מהר"ם אלשיך מח

דמטעמ' אחרינ' פסול דלא מיעט אלא מדינ' דגמ' ובמרדכי פרק גט פשוט ז"ל דלדידן דכתבינן שריר וקים וקבוע לנו המנהג כך אין העדים חותמים עד שיכתוב בו שריר וקים וכן פירש ר"י דלדידן אם לא כתב שריר וקים השטר פסול עכ"ל. ואכתי איכא למיחש ולמימר דל מהכא האי שטרא דפסול הוא כדאמרן ונינקוט סהדות' דפלודר ע"פ דלא גרע מקול שהוחזק בב"ד להצריכה גט דהא חד מגווני הקול דחיישינן לי' הוא פלוני ממי שמע מפלוני וכו' ובנ"ד נמי הא קאמר דשמע מגומף ומאברהם בר יצחק והעיד ע"ז בב"ד. א"נ איכא למימר דהאי לאו קול הוא אלא א' מעדי קדושין דהא קאמר שנמצא בעת הקדושין כשהיה המקדש נותן הקוים של חוטין לאשה ואומר לה הרי את מקודשת וכו' ושהיו שם גומף ואברה' בר יצחק וה"ז כאומר פלונית נתקדשה בפני ובפני ב' אחרים וא"כ מא' מב' טעמים אלו אית לבע"ד לחלוק ולומר שצריכה גט. אבל לאו מילתא היא דאי משום לתא דקול דהא ב' מחלוקות יש בין המפרשים ז"ל. א' אי בעינן מפי תרי ששמעו מפי תרי או אפי' חד מפי תרי סגי. ב' אי הוי דוקא שאומרים שהעדים שנתקדש' בפניהם הלכו למדינה אחרת או אפי' אי אמרו שהעדים מתו דאיכא מ"ד דדוקא דהם חיים ומרתתו שמא יבואו ויכחישום הוא שחוששין אל הקול אבל היכא שאומרים מתו דלא מרתחו שיבואו ויכחישום אין חוששין אל הקול. והנה המחלוקת הראשון אין גם אחד מכל הפוסקים דחיישי אלא דתרי מפי תרי אפי' דכל חד באפי נפשי' כגון ראובן שמע משמעון ולוי מיהודה א"נ ראובן ושמעון ששמעו מלוי שלוי שמע מיהודה ומיששכר כדכתב ה"ה דהא מיהא איכא קמן תרי דמסהדי אבל חד מפי תרי כנ"ד ליכא מאן דחייש אלא הרמב"ן ז"ל כמ"ש הטור סי' מ"ו אבל במחלוקת השני לא ראינו מי שחושש אפי' באומרו שהעדים שנתקדש' בפניהם מתו אלא הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל וכן אם באו שנים ואמרו ראינו וכו' עד ששמע מפלוני שנתקדשה פלוני בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינה אחרת או מתו כו'. והנה בנ"ד ליכא לא הא ולא הא דהא פלודר לבדו קא מסהיד ששמע מפי תרי וגם אותם הא' מת והא' איננו בעולם ולא נודע מי הוא. ומעתה ממה נפשך איתתא דא שריא בלא גט לד"ה דאם באנו לחוש להרמב"ן ז"ל דחייש אפי' בחד מפי תרי מ"מ איתתא שרי' אליביה מטעמא אחרינא שהרי העדים אינם בעולם והרמב"ן מצריך שיהיו בעולם כמ"ש הטור אליביה ואם באנו לחוש למ"ש הרמב"ם ז"ל שכתב או מתו מ"מ איתתא דא שריא מטעמא דלא הוו תרי אלא חד ולא חייש איהו אלא היכא דאיכא קמן תרי דקא מסהדי. ועוד דאין לך קול ושוברו עמו גדול מכל האמתלאות העצומות אשר ראה הב"ד שקבל העדות בודאי כל כי האי לא מיקרי קול דאיתחזק בב"ד דאדרבה נשבר ונדכה העדות שברי שברים. ועל הדרך השני שכתבנו דאין נ"ד קול אלא עדות שמעיד פלודר שבפניו ובפני ב' אחרים נתקדשה הא נמי לאו מילת' היא דהא בפי' כ' הרמב"ם ז"ל פ"ט דהלכות אישות אמר עד אחד מקודשת היא זאת והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת עכ"ל. וכן הסכימו כל הפוסקים והוא נ"ד דבכלל דברי העד שאמר מקודשת הוא שראה שנתקדשה בפני עדים. ועוד דא"צ לומר למאן דסברי דקידושין צריכין דרישה וחקירה אלא אפי' למאן דמדמו להו לדיני ממונות הא אפי' היכא דאין הדין מרומה מ"מ אי מכחישין זה את זה בחקירות קי"ל דבטל העדות לגמרי וכ"ש אם מזימין זה את זה והכא הא קמן שזלמן המקדש גופיה מזים אותו בפירוש כי פלודר אומר שנמצא בבית מושלן בעת הקדושין עם השני עדים אחרים וזלמן בפני העדים והב"ד עצמו אמר שלא נמצא שם פלודר כשקדש' אלא שאח"כ לאחר כמה ימים כשבא להחתים העדים חש זלמן פן העדים ילכו וירחיקו מהעיר וקרא לפלודר שהוא קבוע שם שיקבל עדות' ויחתום עמהם הרי שמזים אותו שאומר שלא נמצא בעת הקדושין במקום ההוא ולא גרע מעד אחד דעלמא שמכחישו דלאו נוגע בעדות הוי דאדרב' הוא הפך הנאתו ואפילו היו ב' היה יכול זלמן להצטרף עם אחר להזימם. וכ"נ מתרומת הדשן בפי' שכ' סי' רי"ב על דין ראובן שבא לב"ד והעיד שהוא ושמעון היו בבית לוי ביחד ובא ואמר לבתולה א' התקדשי לי באלו הד' זהובים שאתן ליך ואמרה הן ונתן לה כו' ועתה המקדש וכן שמעון העד השני אומר שדרך שחוק הי' וכתב עליו וז"ל תשובה יראה דאין כאן בית מיחוש מכמה טעמי' כמו שאבאר. חדא כיון דהאיש והאשה מכחישין בהך סהד' דמעיד בקדושין ואחר שהבי' טעם זה התחיל בטעם שני ואמר שאפי' לא היה המקדש מכחיש אלא היה בלבד עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וז"ל אחר טעם הראשון ועד א' בהכחשה לא מהימן אפי' היכא דליכ' סהדא אחרינ' דמכחיש לי' אלא האשה לבד מכחישתו לא מהימן ועל טענה זאת השנית מאריך בראיות עד או' וז"ל מ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו ע"כ והוא הלשון שמבי' מהר"י זלה"ה בב"י מתרומת הדשן לומר שנרא' שחושש לעד א' שמעיד שהוא ואחר היו בקדושין וכתב עליו שאין לחוש כלל ע"ז. והנה לנ"ד אין צורך לדחות סברתו להתיר האשה כי הוא לא אמר אלא אחר הטעם הראשון שכתב שכיון שהאשה והאיש מכחישין שאין כאן בית מיחוש נעתק אל הטעם האחר שהוא לו הונח שלא היה האיש מכחיש אלא האשה בלבד יש לפסול העדות ומייתי ראיות ועלה קאמר מ"מ לפי דבריו של זה וכו' והוזקק לדחותו אבל לטעם הראשון שגם המקדש מכחישו לא היה או' שמ"מ יש לחוש לדברי העד כי אפי' ראיה לא הוצרך להביא אל הטעם הראשון וברור הוא וכ"ש בנ"ד שאינו הכחשת הכוונה בנדון דידיה אם לקדושין גמורים או דרך שחוק כ"א שעוקר העדות ואומר שהו' לא היה שם בעת הקדושין אלא האחרים בלבד שהו' מעין הזמה בודאי שאין עדותו כלום וא"כ לא נשאר אלא דבריו של זלמן שאומר שבפני שני עדים קדשה והא' מת והא' לא נודע מי הוא דלאו כלום הוא שאפי' באומר קדשתיך בפני פלו' ופלו' והלכו למקום אחר מהלך שני ימים כ' הריב"ש בתשוב' סי' קנ"ג דלאו כלום הוא כ"ש כשאינן בעולם ומה גם עתה בנ"ד שנוסדו יחד אמתלאות רבות עד אין מספר המורות באצבע כי הנה היו הדברים כמו אכזב שוא ודברי כזב. כלל הדברים כי הנערה הזאת ריקלן שריא לעלמא כי כרו שוחה ללכדה לכן אליכם אישים הכהנים הנגשים חלוצי חושים תופסי קשת הסופר להפר מחשבות ערומים אקרא וקולי אל יתר שאת חכמים מחוכמים כל שופטי ארץ אשר עדין לא באו לעזרת ה' בגבורים קומו הישרים משכו וקחו לכם כלי קרב ומלחמה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס מלתעות עול ומשיניו השליך טרף ואם לא ישוב חרבו ילטוש חרבו תבא בלבו יד כל בו ביד רמה להכותו עד חרמה תבאתה לראש זלמן ברשתו אשר טמן ולקדקד אחזת מרעהו ופי כל סילון ממאיר וקוץ ודרדר האיש פלודר יודע כמביא הבדי"ם בטבעות יביע רעות כי גם שלא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שיגיעת שניהם גוררת עון לכן יהיו לאלה ולקללה פן יוסיפו בני עולה וגם אנחנו נחלץ חושים לעומתם תקולל חלקתם בעיר אלהינו בכל משכנות יעקב עד בבכי יבאו ובתחנונים מודים מודים על החטאות ועל הפשעים אשר בדו מלבם בכל לבבם ונסלח להם. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

מא שאלה ראובן ושמעון היו שותפין קונים בגדים בשותפות והשכר וההפסד ביניהם ועתה לקח א' מהשותפין בגדים מלוי בהקפה ויש עדים שנכנסו אותם הבגדים בשותפות ושהיה שותפו לפניו ושלקח אותם הבגדים ואחר זמן עמד לוי עמהם בדין ונשבעו שבועה חמורה שלא. נשאר להם שום מעות שהפסידו הכל ואין להם ממה לפרוע ועתה נמצא מעות לשותפו אם חייב לפרוע אותו הסכום אשר לקח שותפו בהקפה ונכנס בשותפות או לא: תשובה הנה אם מה שאומרים העדים שנכנסו הבגדים בשותפות הוא ששניהם קנו או שאמר המוכר בפני שניהם שגם שהאחד הוא הקונה לשניהם הוא מוכר בעד השותפות או שהקונה אמר בעד שנינו אני קונה וחברו שותק אין דרך לנטות ימין ושמאל לפטור שום א' מהם מהכל בשאין לחברו לפרוע חלקו כמ"ש הרמב"ם פכ"ה דמלוה ולוה שנים שלוו בשטר א' או שלקחו מקח א' וכן השותפין שלוה אחד מהם או לקח בשותפות הרי הם ערבים זה לזה אעפ"י שלא פירש ע"כ והביאו בע"ה סי' ע"ז וכ' עליו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש וא"כ אין לאחד מהם להשמט מהחיוב. ואע"ג דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ"ח על ראובן ושמעון שהיו שותפין בממונם ולוה ראובן מלוי ממון בשטר ובא לוי לגבות משמעון ואומר כי במה שהלוה לראובן הגיע הנאה לשניהם שפטור שמעון כל זמן שהוא עצמו לא הקנה להשתעבד לא דמי לנ"ד כי שם לא הלוה לדעת השותפות וגם לא הי' בפני שמעון ואפשר שלוה לצורך עצמו וגם לוי לא תבע ואמר שלוה ראובן לצורך השותפות אלא שבמה שהלוה לראובן הגיע תועלת לשניהם כיון שהם שותפין בכל ממונם אבל אם ידוע שבשביל השותפות לוה ודאי ששמעון חייב שהרי כתב ר"י ז"ל בנו שמסקנת הרא"ש ז"ל היא כהרמב"ם דכתב שאחד מן השותפין שלוה שניהם ערבים זה לזה. אבל אם אין יודעים העדים אלא שנמכרו בגדים אלו בשותפות כשמכרום חברים אלו וכשלקח הא' לפני חברו לא נראה אלא כקונה לעצמו אלא שאחד הי' שם ולא הראו מעשיו שהיו בשותפות אפשר שיטעון ויאמר שחברו לקחם לעצמו אלא שאח"כ הכניסם בשותפות כדי שישים גם הוא מטלטלים אחרים כנגדם ויהי' אח"כ הכל בשותפות ושעל כן שתק כשהי' לוקח חברו בפניו שכבר הי' ענין זה ביניהם ואעפ"י שאם הי' לאותו שלקח מעות מהשותפות תחת ידו הי' פורע מהם הבגדים בע"כ אם יאמר שבעת השותפות הי' שנאמן במה שבידו מדין מגו השתא שהוא לאפוקי ממונא נאמן חברו בשבועה לפטור עצמו כמ"ש הרמב"ם פר"י דשותפין וז"ל טען שמעון שיש ללוי עליו חוב בזה השותפות מנה אם הי' בידו כדי התוב והי' יכול ליתנו ללוי נאמן ונותנים החוב ואח"כ מחשבין ואם אין בידו ליתן אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מן הסחורה הידועה לשותפות שמא קנוניא הם עושים שמעון ולוי על נכסי ראובן אפי' היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו מחמת השותפות הוא והחוב אצלנו הוא ישבע ראובן היסת או ע"י גלגול שאינו יודע שחוב זה אצלנו וישלם שמעון החוב משלו ע"כ הרי כי כשאין הראיה ברורה שהי' החוב בשביל השותפות ואין ביד המודה נכסים מהשותפות יכול הלה להשמט ונשבע ונפטר. אלא שבנ"ז נראה שכשעמדו בדין ונשבעו שניהם שבועה חמורה שלא נשאר להם דבר שהפסידו הכל ולא טען הא' שהוא לא נתחייב ללוי כלום ושאפי' אם נשאר בידו דבר אינו מחוייב לו נראה שהוא כמודה בב"ד שהוא הי' שותף בדבר ואינו יכול עתה להפטר וחייב לשלם. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי: