מהר"ם אלשיך נז

בכורה ה"נ הוה לן לספוקי אבל סברת כל הפוסקים היא דשקיל לה כלה ולא פליגי אלא אי מוציאין מידו וילקח קרקע והוא אוכל פירות או אם מניחין אותם בידו לגמרי נמצא דבין להרמב"ם וסיעתו דכולם שלו מעתה בין להרי"ף וסיעתו דסברי דמוציאין מידו והוא אוכל פירות בחייה ובמותה גם את הכל יקח ולא שקלי אחין כלום ולית שום פוסק בעולם שיחלוק על שתי דעות אלו לומר שיהיה חלק לאחיו בהאי מצוה כלל א"כ ודאי שאפילו מלוה ביד אחרים שקיל לה איהו לגמרי כי קם הוא תחת אחיו לגמרי. וכ"כ התוס' בפירוש פרק האשה שנפלו וז"ל אבל הכא הרי היבם מוחזק מאותה מלוה שהרי הוא החייב ואפילו היו אחרים חייבים הוה חשיב יבם מוחזק דבמקום אחיו קאי עכ"ל. ומעתה ראוי לבקש טעם למה ייפו כח ייבם מבכור כיון דאיתקש לבכור וקאמר קרא עליה והיה הבכור. ואפשר דטעמא משום דביבם כתיב יקום על שם אסחו המת וקי"ל יקום לנחל' דהיינו כאלו הוא בן אחיו המת וא"כ כמו שהבן יורש חובות אביו ג"כ הוא יורש אותם וזה דקדקו בתוס' שהעתקנו לשונם שאמרו שאפילו מלוה ביד אחרים יבם מוחזק משום דבמקום אחיו קאי אבל בבכור דקדק הכתוב שאמר בכל אשר ימצא לו דמשמע דוקא אשר ימצא ממש לו לאב שממעט מלוה ודומה לה שעתה אינה מצויה לו וגם מלת הבכור אין עיקרא להאי דרשא אלא לומר שמצוה בגדול ליבם אלא דמדאפקי' רחמנא בלשון בכור הוא דאמרינן שאינו נוטל בראוי כבמוחזק וא"כ לא סגי האי מילתא לשווי לראוי ממש כבכור דפריש לן קרא ואמר בכל אשר ימצא לו והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל דגבי בכור כ' המוחזקין לאביו שבאו לרשותו שנאמר בכל אשר ימצא לו וביבם לא כתב אלא המוחזקין לאחין בלבד דמשמע דבבכור משום דקפיד קרא וקאמר בכל אשר ימצא לו בעינן שבאו לרשותו לאפוקי מלוה שעדין לא בא ברשותו אבל גבי יבם לא בעי' בא ברשותו כיון דמעיקרא הוו ברשותו והוא הלוה אותם מתחלה. והכי דייק נמי ל' הטור דביבם לא ממעטינן אלא מאי דלא הוה מעולם ברשותו מש"כ מלוה דמעיקרא הות ברשותיה דכתב וז"ל זוכה היבם בנכסי המת ועומד במקומו ליטול חלקו בנכסי אביהם ודוקא דמוחזק כגון שמת אביהם ואח"כ מת אחיו קודם שחלקו כו' אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביהם ע"כ. נר' דלא מפר' ראוי במילתא דאח כלל אלא במה שהיה ראוי לאחיו כגון ירושת אביו שלא מת בימיו שלא הי' לאחיו בה שום זכות בעולם אבל מה שהי' מוחזק לאחיו אע"ג שהלוה אותו לאו ראוי מיקרי דבמקום אחיו הוא ממש דאלת"ה אמאי מהדר לפרושי ראוי על הזקן שמת אחר הבן ולא מפרש לה בבן גופיה. ומהאי טעמא עדיפא מלוה דלא תהוי ראוי מירושת אביו שמת אחרי מות בעל השומרת יבם דהתם מעולם לא היה הבן מוחזק בנכסים אבל במלוה קודם שהלוה אותה מוחזק הוא במעות ומש"ה מקרי שפיר מוחזק נמי בתר הכי הילכך אפי' ה"ג או הטור דסברי כוותייהו דהיכא דמית אביו אחר מיתת הבן אין היבם נוטל חלק אחיו במצוה מודו כדכתיבנא זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי

ז"ל השאלה אשר שאל ה"ר שמואל בינידוטי אשר היא מיוסדת כתיקנה על פי האמת ופירושה שאין בה דופי אלא דברי צדק ומשפט כי האמת יורה דרכו

ג שאלתא ראובן נשא אשה והלכו שניהם לארץ ישראל לדור שם מת ראובן בלי זרע של קיימא ואשתו נשארה זקוקה לשמעון אחיו שהיה דר חוצה לארץ. באו קרובותי' ואמרו לו שילך לא"י לייבם או לחלוץ לאשת אחיו המת כדין תורתינו הקדושה כי כבר התחיל לקיים הגזרה מהברורים שפרע הנדונייא לאבי היבמה כפי גזרת הברורים ושמעון השיב כי דין תורה הוא שהיבמה תלך אצל היבם ובראות קרובי היבמה הדבר הזה הלכו בע"שג כדי לכופו בדינם לעלות לא"י ליבם או לחלוץ ונתעצמו לריב ולערער בנדון הלז זה כמו ג' חדשים ופזרו ממון הרבה מלבד אבוד הזמן. ובין כך קם אחד מבני עירם לפשר ביניהם ובראות שמעון ההפסד והנזק המגיע לו הן מצד ההוצאה מהריב שהוצרך ללכת חוץ לעירו לריב עם קרובי היבמה הן בהוצאת בני ביתו ובטול הזמן וממונו שהיה הולך וחסר כל יום ויום מרעה אל רעה ע"י זה נאנס ונתרצה לשים כל טענותיו ודברי ריבותיו ביד הברורי' ונשבע על דעתו לאשר ולקיים כל מה שיגזרו עליו אפי' לעלות לא"י בתנאי זה אם יהיה לו שום אונס גלוי אז יהיה פטור מאלתו ומשבועתו שנשבע וגזרו ופסקו שבתוך ג' שנים יהיה חייב ללכת לא"י לייבם או לחלוץ ועתה באו קרובי היבמה לכוף את שמעון שיעלה לא"י ליבם או לחלוץ כפי הפסק והגזירה ע"פ השבועה שקבל עליו על דעת אותו שלישי

ושמעון משיב כי אותה שבועה שנשבע היתה באונס מפני שהיה רואה שכל ממונו היה הולך לאבוד בערכאות וכדי שלא ימותו אשתו ובניו ברעב ובצמא נתרצה כד"א חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ועוד אומר כי אין בשבועה זו ממשות כי נעשתה בתנאי אם יהיה שום אונס לשמעון שיהיה פטור משבועתו ועתה אשתו אונסתו ומעכבתו ללכת לא"י ועוד אומר כי כדי לצאת מכל ספקא שאל התירא לשבועתו ועוד טוען כי כבר עבר זמן הקימפרוימוס מהג' חדשים שנתנו לברורים ולא גזרו תוך הזמן ולאחר ג' חדשים הלכו קרובי היבמה לאדון העיר והשיגו ממנו לפצות את הברורים שיגזרו אע"פי שעבר זמן הקומפרומיס א"כ אין כאן שבועה. ועוד אמר כי המעות שפרע ליבמה מנדונייתה לא פרעה מצד חיוב הקומפרומיסו אלא שכבר היה חייב ליבמה מפני שעבודא דאביו שנתחייב לשלם ליבמה נדוניית' מממונו ולכן פרע חצי נדונייתא כמו יורש מאביו ע"כ טופס השאלה. ויורו המורים שלמים וכן רבים תשובות מתחלפות מהם לעזרו של ה"ר שמואל ומהם כנגדו והאריכו למענית' כי ע"כ לא באו פה דבריהם מועתקים לאריכותם בלתי אם תשובתי אחרי ראותי סלע מחלוקת' ויהיו דברי אלה

אלהים ראיתי עולים ויורדים באיש הזה שמו ה"ר שמואל בינדיג יצ"ו מיימינים ומשמאילים מהם לחיוב ומהם לפטור ואשר לא שת לבו אל דברי המיימינים כתרוהו הרדיפוהו מנוח' הדריכוהו הכוהו עד חרמה על דבר שבועת אלהים אשר נשבע לקיים מאמר הברורים ויהי מאמרם ללכת מן פרווינצה עד סינים או לארץ הצבי ליבם או לחלוץ את יבמתו תוך זמן פלוני והוא מתעכב על צעקת אשתו כי רבה ודמעתה כי כבדה מאד באמור אליו אל יעזבנ' כי הוא משועבד לה מן התורה וע"כ קנאו את קנאת ה' על שבועת יבמתו והוא פלאי למה חרה למו על שבועה זו ולא חשו על שבועת סיני הקודמת כי הוא משועבד לה שעונתה לא יגרע ואדרבה שבועה השנית היא שבועת שוא שהוא לבטל את המצוה ולא חלה שאין שבועה חלה על שבוע' כדגרסי' פ' ואלו מותרין וז"ל קונם שאני משמשך הר"ז בבל יחל דברו והא משתעבד לה מדאוריית' דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע באומר הנאת תשמישך עלי כו' והנה ע"כ לא חלקו בין אומר הנאת תשמישי עליך לאומר תשמישך עלי אלא בל' נדר אבל בשבועה אין דרך לחוש כלל מן הטעם הנזכר כי אין שייכות לחלוק זה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ד דאישות ז"ל וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה עכ"ל. וכ"כ בטור בלשון הזה. ושאין לומר דאין זה אלא בנשבע בפירוש שלא לשמש. אבל בנדון דידן שלא נשבע אלא ללכת לסינים אלא שמהליכתו נמשך ביטול עונתה לא מקרי כנשבע לבטל את המצוה כי זה אין לו שאר דהא פסוק רישיה ולא ימות הוא ודעי' להא דכ' הרא"ש כלל ס' וז"ל ראובן שנשבע שלא למכור משלו לפרוע מה שחייב ושוב נשבע לשמעון שיפרע לו עד זמן פלו' כו' עד אבל אי קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל דה"ל נשבע לבטל את המצוה כי מושבע ועומד הוא מהר סיני למכור את שלו ולפרוע חובו דפריע' בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. הרי שאעפ"י שלא נשבע שלא לפרוע חובו אלא שלא למכור משלו והיה אפשר יזדמן לו דרך לפרוע מבלי ימכור אעפ"כ כיון שנמשך מזה שלא יפרע כשאין לו דרך אחרת הויא שבועת שוא וא"כ כ"ש בנ"ד שאין דרך לבלתי ימשך ביטול עונת אשתו אם ילך לסינים דודאי הוה כנשבע לבטל עונתה והויא שבועת שוא. והנה אפילו בנותנת לו רשות החמירו שלא לצאת ולהתאחר דגרסינן בגמ' פ' אעפ"י וז"ל ברשות כמה כמה דבעי אורחא דמילתא כמה א"ר חדש כאן וחדש בביתו שנאמר כו' ור"י אמר חדש כאן ושנים בביתו שנאמר כו' ופרש"י אורח' דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפילו יכול לפתותה הנה בפירוש שאפילו ברשות אסור יותר מחדש א' וכ"ש בצווחת כי כרוכי' כנ"ד. וכ"כ הטור וז"ל אין האיש רשאי לצאת לסחורה או לצורך דבר אחר בענין שמתבטל מעונתה המוטלת עליו אלא ברשות אשתי ואפילו תתן לו רשות אין ראוי למתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו כי אעפ"י שנותנת לו רשות על ידי פיוס או ע"י שמתביישת למונעו היא מצטערת בלבה והרמ"ה פסק חדש בחוץ ושנים בביתו עכ"ל. הנה בפירוש דאפי' ברשות אינו רשאי ביותר מחדש בחוץ כ"ש כשהיא צועקת כנ"ד דלית דין ולית דיין יתיר לו יותר משיעור עונה הראויה אליו ומה גם בארחות ימים מפריווינצא עד סינים או ארץ הצבי שלא יספיקו ו' חדשים ללכת ולשוב כמנהג הזדמן דרכי הים באניות סוחר. ול"ל דשאני נ"ד דהוי הולך לדבר מצוה ליבם או לחלוץ דהא אפי' היה מוטל על היבם ללכת אחר היבמה אין עונת אשתו ראשונה נדחית מפניה דע"כ ל"א אלא ללמוד תורה דווקא או משעע' ששקולה כנגד כל המצות או מטעמ' דנשים שמחות בכך וכמ"ס בתוספות עלה דהא דאמרו בגמ' אורחא דמילתא כמה וז"ל וא"ת והאיך יצא רבי עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי הוו שמחות שהיו בעליהן הולכים ללמוד תורה ולהיות ת"ח ואדרבה אדעת' דהכי נשאו ע"כ. הנה בפי' דשאני תורה מכל מצוה אחרת ועוד שלא תהא מצוה דנ"ד גדולה מבנין ב"ה דמהתם יליף ר"י דחדש כאן שנים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואפ"ה דווקא ברשות אשתו דעלה דברשות כמה קאי ואפילו רב דקאמר חדש כאן. וחדש בביתו ולא יליף מבנין ב"ה לא נאדי מהאי סברא מטעמ' דמצוה אלא מטעמ' דאפשר לעשות ע"י אחרים וה"נ אפשר לעשות ע"י שהיבמה תלך אחר היבם כדינ'. והנה סוגיא זו הסכמת התוספות והרמ"ה והרא"ש והטור היא דאפועלין קאי שאין יציאתן ללמוד תורה ואפ"ה קא יליף מבנין ב"ה שנראה בפירוש שכל מה שאינו נלמוד תורה אפילו הוי לדבר מצוה אין להתעכב אפילו ברשותה יותר מחדש וכ"ש שלא ברשות וזו כוונת הטור בלושנות דקאמר אסור לצאת לסחורה או לצורך דבר אחר כו' דהאי דבר אחר לטפויי אתא ובחד דקאמר