מהר"ם אלשיך מד

ככה הלא העד החתום למטה חתום למעלה והרי שיראה אותו האחד הרואה. השיב אין שמו ניכר וידוע. שאלנו אותו ואיך נתן לך שני חתימות מכתב ידו אמר כדי שיוכל לישבע למי שיראה אותו שזה הוא אמת ויציב. רצינו לנתק המכסה ממנו ולא רצה כלל בקשנו ממנו שיניח השטר בידינו ולא רצה כלל. עוד הראה לנו כתב יד שנתן לו זה פלורר הנזכר אשר נסחו כתוב בסמוך ונתן לנו העתק ממנו אות באות כפי אשר הגיהו הוא כך העליתיו בהעתק' אבל בהגוף כשהבטנו בו לא היה בו שום הגה"ה. חזרנו לשאול ממנו בהיותינו בנובורג יתן לנו הכ"י ונביט בו. השיב ששלח' לאובנהויזן גם שאלנו ממנו יראה לנו אגרת שהרא' פעם אחד לי שאמר שהבתולה כתב' לו מקדושין שקדשה בטבעת זהב וכי היא מודה בכך. ואמר שגם זה שלח לאובנהויזן וע"ז בחרנו לשלח לקרא לזה האיש יצחק פלודר הנז' באיטינגן שיבא אלינו ויעיד. ובתוך כך חזרתי לביתי עד שב השליח. בתוך כך לבש האיש זלמן רוח אחרת ולא רצה לשוב לנויבורג אם לא עם תיור מהשדרה וגם אל השליח שלח לקראתו לאמר לו שלא ילך כלל לנויבורג כי ירא הוא לנפשו. גם כאשר הגיע השליח פלודר הנז' קרוב לשתי פרסאות שלח לו אחיו שמו שלום לילך לקראתו והוליכו עמו עד איבנהויזן ולן בבית אחיו לילה ויום וגם שם היה זלמן. והכל טרם ראיתי פני העד וביום שקודם זה נתוועדנו באיבנהויזן הב"ד הנז' ואני. ושאלנו ממנו ליתן לנו השטר והביאו לנו מגול' והסיר המסוה. ושאלנו מדוע הסרת עתה המסוה ולא השיב מאומה שאלנו תן לנו המסו' ואמר שאינו יודע אנה הוא עד כי דברנו אליו קשות והביאו ומצאנו שהעביר דייו על החתימ' למעלה כנרא' בעין. גם נגרר בין כלות השטה ובין חתימת העד ומלא בדיוטא. עוד דקדקנו בו שאוכל לשער שזה הי' נדבק בעת כתיבת השטר והטעה הכותב והחותם פד שחתם על הדבק אפשר וקרוב לודאי שאמר לו חתום הלא תחתום על חתך נייר וארא' באולי יתרצ' לתת לי בתו ברצון ע"י שטר זה כי לא ידקדק על הדבק ואם לא יתרצה וירצ' לדון ע"ז הלא הב"ד יבינו הדבר ויהי' נחשב לכלום ובסה חתימת גומף שהי' על דבר אחר ובפירוש אמר לנו שיודע לדבק שלא יורגש. וראי' לזה שלא נכתב בשטר והכל שריר וקים באפס מקום. ומקום חתימת גומף בלי הדבק הי' רחוק ממנו הרב' עד שעש' דיוטא עליו. גם קוף מן תוקף נכנסו הרגלים בתוך הנייר הדבוק וזלמן השיב ע"ז כי עשהו כדי שלא ירגישו הרואים הדבק והרא' ראי' לדבריו שבמקום שהי' דבוק נרא' קצת אה' מרגל הף'. וה' יראה לבב. שאלנו ממנו שיוציא אלינו הכ"י והאגרות שאמר שכתבה הבתול' ואמר שאינם בידו כי שלחם אל השר שלו. אמרתי לו ישלח שליח לקחתו. והשיב כי השר לא יוציאנו כ"א אליו. ושאלנו למה שלחו למרחקים. והשיב שהי' ירא פן יבא עכוב עליהם בעש"ג. סוף דבר לא השיגה ידינו בשום אופן לשום עינינו עליו להוכיח שגם זה זיוף אך אמר הלא כאן העד לפניך הוא יעיד הוא יכתוב שנית הכ"י ולא רצינו יגיד עליו ריעו. אח"כ באבנהויזן נתגרו יחדו העד וזלמן ובררו דיינים ועשו שטר ביניהם הכל דרך תחבול' וטרם בא לב"ד להעיד. בבא העד לפנינו איימנו עליו כדחזי והשבענו אותו בשבועת התורה בנקיטת חפץ ע"ד המקום ועל דעתנו בלי ערמה ומרמה להשיב על כל קוץ וקוץ האמת ולא יכחד וכן שאלנו אותו כנראה בהעתק וכנגדו התשובה שהשיב בסמוך. אח"כ שאלנו לזלמן בשבוע' על כל הפרטים והתחיל להשיב עד שמצאנו אותם מוכחשים בב' דברים היינו שהעד הגיד שהיה אצל הכתיבה והחתימה שכתבו וחתמו לפניו וזלמן הגיד אחרי שחתמו המה חשב מחשבות כי אלו הולכים ונעים וזה ישב בתמידות באותו סביבות והלך וקרא לו שישמע מפי העדים ויחתום גם הוא וכן עשה, שנית העד אמר שקבל הג' טלר לשכר הלואתו הספר לשר ולזה נתן לו הב' טבעות זהב ושאלנו אותו ואיזה משכון יש בידך שיחזור הספר והשיב שלא איכפת ליה גם אם לא יחזירנו לו שכבר העתיקו וזלמן אמר שנתן לו למשכון להבטחת הספר שיחזירנו לו וכי לא קצב לו שכר. בתוך כך שחקרנו לזלמן הי' העד בחוץ ואחי זלמן אצלו ובא מהרה אחיו וקרא לזלמן לדבר עמו באזנו וגערתי בו בנזיפה כי חששנו שהעד שלחו להזהירו על אי זה פרטים ומיד לא השיגו ידינו שהשיב דבר כי אמר שאינו חייב להגיד וכי ע"ז מה שהגיד יחזור ויאמר ההפך ולא איכפת ליה כי אינו מן הדין שנחקור אותו ואף אמר על כל שאלה ושאלה אינו יודע. אח"כ שאלנו העד בתורת עדות על גוף המעשה והגיד כנר' בהעתק. וזה הוא ההעתק. העתק וצורת השטר קדושין שנראה זיופו מתוכו אף כי גוף השטר נעשה באומנות ונדבק הנייר כ"כ דק שלא היה העין יכולה לשלוט בו ולהכירו כ"א בעיון גדול. מעידים אנחנו שהיתה בפנינו עדים חותמי מטה ברביעי בשבת שני ימים לר"ח ניסן שנת הש"לא לבר"ע. קדש שלמה בר יעקב ז"ל המכונ' זלמן את הבתולה מ' ריקלן בת הר"ר משה שי' בחמשה אמות תקות חוטין שקורין בל' אשכנז וריזר שנור. ונפרש זה מעשה קדושין הנ"ל בלשון אשכנז. וכוונת הלשון הוא זה. כאשר עמדנו אנו חותמי מסה למטה בבית ר' מושלן בא זלמן הנ"ל ובידו תקות חוטין הנקראים בלשון אשכנז ורזי"ר שנו' יד הנ"ל ועוד תקות חוטין אחרים ובתוך כך באה הבתולה מ' ריקלן הנ"ל ואמרה לזלמן בכמה תמכור האמה מאלו תקות חוטין והשיב זלמן בעד חצי טאליר ואמרה מדת ריקלן הנ"ל והרי הם זיוף ותמיד מכרת האמה בשני פצן תנם אותם לי במתנה שאני צריך להם. וע"ז אמר זלמן הנ"ל לנו הוו עדים ותשמעו מה שנדבר יחד וזלמן הנ"ל השיב על דבר מ' ריקלן הנ"ל ואמר אני אתנם ליך במתנה אך בזאת אם תתרצה להיות מקודשת בתקות החוטין הללו ותרצה להיות אשתי. ומ' ריקלן הנ"ל אמרה הן תנם לי אותם ע"ז. ר"ל פריז"נמאמי לוש שוברי אישטא. וזלמן הנ"ל נתן למרת ריקלן הנ"ל אותם תקות החוטין מידו לידה ואמר בפנינו הרי את מקודשת לי בחקות החוטין הללו נדמ"ו ואתם עדי על זה. ומרת ריקלן הנ"ל קבלה תקות החוטין הנ"ל בפנינו לשם קדושין מזלמן הנ"ל זה ראינו. כל הנ"ל כתבנו וחתמנו ונתננו לזלמן הנ"ל להיות לו בידו לעדות ולזכות ולראיה לכל רואה כתיבתנו וחתימותינו זאת למטה כאלו נחקרה עדותנו מפינו בפני ב"ד חשוב בכל תוקף ותקון דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא וכטופסי דשטרי. נאם אפרים בר משה ז"ל המכונה גומף. נאם אברהם בר יצחק ז"ל. אני יצחק המכונה פלודר בן הר"ר אהרן ז"ל באתי גם על החתומים הנ"ל כדי להחזיק הענין הנ"ל כי הנכבדים דהיינו כמ' אפרים בר משה ז"ל והאלוף כמ"ר אברהם בר יצחק ז"ל החתומים לפני בפני היו אומרים לי איך שהיה המעשה הנ"ל מראש הענין ועד סופו ומצאתים שם אבל אני לא באתי אלא בענין עצמו בלי כוונה דהיינו בזמן שראיתי שנתן כמ"ר שלמה הנ"ל הקווים למרת ריקלן הנ"ל מידו לידה וא"ל הרי את מקודשת לי וכו' כמבואר בשטר הנ"ל לכן חתמתי שמי בסוף נאם יצחק בן הר"ר אהרן ז"ל

נדרשתי משלמים וכן רבים לוחמים מלחמת מצוה שרי קדש רבני אשכנז אמנ' אף אני חלקי למנות עמהם על דבר איש צד ואויב זלמן הרע הזה אשר בקש לשלוח יד בנערה בתולה אשר לא לו אורס' בחקקו חקקי און ויהי בונה חיץ וטח אותו ספל ולא עצרתי כח לבלתי בא בתוך הבאים לאמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב כי הן אמת כי המעשה הרע הזה עין ראתה ותעידהו כי לא נעשה כפשע הזה זה ימים ושנים כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה ידי' מוכיחות פשעו וחטאתו כי העורים יביטו לראות כי אין זה כ"א אש חמדתו בערה בו ותסיתהו לבא בתחבולות ומהתלות לפרוש רשת ליד מעגל נפש יקרה תצוד יגורי' בחרמו יאספה במכמרתו ולמען ייקץ זלמן והנה חלום נקרב הלום. גרסינן פרק א' ד"מ והביאו הרי"ף ז"ל שם וז"ל וד"מ מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהי שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם כו' השטר כשר והעדים כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו ותנן נמי שט"ח המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרים אמר ר"פ לא קשיא כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה ע"כ. ואיכא למידק דמהכא משמע דבדין מרומה מידן דיינינן ליה אלא דצריך דרישה וחקירה ובפרק שבועת העדות משמע דאפי' מידן לא דיינינן ליה דגרסינן התם מניין לדיין שיודע בדין שהוא תרומ' שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהיו קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק ע"כ. משמע דאפי' לא דיינינן לי' ומינ' דאי הוה שטר' בחשש רמאות כגון דאמרי עדים דנעשה בפסול לא מגבינן ביה אבל אי כ"י יוצא ממקום אחר מגבינן ביה וזו היא ששנינו פסולי עדות היינו אם כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דאע"ג דמכחשי דהיינו הוכח' רמאות מתקיים בחותמיו וקשי' דהא אשכחן דבדין מרומ' אפי' נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה דגרסי' פרק אלו נערות אמר ד"פ ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה"ד כו' עד דאתו בי תרי ואמרי דלדידהו אמר להו זיופו לי שטרא כיון דקא מהדר אזיופ' אימור. זיופי זייף וכו' ע"כ. וכתב עליו הרמב"ם ז"ל סוף הלכו' עדות שאע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם ע"כ. וקשיא דמאי שנא האי דין מרומה דלא מהני ביה קיום חותמיו כדמהני בהא דלעיל ההוא נמי מרומה הוא כדכתב מהרי"ק סי' ס"ז. ובכל הני דאמרן לא אשכחן מטעמא דאומדנא דמרומה אלא דלא מגבינן בשב ואל תעשה אבל לאפוקי ממונא ממאן דפטור מדינא לא מפקינן ובהכי קשיא הא דאמרי' בהכותב ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמר' ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשוד' על השבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגד' ע"כ והא התם דתרי סהדי בעי' לאפוקי מכשרות' ועל פי אשה לא הוי אלא אומדנא בדין מדומה ואפיך לשבועה לאפוקי ממונא דיהא שכנגדה נשבע ונוטל ממון דהוה פטור מדינא ואפי' מיתמי אמרי' התם דמפקינן ממונא בלא סהדי באומדן דעתה וז"ל ההוא גברא דאפקיד שב מרגני' דציירי בסדינ' בי ר' מיאש' שכיב ר' מיאש' ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי א"ל חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנ' ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם הא קמן דסגי אומדן דעתא לאפוקי ממונ' אפי' מיתמי ומ"ש מכל הני דלעיל דמטעמא דדין מרומה לא סגיא אומדנא לאפוקי ממונא ולאפוכי דינא אלא דלא נדייניה או לא נגבי ביה ואפי' בשטר מקויים אשכחן בדין מרומה דמרעינן ליה היכא דאמר חד דפרוע הוא אי קים ליה בגויה דהוי דין מרומה דאמרי' התם אמר ר"פ השתא דאמר מר קים ליה בגויה מילתא היא כגון אבא עד בדי דקי"ל בגויה קרענא לשטר' אפומיה קרענא סל"ד אלא מרענ' שטרא אפומי' ופירשו בתוס' דאפי' אינו בר עדות כאשה או קרוב ובהא אפי' אחי עדי השטר ומסהדי אחתימות