מהר"ם אלשיך נח

לסחורה שהוא לפרנסת ביתו אין למעלה מזה אלא דבר מצוה כי לטייל או לשאר דברים גריעי מסחורה. ועוד דאפילו הויא מצוה זו דמיא לת"ת שאין למעלה הימנה שאמר שהולך אדם שלא ברשות אשתו כו' היינו מן הסתם אבל אם אומרת בפירוש שאינה רוצה אסור ועובר על מצות התורה מיקרי וא"כ בנ"ד שהיא צועקת ואומרת שלא יצא ודאי שהוא עובר על התורה ושבועתו השנית לא חלה כלל איברא דחזינא לאחד מן המורים שכ' שאינו עובר על מניעת עונת אשתו אלא כשמתכוין לצער' אבל בהולך למדינת הים לסחורה או לדבר אחר ואינו מכוין רק לעשות חפצו ולא לצער' פטור ולפיכך כשנשבע ללכת לסינים אע"פ שהוא מקום רחוק אינו נקרא נשבע לבטל את המצוה. וליתא דהא בגמ' עלה דמתני' בקונם שאני משמשך כו' דפריך בגמ' והא משתעבד לה מדאורית' דכתיב ועונתה לא יגרע ומשני באומר הנאת תשמישך עלי וקשה דאם איתא למה משנה משמעות לשון המשנה דקתני קונם שאני משמשך דמשמע שאוסר את עצמו עליה וקאמר דמיירי שאסר תשמישה עליו ולישני הב"ע שאינו מכוין לצער' אלא לבריאות בעלמא פן משמן בשרו ירזה או שלא יחלה וכיוצא בזה ולעולם אפי' בדקאמר תשמישו עליך כפשטא דמתני' ועוד אעיקרא דפירכ' מאי קא פריך והא משתעבד לה דהא אפי' במשועבד לה כיון דכשאינו מכוין לצעור' חלה שבועה או נדר מאי איכפת לן בשיעבודיה אלא ודאי דכיון דמשועבד לה והוא פוטר עצמו משעבודו בכל גוונ' לא חייל. ול"ל דשאני שבועה מנדר דהא כתיבנא לעיל דבהא מילת' כי הדדי נינהו דלא חיילי אמאי דהוא משועבד מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' וכיצד מדירה כמו"ש לשונו למעלה וכ"נ מתשובת מהר"ם והובא' בהג"מ פי"ד וז"ל נשאל למהר"ם על הנודר שלא ליקרב אל זוגתו עד זמן פלוני אם נדר שלא מרצון זוגתו ודאי יש איסור בדבר ולא חל הנדר דהא אמרי' בנדרים האומר כו' ופריך בגמ' והא משועבד לה עד אבל אם נתרצית זוגתו והיתה חפצה בכך אז צריך התרת ג' הדיוטות עכ"ל הרי שאינו מחלק בין מכוין לצער' לשאין מכוין אלא בין אם נעשה ברצונה שחפצה בדבר או שלא ברצונה ואם אית' לפלוג וליתני בדידה ובשאינו לרצונה יחלק בין מכוין לצער' לשאינו מכוין ועוד ראיה מתשובת הר"ן ז"ל שכ' וז"ל שאלת ראובן ושמעון ולוי נשבעו שבועה חמורה בנק"ח ביד ע"ד המקום ועד"ר שישתדלו ללכת ויעברו עד גי"פרי בספינה כו' עד ע"ד לקבוע דירה זמן מה בא"י או בסביבותיה בדמשק או כו' עד ועכשו מתחרט שמעון על שבועתו מפני שהוא רואה את אשתו מסרבת ללכת אחריו כו'. תשובה קרוב אני לומר ששבועה זו אינה צריכה התרת חכם דה"ל נשבע לעבור על המצוה לפי שאין האיש רשאי להניח את אשתו ונילך לו דמחייב לה מדכתיב שארה נסותה ועונתה לא יגרע ע"כ. הנה בפירוש שאע"פ שלא היה מכוין הוא לצעו' אלא אדרב' עלה בדעתו שתבא עמו למקום שנשבע ואפ"ה כ' דהוי כנשבע לעבור את המצוה וא"כ ודאי שהחלוק ההו' לומר שבמכוין לצעור' הדבר תלוי דבהכי אמרי' דהוי כנשבע לבטל את המצוה ניתי' כלל וכן לחלק ולומר דשאני בין הנשבע לבטל עונה לנשבע ללכת למקום רחוק שאין ביטול העונה באה אלא מאליה ולא שנשבע לבטל העונה בפי' מלבד מ"ש למעלה נמי בנדון דהר"ן ז"ל לא נשבע לבטל העונה רק ללכת למקום פלו' וקאמר דהוי כנשבע לבטל את המצוה. וא"ל דמ"ש הר"ן ז"ל אינו אלא משום דנשבע לדור זמן מה אבל (בנ"ד] שאינו אלא ללכת מפרובינצא לסינים או לארץ הצבי ולחזור לביתו אעפ"י שהוא לעבור אורחות ימים וריחוק מקום לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה חדא דהא לא נ' ז"ל דטעמ' משום קביעות דירה אלא משום דאין אדם רשאי להניח את אשתו ולילך לו ועוד דהא בגמ' לא נתנו שיעור אפי' כשהוא ברצונה אלא חדש א' כדכתיבנא פלוגתא דרב ור"י וכ"ש שלא ברצונה אלא דאדרב' היא צועקת שלא ילך דודאי לית דין ולית דיין שיהא רשאי אפי' חדש א'. ומי זה יערב אל לבו להמציא שיעורי' מדעתו בין דירת קבע להליכת ארץ מרחקים מה שאדרב' בנותנת רשות לא היקלו רק חדש ימים ולהעמיס על הר"ן מה שלא חילק ולא עלה אל לבו ומה גם עתה סברת מי שראיתי שמחלק ב' החילוקים יחד דתרתי בעי' חדא שיה' מכוין לצעור' ועוד שיהא לזמן רב לקבוע דירה והם דברים שאין להם סמך מן הגמ' כלל ומה שנתלה מדברי הרמב"ם ז"ל ואם עבר ומנע כדי לצערה עבר בל"ת שבתורה כו' שרצה ללמוד מזה שכיון שאין עובר אלא במכוין לצער' א"כ לא הוי נשבע לבטל את המצוה אלא כשנשבע כדי לצערה והנה כתבנו שאין הדבר תלוי בזה ועוד אני אומר כי לו הונח יהיה דעת הרמב"ם ז"ל שאין עובר בלאו אלא במכוין לצערה אפ"ה כיון שהשעבוד מוטל עליו כל מה שנשבע להפקיע השעבוד בכל דרך שיהי' אינו חל כלל. וראי' מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו שהרי בסמוך לההוא לישנא כ' וז"ל המדיר את אשתו מתשמיש שבת א' ממתינין לו יותר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו אפי' היה מלח שעונתו לו' חדשים שכיון שנדר הרי צערה וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ואם נשבע נשבע נשוא מפני שהוא משועבד לה עכ"ל. ואם אית' שאין אומרים אין שבועה חלה על שבועה בנשבע למנוע עונת אשתו אלא היכא דע"י השבועה עובר בלאו א"כ היכי קאמר דאפי' במלח שעונתו לו'. חדשים אם אמר תשמישי אסורה עליך או נשבע כו' שאינו חל מפני שהוא משועבד לה הרי אינו עובר בלאו עד מלאת לו ו' חדשים ולמה [לא] יחול מעתה שמצא הנדר מקום לחול אלא ודאי כדכתיבנ' וכ"ש שאין כוונת הרמב"ם לאמר שאם ימנע אדם עצמו מתשמיש יותר מזמן הראוי לו והיא מצטערת ומוחה בדבר והוא אינו מכוין לצעור' אלא לשמור הבריאות וכיוצ' בזה שלא יעבור הלאו מאחדש אינו מכוין לצערה דהא כיון שהי' מצטערת והוא אינו חולה או אנוס עובר לאו הוא אלא דעתו הוא על הסתם שהיא אינה מוחה בדבר או כ"כ לאפוקי מאי דכ' אח"כ ואם חלה או תשש כחו כו' אבל לעולם דבבריא והי' מצטערת ומוחה כי נ"ד והוא מונע עונתה ודאי שעובר הוא בלי ספק ואין שבועתו שנשבע לקיים מאמר הברורים חלה לבטל שבועת התורה בסיני שלא יגרע שאר' כסותה ועונתה. ועוד כי גם בשבועתו תנאי היו דבריו שאומר אם יהי' לו אונס ואין לך אונס גדול מזה שאשתו אונסתו על דברת שבועת אלהים שהוא משועבד לה מהר סיני ועוד הוסיף שבועה כשנשאת כמנהג מלבד הברית אשר כרת ה' לו בחורב ועוד כי גם לא היתה השבועה רק מה שיגזרו בג' החדשים ועבר הזמן ההוא. הנה מכל זה שאפילו התרה א"צ כלל ולא עוד אלא שאדרבה מה שנשבע ללכת לסינים היתה שבועת שוא לבטל את המצוה ואפילו התרה אינה צריכה דאפילו הר"ן שמצריך התרה לאותה שבועה שהעתקנו תשובתו היינו מפני שהיה על דעת רבים הא לאו הכי אפילו התרה לא היה מצריך כמפורש בלשונו שם באריכות ועוד הפליג לומר שאפילו היתה השבועה לעלות לא"י לא היה צריך התרה אם לא שהיתה עד"ר כמפורש שם משא"כ בנ"ד שלא היה עד"ר הנה כי אפילו התרה ג' הדיוטות לא הי' צריך בנ"ד כיון שהיא מסרבת וצועקת שהרי מהר"ם בתשובה שהזכרנו כתב בפי' וז"ל אבל אם נתרצית זוגתו והיתה חפצה בכך אז צריך התרה מג' הדיוטות עכ"ל הנה שלא הצריך התרת ג' הדיוטות אלא כשנשבע ברצונה וחפצה אך לא בע"כ כנ"ד והנה מן התימה על קוראי תגר על האיש הזה ה"ר שמואל על שבועתו ששאל היתר בג' הדיוטות וכי הגמול הם משלמים לו שחש על נפשו לצאת מן הספקות וקבל התרה בג' הדיוטות אעפ"י שלא היה צריך שום התרה ולא עוד אלא ששמענו שנתנו יד לענות נפשם בבית כלא וג' המתירים יחד אסירים בבית הסוהר על לא חמס עשו כי מבלי התרת' היה מותר כמדובר. והנה המה להתנצל מתלונתם ענו ואמרו כי תנאי היו דבריהם שלא היו מתירין אלא ע"מ שחכמי פיימנס יסכימו עמהם והמה ממ"נ הם פטורים אם היה צריך התרה לא פשעו כי תנאי היו דבריהם ואם לא היה צריך מכ"ש כי לא עשו דבר ומה גם כי הנה מד' חכמים שבעיר ההיא חציים מסכימים ואומרים שאפילו התרה א"צ ובין כך ובין כך ה"ר שמואל פטור ומותר ע"י התרה זו כי לו יונח שהיתה שבועה לתועלת חברו ולא היתה מבוטלת מהטעמים הנאמרים באמת אפ"ה אם נשאל עליה והתירוה הותרה כאשר האריך הריב"ש בתשובותיו בב' וג' מקומות בפי' ומה גם עתה כי אין כאן נדר אין כאן שבועה גם התואנה שבקשו עליהם לומר שהיו עמי הארץ ואין התרתם התרה הנה הסכמת הפוסקים היא דלא בעינן אלא דמסברי להו וסברי והנה כל יודעיהם ממושבותם יעידון יגידון כי גדר זה לא יחסר מהם והותר ומה גם עתה כי בלעדי זה היה פטור משבועה שניה ולכן על שכנגדו אבי היבמה מוטל לאמר לאסורים צאו וישר על אנשים כו' לא ישועו כי אסרם והריב יטוש מבע"ד כי הדין עם ה"ר שמואל הנזכר. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

נא שאלה ראובן שהלוה את שמעון מעות והתחיל שמעון לפרוע לו מדמי ההלואה סך מה ובראות שמעון שהי' דוחק אותו ראובן על השאר אמר לראובן שיש לו על אביו סך מעות מצד ירושת עזבון אביהם שנטל אביו של ראובן יותר על חלקו המגיע לו ורוצה שישלם לו ראובן אותו הסך כי השעה הוצרכה לו לכך בעונות שנתגלגל הזמן והצריכו לכך. כשמוע אם ראובן את דברי שמעון דברה על לב בנה שלמען השם אל ישמעו זרים ביניהם כי אנשים אחים הם ומה גם כי אין ידו של שמעון משגת ואפי' שלפי הדין לא יהי' חייב ראובן לפרוע חוב אביו באומרו שלא ירש מאביו מאומה ועוד שהיא מלוה ע"פ ומי הכריחו לפרוע אותו החוב אפ"ה אין לאל ידו של שמעון ומה תועלת להתגורר ולהתקוטט עם דודו שלמען השם ישמע לקולה ויהי' לו אשר לו וממקום אחר ישלח רחמיו. כראות ראובן את רצון אמו ודבריה קבלם עליו אך בזאת שיכתוב לו שמעון כ"י איך לא נשאר לו עליו שום טענה ותביעה מצד ירושת אביו ויהי' לו אשר לו וכן עשה שמעון שכ' לו כ"י וז"ל. בהיות כי הי' לי טענה ותביעה על חלק ירושת אחי פלו' נ"ע אשר ירש וקבל מעזבון אב"מ ז"ל יותר על חלקו המגיע לו מודה אני עתה החתום מטה הודאה גמורה בלב שלם ובנפש חפצה בלי שום אונס כלל איך לא נשאר לי עליו ולא על בא"כ לא טענה ולא תביעה ולא דין ודברים כלל וכל טענה או תביעה שאטען מצד חילוק הירושה הנזכר מעתה ומעכשיו תהי' בטלה כחרס הנשבר שאין בו ממש ויהיו דברי אלה שרירים וקיימים לעולם ועד ולהיות לזכות ונראי' ביד כל בא"כ חתמתי שמי פה היום יום פלו' מחדש פלו' משנת פלוני ליצירה מודה אני כל הכתוב לעיל היות אמת ויציב ונכון ומתוקן ומקובל עלי אני הצעיר פלוני. ע"כ כ"י של שמעון. אחר זמן רב תובע שמעון את ראובן שיפרע לו אותו החלק שנטל אביו של ראובן מירושת עזבון אביהם יותר