מהר"ם אלשיך נה

ז"ל וכן הוא דעת ר"ת ז"ל בפ"ג דשבועות שכתב עלה דאמרו בגמ' יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה שכתב וז"ל דלקמן ובפרק ד' נדרים לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבוע' אלא ה"ק כשאומר לשון שע"י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים לא גרסינן בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפילו בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה ע"כ. הרי דדעת ר"ת דשבועה בלשון נדר לא מהני כלל ומכ"ש היכא דאפיק נדר בלשון שבועה דלא הוי נדר דכ"ש הוא כדבעי' למימר קמן. עוד יש דעת אחרת בתוס' עצמן בפ' הנזכר ובפ' יש מותרין שהקשו על דברי המשנה דשבועה אינה חלה על דבר מצוה מהא דשבועות ובפרק ד' נדרים דמשמע שאם אמר יאסרו פירות אלו עלי בשבועה מקרי שבועה אע"ג דאפקה בלשון נדר ותירצו ב' תרוצין. א' דאה"נ דבהאי לישנ' חיילא על דבר מצוה אע"ג דהויא שבועה כיון דאפקה בלשון נדר ואפשר דטעמ' משום מאי דכתב הר"ן ז"ל פ"ב דשבועות דלדעת רש"י ז"ל שאם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל' על דבר מצוה משום דארכבה אתרי ריכשי לשון נדר ושבועה וחיילא משום לתא דנדר. עוד תירצו התוס' תירוץ שני שכתבו שכשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אינה חלה על החפץ כלל וכתבו פ"ב דנדרים משום דטעמ' אית בדבר משום דכיון שאמר בשבועה דהיינו דאסריה נפשיה על חפצא מתרצינן לישני' דמאי דקאמר עלי אנפשיה חזר והוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה והרא"ש ז"ל כתב בשבועות שתים בתרא האי קושיא דתוס' וב' התירוצין עצמן והטור הביא הדין היוצא מהתירוץ האחרון סימן רל"ט ובסימן ר"ו כתב עלה דנדר בלשון שבועה שאינו כלום וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל הנודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה ולא לשון נדר ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר כה"ג אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים עכ"ל. ולדעת ה"ר אלחנן בשם ר"י בפ"ג דשבועות אפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה נדר הוי ולא שבועה. נמצא פסקן של דברים שלדעת ר"ח והר"ין מיגש ור"ת והרשב"א אין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה ולהרמב"ן ז"ל יש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מדין יד ולהר"ן ז"ל פ"ג דשבועות נדר בלשון שבועה מהני משום יד בעלמא אבל שבועה בלשון נדר מהני מדין שבוע' ולהרא"ש ז"ל נדר בלשון שבועה לאו כלום הוא אלא שמתירין להם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל שבועה בלשון נדר לחד תירוצא הויא שבועה ממש והוא דעת הטור שכתב דחל על דבר מצוה אפילו הוציאה בלשון נדר ולתירוצא אחרינא חל על דבר מצוה משום דארכבה אתרי ריכשי ולדעת הר"ן גם זה הוא דעת רש"י ז"ל ולה"ר אלחנן בשם ר"י שבועה בלשון נדר [נדר[ גמור. נמצינו למדין דבנדר בלשון שבועה לכ"ע אינו כלום זולתי לדעת הרמב"ן ז"ל ולהר"ן משום יד בעלמא ולא פליגי שאר הפוסקים אלא בשבוע' בלשון נדר ומסתבר טעמיהו לפלוגי בין האי להאי משום דכי קאמר נדר בלשון שבוע' כיון דעיקר הנדר מטעם התפס' הוא כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים ובשבועות מש"ה כיון דאמרו בלשון שבועה כיון שלא הזכיר החפץ לומר שעושה אותו קונם לא חל האיסור על החפץ כלל אבל שבועה בלשון נדר כיון שאמר בשבוע' הרי איסור גברא אמור וא"כ מאי דקאמר עלי כיון שלא פי' ההתפס' נגרר אחר לשון שבועה שהוא בפי' איסור גברא כמ"ש הר"ן ז"ל דהוה כאומר מקויים עלי בשבוע'. הילכך בנ"ד אי להאי נזירות קרינן ליה נדר בלשון שבועה לד"ה אינו כלום אלא להרמב"ן והר"ן ז"ל משום יד בעלמא. אבל אי נזירות מדמינן ליה לנדר והוי איסור חפצא שאוסר היין עליו או אם מדמינן ליה לשבועה למימר דקאסר נפשיה על היין בהא איכא פלוגתא דמלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הנזירות הוא נדר מן הנדרים וכו' נראה דנדר קרי ליה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והנדרים והנזירות א' הוא שהרי הקישן הכתוב נדר להזיר כדאיתא פ"ק דנדרים ועוד שהרי שנינו חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור בשבועות מותר ואחר משנה זו שנינו יש נדר בתוך נדר וקא מפרש נזירות אלמא נדרים והנזירות א' הן לענין לחול על דבר מצוה שהרי מנה שם כל הצדדין החמורים ומנה שהנדרים חלים על דבר מצוה ועוד שיש נדר בתוך נדר ועוד שאלו לא היה נזירות חלה על המצוה כי פלוג התם בין נדרים לשבועות טפי הוה ליה לאפלוגי בנדרים גופייהו וזו היא שטה פשוטה בגמ' לפלוג ולתני בדיד' ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות א' הוא כי כאן וכאן אוסר החפץ על עצמו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו והארכתי בזה לפי שראיתי מי שרצה לחלק בשניהם ואינן דברים מחוורין עכ"ל. אבל מצינו להרא"ש ז"ל רפ"ק דנדרים שכתב וז"ל ונזיר אף על פי שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירו' שאומר הריני נזיר ומאליו נאסר ביין ובתגלחת ובטומא' עכ"ל. ונ"מ נמי מלשון התוס' פ"ג דמסכת שבועות שכתבו וז"ל ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל. הרי שלתוס' והרא"ש ז"ל נזירות איסור גברא מקרי ואם כן בנ"ד אפילו שאמר בלשון שבועה חייל לדידהו וכ"נ לדעת הרמב"ן ז"ל והר"ן אפילו אם נאמר דנזירות הוי איסור חפצא הר' דעתם דנדר בלשון שבועה דיד הוי ואם כן נראה דאין להקל בדבר וכי תימא תיפוק ליה דלאו מילתא היא כיון שתלה הדבר במה שא"א דקאמר שלא יקח אשה אלא זאת והיא בעולת בעל משום הא לא איריא דאיכא למימר שכוון אם תתאלמן או תתגרש. ול"ל נמי דלמ"ד דנזירות הוי איסור גברא דבהאי נדון לאו כלום הוא משום דקאסר נפשיה מפריה ורביה כל זמן שלא תתאלמן או לא תתגרש האי איתתא דלאו מילתא היא דבשבועה אמרי' שאם נשבע שלא יקח אשה וכיוצא אמרי' דלא חייל משום דהוה משועבד לקיים את התורה אבל בנזירות אינו אוסר עצמו בנשים אלא ביין ומה שאומר שלא יקח אשה כו' הוא תנאי ואפשר ליקח אשה ויהיה נזיר ומה גם שאפי' בשבועות כ' הריב"ש ז"ל בתשובה על מי שנשבע שלא יקח אשה אם לא ברצון אשתו שהשבועה חלה עליו מגו דחיילא אנשים שאינם ראויות לילד חיילא נמי אראויות וכ"ש בנ"ד דלא דמי לשבועה כמ"ש. אבל איכא טעמא אחרינא בהאי נדון לאקולי ביה משום שלא אמר אלא אני מקבל נזירות שמשון ולא, אמר בן מנוח ונפל בזה מחלוקת ברבנים ז"ל שקדמונו אם חל הנזירות אם לאו הילכך נעשה זה סניף אל הקודם להתיר לו ע"י שאלה לחכם כשאר נדרים. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

מח שאלה ראובן שמת והניח ב' בנים קטנים וב' בנות ושמעון אחיו אפטרופוס על נכסיו ולקח שמעון האפטרופוס את אחד מהבנות לו לאשה ולקח מנכסי אביה נדוניא כמשפט הבנות ואח"כ השיא האחרת ללוי ונתחייב בשטר ארוסין לתת לו בנדונית' סך ידוע ונתן לה נדוניא והיה שיעור פחות מאשר נטל לעצמו עם הגדולה וזכה לוי בכל הנכסים שניתנו לו בתורת נדוניא והוליד בן ואח"כ מתה אשתו וירש אותה מחמת הזרע שיש לו ממנה ובראות שמעון כי מתה האשה תפסו שמעון ואם היתומה חפצי הנדוניא ותכשיטי זהב בין מה שהביא' האשה בנדוניתה בין תכשיטין שנתן לה הוא כשנשאה באומרם שמא כשיגדלו היתומים יתבעו ויאמרו כי נתנו לך יותר מהראוי לתת לך בנדוניא כי כל העודף הוא של הבנים ולוי טוען הנה הנכסים שלי שזכיתי בהם ולאו כל כמינך לומר שהיו יותר ועוד כי הרי אתה לקחת יותר מסך זה בעד נדוניית אחותה ואיך תטעון טענה זו ותשים עצמך רשע במה שלקחת לך ובמה שנתת לי ועוד שהרי נשאר לבנים בידך ממון רב להם ומי יאמר שאין בנשאר יותר מהראוי להם שתבא מספק לתפוס משלי יורונו המורים הדין עם מי ושכרם ירבה מאד

תשובה הנה זה כמה שנים נשאלתי על כיוצא בזה בקטנה שהשיאו' קרוביה ונתנו לה בנדוניא את כל עזבון אביה והניחו את הבן ריקן ועם היותו קטן מיח' ולא שמעו לו וכשהגדיל תבע וזכיתי אותו בכל העודף על אומדן דעת האב שא"א לומר שאומדן דעת האב היה לתת כל נכסיו לבתו ולהניח את בנו ריקן אך בנ"ז לא דמי והן אמת דלכאורה היה נראה דנאמן אפטרופוס במה שתפס וליכא ראיה לומר שנתן לו בנדוניא יותר על העישור נכסים ועל אמדן דעת האב מגו דהחזרתי או שלא תפסתי כלום. אבל נראה דלא מהימן וטעמא דלא יבצר שטענת האפטרופוס חדא מארבע גווני או שאו' שוודאי ידע שמה שנדר לה בנדוניא היה יותר מאומדן דעת האב ופשע או שנשנדר ונתן לא היה יודע מאומדן דעת האב וטעה ואח"כ נודע לו אומדן דעתו או שאז טעה בחשבונו כי נודע לו ד"מ שאומדן דעת דעת האב היה לתת שביעית נכסיו ולא דייק וחשב שהממון היה יותר שמה שנתן היה שיעור שביעית ואח"כ ראה שלא היה כל כך ממון הנפטר או שגם הוא עתה מסתפק אלא שחושש שמא כשיגדלו היתומים יחקרו ויביאו ראיה שטעה האפטרופוס וירא שיתבעו ממנו על שנתחייב ונתן מנכסיהם וע"כ תופס מעתה להיות בטוח. ואיברא דלאו כל כמיניה דאי טענתיה שמתחלה ידע ופשע שנתחייב ונתן יותר מהראוי לה אין טענתו כלום אפילו מדין מגו מטעמ' דאין אדם משים עצמו רשע דאם כדבריו הוא גזל את היתומים קטנים וכמ"ש ה"ר שמשון וז"ל לא מהימן למשוי נפשיה רשיעא מגו דאי בעי אמר טענה דלא משוי נפשיה רשיעא ומביא ראיה מהא דאמרינן בסנהדרין פלוני רבעני לרצוני שאינו נאמן על עצמו במגו שהיה יכול לומר לאונסי דמשמע דלמשוי נפשיה רשיע' במגו דאי בעי אמר טענא דלא משוי נפשיה רשיע' לא אמרינן. וכן הא דתנן כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו פסולים היינו נאמנים אמרינן בגמ' אמר רמי בר חמי ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינן נאמנים מ"ט משום שאין אדם משום עצמו רשע ע"כ. וכתבו המפרשים שאפילו שאומרים שחוזרים בתשובה אינן נאמנים והביאו מה"ר ז"ל בספרו. וגם אם הוא בדרך השני שמבלי יודעו אומדן דעת האב נתן יותר מעישור נכסים גם בזה הוא משים עצמו רשע שמי שעל הספק נוטל מן היתומים ונותן לאחר גם הוא גזל ופשוט הוא ואם מהדרך הג' שלא דקדק בחשבון ועלה בדעתו שהי' בנכסי' יותר לא אמר כלום דהא דמי' להא דגרסי' במס' גיטין הנהו גינאי דעבדו חושבנ' בהדי הדדי פוש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו אמרי לי' יהבינהו ניהלי' למרי ארע' באפי מרי ארע' וקנה מניה לסוף עבד חושבנ' בין דיליה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לגביה דר"נ אמר ליה מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב ועוד הא קנו מינך אמר ליה רבא אטו האי מי קאמר דלא יהיבנא ליכא גבאי קאמר אמר ליה א"נ