשטר משום דמשמע ליה דתנא לאו מדין הודאה קאמר מדקא תני הרי הוא ב"ח ומשמע ליה דאפי' גט שחרור לא צריך ואם כן לא מצינן לאוקמה אלא שכתב לו כן בשטר שהשטר עצמו הוא הגט שחרור ואין צריך יותר

וכ"ת אם איתא דלדעת הרא"ש צריך נמי גט שחרור א"כ מאי איכא בין הרמ"ה להרא"ש איכא בינייהו אם עבר ונשא ע"פ הודאתו דלדעת הרמ"ה אסור בישראלית ובניו עבדים דלא מהני הודאתו אלא לאפקועי איסורא ואילו לדעת הרא"ש מותר בישראלית ואם עבר ונשא הבנים ישראלים גמורים אא"כ חזר בו הרב וערער שלא עשאן בני חורין וא"כ לפי זה הא דקאמר הטור האומר עשיתי עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני באומר כן דרך הודאה מיירי ולעולם צריך גט שחרור כמו שכתב למעלה בשם הרמ"ה הגט שחרור הוא להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתב למעלה גבי הניח לו רבו תפילין דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין דאלו לדעת הרא"ש בלא גט שחרור מותר להתירו בבת חורין אלא דמצריכינן ליה גט שחרור כדי שלא יחזור בו ויאמר לא עשיתיו. הילכך עפ"י הדברים האלה נראה לע"ד דלדעת