מהר"ם אלשיך ד

ה"ל רבית קצוצה ע"כ. הרי שאפי' במה שמלבד החוב היה נותן לו ההוצא' בשביל למוד בנו כתב שכיון שהתנה הוי רבית קצוצה כ"ש בנדון דידן דאנן סהדי שאם לא היה חייב ראובן לשמעון החוב שקדם לא היה נותן לו כ"ח למאה דודאי נראה דהוי רבית קצוצה

נמצא לפי זה שאפי' מה שקבל באנקונ' מקצת שכר האחריות כל מה שהוא עודף על השכר הנהוג מוציאין אותו ממנו בדין. הן אמת שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דשאני התם שהי' התנאי כך שילוה לו מעות ויתן לו ההוצאות וכן בהלוני ודור בחצרי בפחות שמתנה ואומר הלוני בתנאי זה אבל בנ"ד אע"ג דאנן סהדי דמשום החוב שיש לו עליו הוא נותן לו הכ"ח למאה אעפ"י כן לא אמר לו בשביל החוב שיש לך עלי אתן לך כ"ח למאה על האחריות אלא שאומר לו סתם תקבל עליך אחריות הספינה בכ"ח למאה ודעתיה הוא בשביל המתנת המעו' מ"ה אפשר שיהי' אבק רבית ולא רבית של תורה

אבל גם שיהי' כך אין כח לשמעון לתבוע מראובן שארית שכר האחריות כי אבק רבית אין מוציאין לא מן הלוה למלוה ולא מן המלוה ללוה. ולא עוד אלא שאם אחר שעכב ראובן השכר בידו אם נטל ממנו שמעון שארית השכר בעל כרחו של ראובן מוציא ממנו אחר כך ראובן בדיינין לא מדין רבית אלא מדין גזל כמו שהביא מה"ר בטור סי' קס"א וזה לשון הרי"בש בתשובה אין ספק שאם הגבו ב"ד אבק רבית וכו' וכן אם הוציא המלוה מן הלוה בע"כ של לוה גזל הוא בידו ולא אמרו שאין מוציאין אבק רבית ממלוה ללוה אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה ובא עתה לטעון מחמת אסור הרבית אבל אם קודם שאכל צועק עליו והוא מוציא ממנו בע"כ בדיני האומות נראה שגזל הוא בידו ומוציאין ממנו וכבר דנתי כן הלכה למעש' וכן נראה דעת הרמ"בן והרש"בא והראב"ד ז"ל ע"כ. ודכותא בנ"ד. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי משה אלשי"ך: ג שאלה ממזר שנשא שפחתו של ראובן והוליד ממנה בנים והגיעו לפרקן ועכשיו רוצה להשיאן לישראל ואומר שראובן נתן לו השפחה במתנה והוא כתב להם גט שחרור בפני פלוני ופלוני והשטר נשרף והעדים מתו ואין לו ראיה לא על המתנה ולא על השחרור. יורנו המורה אם הוא נאמן אם לאו

תשובה לכאורה היה נראה שהוא נאמן דאע"ג דקי"ל הגודרות אין להם חזקה היינו לומר דאין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג' שנים כדין חזקת קרקע כמבואר פ' חזקת הבתים וכיון שהחזיק בשפחה זו כמה שנים והוא טוען שנתנוה לו במתנה נאמן וכיון דנאמן על המתנה הרי הבנים שלו ולכאורה נאמן לומר ששחררה הואיל ואי בעי משחרר להו השתא וכדאמרי' ביש נוחלין דנאמן אדם לומר יש לי בנים לפטור את אשתו מן היבום משום דבידו לגרש וא"כ משמע דה"ה בנ"ד. מיהו כי מעיינן שפיר אשכחנא דלאו מלתא היא מדאמרי' התם בההוא סוגיא גופא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב שם רש"בם דהיינו טעמא דלא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי מגרש לה השתא משום דאי איתא דגירשה קלא הוה למילתא כדאמר בהאשה שנתארמלה וכן כתב שם הר"ן והריטב"א וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו ג"כ זה הטעם וא"כ בנדון דידן אינו נאמן במיגו דאם איתא דשחררה קלא הוה ליה ולא דמי ליש לי בנים כמו שכתבו התוספות דהתם לא שייך למימר אי איתא דאית ליה בני קלא הוה ליה דיכול להיות דיש לו בן ואינו ידוע לעולם: הן אמת שמצאתי להרמ"בם בפי"ב מה' גרושין שנתן טעם אחר וז"ל הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהי' ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגירשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקלה ובגט בטל גרשה והיא אינה יודעת או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה בפנינו עכ"ל. ואולי ימצא מקום המתעק' להתעקש ולתלות בדברי הרמב"ם לומר דדוקא התם אינו נאמן משום שמא יתכוין לקלקלה אבל בנ"ד דלא שייך האי טעמא אפשר דנאמן. לא היא דודאי לא שביק הרמ"בם ההוא טעמא דאיתמר בגמ' דאי איתא דגרשה קלא אית ליה ויהיב טעמא אחרינא מנפשיה ולא הוצרך הרמ"בם להנהו טעמי אלא לפי שהוקשה לו דאיך אפשר שאם היא אומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה נאמנת וכששניהם אומרי' שנתגרש' שלא יהיו נאמנים ולזה הוצרך להשיב דטעמא רבה איכא הכא לומר שלא תהיה נאמנת דמשום דהבעל מסייעה מעיזה פניה א"נ כשהבעל מסייעה אפשר שכוון לקלקלה ומסר לה גט בטל והיא אינה יודעת משא"כ כשהבעל מכחישה ולזה הוצרך הרב לטעם זה אבל פשיטא דבלאו הכי אין הבעל נאמן מטעמא דאי איתא דגרשה קלא הוה לה. ומינה דבנדון דידן אפי' שהאב והבנים כלם פה אחד מקיימים השחרור אינם נאמנים דאי איתא דשחרירינהו קלא הוה למילתא. ומלבד זה פשיטא דבנדון דידן דברי הבנים שמקיימים השיחרור אינו מעלה ומוריד תדע שהרי גבי אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואילו גבי שפחה שאמרה לרבה שחררתני אינה נאמנת דמעיזה ומעיזה וכל שכן כשהרב מסייעה וא"כ הטעם השני שכתב הרב דשמא תעיז פניה ודאי שייך נמי הכא. שמא תאמר אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא שהבנים בניו והתורה נתנה הכר לאב שנאמר יכיר יכירנו לאחרים מכאן שנאמן האב לפסול את זרעו ולומר בני זה ממזר הוא כשאין לבן בנים וכן נאמן לומר על מי שאינו מוחזק שהוא בנו לומר שהוא בנו ופוטר את אשתו מן היבום ומשמע שהוא נאמן בין לפסול בין להכשיר ואם כן בנ"ד יהא ממזר זה נאמן שהבן הנולד לו מן השפחה הוא בנו ושחררו. הא ליתא מכמה טעמים חדא שלא נתנה התורה הכר לאב אלא בבן שאינו מן השפחה שאפי' הוא ממזר בנו הוא לכל דבר אבל בנו מן השפחה שאינו בנו לשום דבר אלא בנה אין הכר לאב שאע"פ שהוא בנו אינו יורשו ואינו פוטר את אשתו מן היבום ולא נתנה התורה הכר לאב אלא לומר זה בני וכאן כבר אנו מוחזקי' אותו בבנו אלא שמפני שהוא מן השפחה אינו נאמן להשיאו בת חורין ולהוציאו מחזקתו ודברים אלו בעצמם כ' ה"ה פ"ד מה' נחלות ע"ש

ועוד דאפי' בישראל האומר זה בני לא מהמנינן לי' היכ' דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני לבטל החזק' אלא משום דההיא חזקה לא הוי חזק' אלימת' דאפשר שיש לו בנים ואין ידוע לעולם כמו שחלקו התוספו' בין ההיא דזה בני לבעל שאמר גרשתי את אשתי דההי' הוי חזק' אלימתא שהוחזק' בפנינו בא"א ולא מהני לבטל חזק' כי האי ואף בההיא דזה בני דנאמן אפי' לא הוחזק בבני' והוחזק באחי כתב רשב"ם והטור דהאי הוחזק באחים מיירי בחזקה בעלמא בלא עדים אבל אם יש לו עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים להתיר' דחזק' כי האי לא מהני מגו לבטלה ומינ' דבנ"ד דכ"ע מסהדי עלייהו דעבדי נינהו בהכרח שהרי האב הוא ממזר ואסור בבת חורין פשיטא דלא מהני מגו לבטל חזקה כי האי

והילך לשון הרמב"ם בפ"ד מה' נחלו' שמקיים כל דברינו אלה וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר