מהר"ם אלשיך נד

יחטיאו השערה. להם משפט הבכורה הלא המה החכמים השלמים והדיינים המצויינים והרבנים המהוגנים שבצפת תוב"ב כל א' כפי מעלתו ועוצמו איש איש על מקומו ישמרם השומר לעולם אנ"ס. הן זאת עתה באנו על דבר אמת וענוה צדק להודיע ולהשמיע את אזן מע"כת שומע על אודות כי ראובן שמעון ולוי הם משותפים במעבר א' שקורין דהליז ע"ז הדרך ראובן יש לו שני פתחים וחלון א' גדול שקורין שוב"אך תוך בית א' מבתיו פתוחים למעבר ההוא ושמעון ולוי לכל א' מהם שליש הוא ושותפו במעבר ההוא להכנס לגינותם ויש לשמעון ג"כ פתח א' פתוח מתוך חצרו להכנס למעבר ההוא לגינותיו הוא ושותפיו ויש פתח אחד בסוף המעבר ההוא בדלת ומסגרת ומפתח להכנס מהמעבר ההוא לגינותיו ולגינות שותפיו ולגינות לוי ושותפו והמפתח ההוא היה תמיד עד עתה ביד שמעון כי לוי יש לו פתח פתוח מתוך חצרו וחצר שותפו שהם חוץ לרחוב שבו ראובן ושמעון ר"ל חוץ לפתח הגדול שברחוב שקורין בואבא להכנס משם לוי ושותפו לגינותיו ויש לראובן ג"כ תוך בתיו ג' חלונות גדולות שקורין שבאביק ברשתו' של ברזל פתוחות על גינותיו של לוי ושותפו ומעולם לא נודע שהיו בגינות ההם בתים וחצרות רק יש לו ללוי ושותפו בתים וחצר חוץ מהרחוב שבו ראובן ושמעון והמעבר הנז"ל ר"ל חוץ לבואבה ואותם בתים בחלונות גדולות שקורין שבאביך פונים על גינות לוי ושותפו ופתח פתוח מתוך חצרם להכנס לגינותיהם וכעת רצון לוי ושותפו לבנות בתים וחצר בגינה הסמוכה לתלונותיו של ראובן ולעשות דרך לבתים ולחצר שרוצים לבנות בגינה ההיא מתוך אותו מעבר שמשותף בו ראובן ושמעון ולוי להכנס דרך אותו מעבר לחצר ובתים שרוצה לוי ושותפו לבנות באו' שמאחר שיש לו דרך לגינות יש לו דרך גם לחצר ובתים שרוצים לבנות ועוד טוען שאחרי שנתן החכם השלם הדיין המצויין הבקי בכל ענין הותיק כמהר"ר יוסף ציאת תנ"צבה מעשה ב"ד משנת חמשת אלפים ושלש מאות וכ' ליצירה שאותו הדהליז הוא בשותפות בין שמעון ולוי ובין יצחק שהיה אז בעל הבתים ההם שביד ראובן כעת ואחר שנים עשרה שנה מכרם ליעקב וישב בהם זמן מה ואח"כ נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וירשו בנו ראובן היום עשרה שנים וחצי ובידו המעשה ב"ד הנז"ל וטוען לוי ושותפו שאחר המעשה ב"ד ההוא מצאו שטרי תוגרמים שהמעבר כלו לאביהם לבדו ומכר ראובן לשמעון דרך לעבור לגינותיו לבד ואין לראובן מאומה במעבר ההי' זולת להם לבדם וראובן ושמעון שותפים של לוי באותו מעבר מערערין על לוי ושותפו ואומרים לו לאו כל כמנייכו שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינם מניחים ללוי לבנות ולא לשותפו בשום אופן בעולם לא, חצר ולא בתים בגינה ההיא שלא היו מעולם עד עתה שמגיע להם נזקים גדולים שמרבים עליהם דריסת כף רגל שעד עתה היה נכנס לוי ושותפו לגינותם מהחצר שלהם מהפתח הפתוח שם לגינותיהם ולא היה המפתח של אותו פתח שבסוף המעבר ההו' שנכנסים ממנו לגינות זולתי ביד שמעון ולעתים רחוקים ביותר היה נכנס לוי ושותפו על צד ההכרח שבסוף המעבר לגינותם ושואלים לשמעון שיפתח להם הדלת כדי לעבור משם לגינותם ואיך יעשו הגינו' בתים וחצר לעבור מהמעבר אל הפתח ולחצר שרוצים לבנות ומונעים את לוי ושותפו אי משום צערא דגופא ואי משום היזק' דממונא שלפעמים משים ראובן ואנשי ביתו איזה כלי בחלונות שלהם ואפשר העוברים דרך שם יגנבוהו ואי משום היזק ראייה ביותר ומרבה עליו דריסת כף רגל וכן שמעון מונע ללוי ושותפו ביען שמרב' עליו דריסת כף רגל ואפשר העוברים במעבר ההוא יכנס אי זה אחד מהפתח הפתוח מחצרו למעבר שמשותף ביניהם לכל אחד מהם שליש כנז"ל ויגנוב מחצרו ובתיו אי זה דבר עם שבהרבות עליו הדרך יש לו היזק מרוב הנכנסים יורונו מורי צדק אם יש ללוי ושותפו לבנות בתים וחצר בגינה ההיא ולעשות הדרך מאותו מעבר מאחר שיש לו ולשותפו דרך לגינות' או אם יש ממש בטענתם שאחר המעשה ב"ד מצאו שטרי תורגמים שהמעבר ההו' להם לבדם או לא יעלה בידם כי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואם האמת טענות ראובן היורש ושמעון הנ"זל יעלו כדין שלא ירבה עליהם מדרך כף רגל וירבה היזקם. והאמת יודה דרכו. ויתן עז למלכו. וה' יגיה חשכו. ולא תהיה האמת נעדרת לוטה כאדרת כגנב במחתרת. ויריחו סוגרת ומסוגרת. והמחילה על הטורח תנתן ושכרם כפול ומכופל מן השמים ושלמכון יסגא על דבר כבוד שמו לעד אנ"ס. ותשובתכם באויכות ובבירור עם הקודם לבא כי השעה צריכה לכך והזמן רע ומר עלול לקבל טומאה וצריכים מי שה' חננם דעה והשכל להורותם אי זה דרך ישכון אור

תשובה גרסי' פרק השותפין בעי מניה רב הונ' מר' אמי א' מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו א"ל בני מבוי מעכבין עליו ע"כ. ופרש"י ז"ל למבוי אחר כגון בית שבין ב' מבואות בני מבוי מעכבין אבני מבוי אחר שאינו רגיל אצלם ע"כ. ופסקו אות' כל הפוסקים וז"ל הרמב"ם ז"ל מי שבקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם עכ"ל. משמע דוק' כשמחזיר אותו למקום שאינו רגיל כלל שלא הי' לו פתח כלל לשם אבל אם הי' לו שם פתח כבר אלא שהורגל מעט ועתה רוצה להרגיל עצמו הרבה מש שפיר דמי. ועוד תני' הי' סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו ובגמ' אמר רבא ל"ש אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו ע"כ. והשת' ומה אם בהיותו סתום יכול לפותחו לכתחלה מה גם עתה אם היה פתוח מעיקרו אלא שמשתמש עראי ובא להשתמש בקבע וכל זה איירי במבוי שאינו מפולש כנ"ד וז"ל הרמב"ם ז"ל הי' לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש ה"ז פותחו בכל עת שירצה. ול"ל דשאני התם שכבר קודם שיסתום הפתח היה רגיל בו אלא שסתמו ועתה חוזר אל קדמותו משא"כ בנ"ז שכל תחלתו לא היה אלא עראי לכשהיה בא אל הגינה דרך החוץ או כשהיה רוצה לצאת לחוץ דרך הגינה ועתה בא לעשות שם שימוש קבוע לצאת ולבא דהא ליתא שא"כ אדמפליג בין פרץ את פצימיו ללא פרץ לפלוג וליתני אפי' בלא פרץ דאיכ' גוונ' דמצו מעכבי אלא ודאי דבין עראי לקבע לא מפלגי'. וכ"ת דהא נמי בדידי' הוא דמפליג בין קבע לקבע דהיינו בין פתוח בקבע ונסתם בין פרץ את פצימיו ללא פרץ לאו מילת' היא חדא דלא איתפרש דפתח סתום דקאמר איירי דהוה קבוע מעיקר' דאפשר דה"ל פתח אחר קבוע הימנו במקום אחר וזה היה עראי וסתמו ועוד דבהא הוה אשמעינן חידוש' טפי דאפי' היכא דלא פרץ את פצימיו הוה איכ' גוונא דמעכבי ומכ"ש היכא דפרץ והיכא דאי הוי מפליג ותני בדידיה בה"ג הוה בכלל מאי דאשמעינן במאי דקא מפליג השתא לא אמרינן בהכי הא נמי בדידה היא. ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל כ' חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש כלם משתמשות וכו' מסיים בה הכי וכן בעל השנים שפתח לחצרו פתח שני בינו ובין החצונה אין החצונה מעכבת עליו ע"כ. הרי במבוי שאינו מפולש דהיינו דיהלי"ז דנ"ד יכול לפתוח פתח שני בתחומו וכ"ש הוא להרגיל עצמו ביותר לעבור בפתח הא' שכבר היה כי בין רב למעט לא חילקו. ומה שטוענין ראובן ושמעון שעתה ירבו עוברים ושבים ויגנבו מה שבחלונות שלפני הגינה או שיכנסו העוברים ושבים במעבר בפתח הפתוח להם ויקחו מן הבא בידם אינן טענות כלל שאין אחריות השכנים עליו ואם אמרו מרבה הדרך לא אמרו מרבה עלי גנבים שלא נחשדו העוברים ושבים ללסטים ומה גם לאור היום שנתפס כגנב ומה גם שלא יהא זה אלא כמי שמביא לביתו מחדש דיורים רבים שאין שכנו יכול לומר עד עתה הייתם אתם בלבד ועתה הרביתם עלי ב"א הרבה וכרובם כן ירבו המתעסקים עמהם ונושאים ונותנים עמהם וירבו עלינו את הדרך ויצרו אותנו כמו שהביא הטור סי' קנ"ו וז"ל כ' הרמ"ה דוק' בעלי אומנות וכיוצא בהן שאין קיצבה לנכנסים ויוצאין דאין קביעות לכניסתם ויציאתן אבל אי בעי לאוגורי לכמה אינשי דדיירי ביה לא מצי מעכבי עכ"ל. ואין חולק עליו כלל. ומה שטענו שעד כה היה המפתח ביד שמעון אינו שיהי' לשמעון כח יותר מהאחרים שהרי הם עצמם מודים שיד שלשתן שוה שיש להם פסק שהמעבר לשלשתן בשוה אלא שהי' עושה חסד לטרוח לשמור המפתח ולסגור ולפתוח ושידע כל א' מהנכנסים לגינה ביד מי ימצאו המפתח על נכון הילכך כך הו' היות בידו כמו ביד שלשתן. נמצא שמבלי אין כתב הערכאות ביד לוי ושותפו הדין עמו אפי' מכח הפסק שביד בעלי דינו ולהכי לא צריכינן לאחותי נפשין אי אלים כחיה דכתב הערכאות אם לאו דבל"ה הדין עמו זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

מז שאלה ילמדנו רבנו בחור אחד מבני עמנו המשיך דברים עם אשת איש ונתלהב כ"כ עמה בדברי פריצות עד שקבל עליו נזירות שמשון שמעולם לא ישא אשה אחרת כ"א היא וכה היו דבריו אות באות מלהיו במלה רשיבו נזירות שמשון אדעת די מלאכי השרת די נונקא קאזאר קון אוטר' מוגיר קי קון ווש וכזה אמר ג"פ והיא אמרה לו שתעשה באופן שיגרשנה בעלה אם הוא יבטיחנה לישא אותה ובשעת הנזירות הוא לא אמר אם יגרשך בעליך רק כאמור למעלה לא פחות ולא יותר והאשה לא נתגרשה ואחר עבור שנתים ימים הבחור נשא אשה והיא נשארה נשואה ואחר שנשא הבחור אשה היא נתאלמנה וחזרה והיתה לאיש אחר יורנו רבינו אם יש בדבריו ממש ואם חל עליו נזירות או אם די בהתרה או אם אולי לא זה ולא זה מה דינו ושכרו כפול ומכופל להרים מכשול מדרך עמנו

תשובה מקמי דניתי לנ"ד ניסרר ברישא פלוגתא דרבוות' בנדר שהוציאו בלשון שבועה ושבועה שהוציא בלשון נדר אי מהני אי לא ואמינא דכללא דמילתא היא דמאי דאיכא בין נדר לשבועה היינו דנדר הוא דאסר חפצא עליה. ושבועה הוא דאסר נפשיה אחפצא כדאיתא פרק אלו מותרין בגמרא אלא דאשכחן בגמרא נדר בלשון שבועה דאיתמר פ"ק דנדרים אי זהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא דיש נדר בלשון שבועה ואשכחן שבועה בלשון נדר פרק שבועות שתים בתרא דאמרינן התם באומר אכילה משתיהן עלי שבועת אלמא דיש שבועה בלשון נדר ובשלהי ההוא פירקא ובפרק ד' נדרים נמי אמרינן גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל וכו'. והנה הר"ן ז"ל ריש נדרים כתב דדעת הרמב"ן ז"ל דכיון שכן הוא בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר מהני אבל ר"ח והר"י ן' מיגאש ז"ל והרשב"א ז"ל כתב הר"ן ז"ל דסברי דאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ואינהו לישני דגמ' לאו בדוק' נקיט להו לגמ' ע"כ תורף דבריו