מהר"ם אלשיך מא

זה מטלטלין יעמדו ביד זה שהוא ת"י עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשין עכ"ל והיא מימרא מפורשת פרק נערה. הנה נראה בפירוש דאין לב"ד ליזקק לא להעמיד אפטרופוס ולא לשום דבר אלא יניחו הנכסים ביד מי שהם בידו ואין לו תובע אלא או הוא בעצמו או יורשין כשיודע שמת וא"כ בנ"ד אם הוא כענין הדרך הראשון כל מה שנמצא ביד האשה אין מוציאין מידה ואין נזקקין לה ב"ד לא לתבוע ולא להעמיד אפטרופוס כי אין תובע למי שהמטלטלין בידו אלא בעל הדבר אם יבא או יורשיו אם יתברר שמת או נהרג וא"כ גם אם תרצה לעלות אל אביה לא"י ולהביא את היתום עמה ואת כל אשר נמצא עמה תביא ואנש לא ימחא בידה כי אין הקטן בחזקת יתום לשום דבר. ואם הוא מהדרך השני איכא לדמויי האי מילתא למתני' דפרק כל הגט ג' דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה המטרפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ע"כ. והנה בנ"ד בין אם נאמר דדמי' לבבא קמא דמתני' בין לבבא בתרא לא סגי בהכי לא למשרי אתתא ולא להנחיל נכסי ליתמי דאפילו בהנהו דבבא בתרא לא אלימי אלא לאחמורי כדקתני נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא דברים שחזקתן למיתה אע"פ שאין משיאין את האשה מורידין לנחלה שכתב וז"ל אם באו עדים והעידו על דברים שחזקתן למיתה אעפ"י שאין משיאין את אשתו יורדין לנחלה כגון נפל לגוב אריות ונמרי' או שראהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין והכירו אותן בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו ע"כ. מ"מ התם היינו טעמא משום דהוו גוני דחזקתן למיתה מהנהו דמתני' ומהאי דנ"ד ועוד דהרמב"ם ז"ל מיירי בדאיכא עדים בדבר כדקאמר בפי' וז"ל וכן אם באו עדים והעידו וכו' הא לאו הכי הדרינן לכללין שאין נוחלין אלא בראי' ברורה וא"כ בנ"ד לא סגי בהכי לא למשרי איתתא ולא להנחיל נחלה ומינה דבהאי גוונא נמי אין ב"ד נזקקין להעמיד אפטרופוס כדאמרינן פ' המפקיד על כה"ג ביצא לדעת אפטרופס לדיקנני לא מוקמינן. איברא דמה"ר זלה"ה הביא בספרו [סי' רפ"ה] תשובת שאלה וז"ל כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על יהודה שהלך למחנה אלגזירה בהיותה במצור ולא נודע אם נהרג או נשבה מהו למנות אפטרופוס על נכסיו והשיב אעפ"י שבפ' נערה אמרינן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו וכו' ואמרי' מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ב"ד זנין את אשתו ולא בניו ובנותיו ופרקינן לא שני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ויהודה זה יצא לדעת וא"כ לא נרד לנכסיו לזון את בניו י"ל שהברייתא לא דיברה אלא בהולך דרך רחוקה ומקום סכנה ואין השיירות מצויות ועל דעת כן יצא ודרך ההולך דרך רחוקה כ"כ לתקן עניניו ומצוה לביתו אבל זה שהלך למקום שהשיירות הולכות ובאות בכל יום אין דרך לצוות לביתו כשיוצא לדרך כזה ואם אירע מקרה שנהרג או נשבה דומה למי שנשתטה פתאום שב"ד יורדין וזנין את אשתו ובניו ואעפ"י שאם יהודה הנזכר הוא חי אין ב"ד חייבים למנות אפטרופוס על נכסיו כדאיתא פ' המפקיד אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן ופי' הרא"ש הטעם לפי שלא ימצאו בית דין מי שירצה להשתדל בענין אבל בענין זה יש מי שישתדל לתועלת הקטנים אם מת יהודה ולתועלתו אם הוא חי בית דין חייבים למנות אפטרופוס על הנכסים לעשות עם החיים ועם המתים עכ"ל. והנה נ"ז נראה דדמי לנ"ד שכך הוא היות העיר במצור כמו שיירא שנפלו עליה לסטים וקאמר דמעמידין אפטרופוס וא"כ בנ"ד נמי איכא למימר דמעמידין וא"כ איכא למיקם עלה דמילתא אי מצי אפטרופוס או ב"ד לעכב ביד האשה להוציא הנכסים שבידה לאמטייונהו לא"י ועל הקטן נמי אי מצו מעכבו בידה שלא תוליכנו עמה בדרכים כ"א שתניחלו ביד זקנתה במקום שנכסי ירושתו שם אבל אין מהאיך תשובה ראיה דאיכא למימר דשאני התם שנודע הדבר לכל שאותו יהודה נמצא שם בהיות העיר במצור אבל בנ"ד לא נודע שנמצא ראובן עם לסטים מזויינים עליו אלא מפי תוגר ולא ראה שנהרג כי בכה"ג אין עדותו כלום ודילמא בכה"ג מודה ר"י בן הרא"ש ז"ל דאין מעמידין אפטרופוס ועדיין נימא דדמיא לדרך הראשון שכתבנו דלכ"ע אין מעמידין. אבל אם הוא הדרך השלישי שבא תוגר מל"ת והותרה האשה לינשא א"נ אי אמרינן דר"י בן הרא"ש לא שני ליה בין נ"ד אפי' בדרך השני לנ"ד איכא לעיוני אי מצו ב"ד או אפטרופוס לעכב על השטן ועל הנכסים. והנה על הקטן אמינא שאם הוא פחות מבן שש הדין עם אמו כדתניא מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומר יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ערב הפסח ע"כ. ואכתי אין מכאן ראיה גמורה מתרי טעמי חדא דדילמא עד בן ד' או ה' שנים בלבד ולא עד סוף ו' שני' היה ותו דהתם כדקתני טעמא מעשה היה ושחטוהו וכו' דהיינו משום שהיה בבית מי שראוי ליורשו שיהרגנו ליורשו אבל בנ"ד שרוצי' לעכבו ביד זקנתו והי' אינה ראויה ליורשו ליכא למיחש להכי אמנם יש ראי' מפרק כיצד משתתפין דהתם מסקנא דגמרא דקטן עד ו' שנים גמורות יוצא בעירוב אמו ואמרי' טעמא בגמרא משום דקטן בצוותא דאימיה ניחא ליה ומייתי הרי"אף ז"ל שם האי דינא בטעמיה משום דקטן בצוותא דאימיה ניחא ליה ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל פכ"א דהלכות אישות וז"ל אם רצת' המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ו' שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו עכ"ל. הנה בפי' עד סוף שש שנים אין מפרישין אותו מאמו אפי' להיות אצל אביו כ"ש להיות אצל זקנתו דודאי בצוות' דאימי' ניחא ליה טפי ואפי' לדעת הראב"ד ז"ל שחולק על הרמב"ם וכ' אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן ו' והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ד' ובן ה' ואיך יחנכנו והוא גדל עם הנשי' ע"כ בנ"ד יחזיק הראב"ד בדעת הרמב"ם מט מטעמא דנפשיה דהא זקנו בא"י יחנכנו יותר בתורה מזקנתו כי אשה היא ואפי' איש אחר שירצה לחנכו איך יחנכנו והוא גדל עם הנשים ואי מטעמא דסכנת נפשות בדרכים ליתא דהא שיירות מצויות תמיד משם לא"י ואין שטן ואין פגע רע כי אין סכנת נפשות מצויה בדרכים אלו דמשום האי טעמא נהגנו לפסוק דהכל מעלין לא"י נוהג מתוגרמה לא"י. ואי הגדיל הקטן מו' שנים ומעלה אם נאמר בנ"ד דיהיה אצל אמו אי לא משמע דלאו כל כמינה להביאו עמה לא"י. הן אמת דמלישנא דהרמב"ם ז"ל איכא למילף דמציא לעכבו אמו בהדה דכתב בפ' הנז' וז"ל ואחר ו' שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות ע"כ. משמע דאי לאו מטעמא דמזונות שהוא אינו חייב לזונו אחר ו' מדין התורה לא הוה אלים כחיה להפרידו מאמו וא"כ בנ"ד דלאו כל כמיניה דאפוטרופוס למימר הכי דע"כ בין כך ובין כך חייב לתת לו מזונות דאע"ג דאין מנחילין אלא בראיה ברורה אעפ"כ כיון דדינא הוי דמעמידין אפטרופוס וזנין אותם לאו כל כ כמיניה לומר שלא יזון אותם דהא כח ירושה יש בו מן הסתם וקרוב לודאי. ועוד אני אומר שאם הקטן אחר היותו בן ו' ומעלה אומר דניחא ליה בצוותא דאימיה לאו כל כמיניה דאפטרופוס לעכב בידו דאע"ג דמאי דאמרו דפעוטות מו' ומעלה דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין היינו היכ' דלית להו אפטרופוס לא אמרו אלא בנכסים משום דילמא יבזבז בנכסי אבל בגופו לא שליט אפטרופא לכופו דלא יהא אצל אמו אי בעי למהוי אצלה דבממונא שליט אפטרופא ולא בגופיה וכ"ש לדעת התוס' ור"ח דאמרו שאפילו בדאית ליה אפטרופוס לא אמרו דאין מעשיו כלום אלא במקח וממכר אבל במתנה מעשיו קיימים דלא אלים כח אפטרופוס אלא במקח דכיון דאדעתא דמו"מ נחית חוששין שמא יתאנ' אבל אם רוצה לתת מתנה הרשות בידו וא"כ מכ"ש בגופיה דלא מצי מעכב אפטרופוס אפי' לכל הפוסקים שלא חילקו בין מכר למתנה כדאמרן אבל לגבי ממונא דתפסה איהי ובעיא לאתויי לא"י בהא איכא למימר דמצו מעכבי משום הקטן אם לא שתתן אותן היא דרך קאמביו או תקבל אחריות על עצמה ובהכי כל מה שתפסה למזונות אין מוציאין מידה.. זה הוא הנלע"ד בקיצור נמרץ לנחיצות המוביל וחתמתי שמי

שאלה לט ראובן שלוה משמעון סך מעות והיו שניהם רוצים לפרוש בים ממקום ההלואה אל מקום אחר וזמן הפרעון היה בתוך כך וכך ימים אחרי הגיעם אל מקום חפצם. והתנו ביניהם בעת ההלואה ששמעון המלוה קבל עליו אחריות הסחורות שיקנה ראובן מדמי ההלואה כל ימי היותם בדרך ספינה בלב ים עד בואם אל ארץ נושבת הוא מקום הפרעון ונתחייב ראובן לתת לשמעון בשכר קבלת האחריות סך כך מעות ויש ביניהם שטר על כ"ז ולפי שקבלת האחריות לא נטל עליו שמעון קנין רק בדברים בעלמא בעת ההלואה כדאמרן ועתה כהיום הגיעו אל מחוז חפצם לשלום עם הסחורות שנקנו מדמי החוב ואתם ג"כ סחורות אחרות ותבע שמעון את כל מ"ש בשטרו וראובן משיב שאינו חייב לפרוע לו שכר קבלת אחריות כי מאחר שלא נטל קנין שמעון עליו לא נתחייב והי' יכול לפטור את עצמו אם היו נפסדים הסחורות וא"כ למה יפרע לו ואדרבה אם יתן לו מחזי כרבית וכנוטל שכר המעות שהלוהו ומה גם בהתנותם כן בעת ההלואה דאדעתא דהכי הלוה לו. ועוד טען ראובן שהוא הוציא בסחורות ההמה מעות אחרות מלבד דמי ההלואה והי' הכל מעורב ולא הקצה ויחד הסחורות שקבל עליהם אחריות. עוד טוען שבשעת ההלואה כשקבל האחריות עדיין הסחורות לא באו ברשותו והוי כמקבל על דבר שלבנ"ע ועתה יורנו רבינו אם יש בטענות ראובן ממש או בקצתם להפטר משכר קבלת האחריות ואם יש בנדון זה צד רבית מאחר שלא קבל קנין על האחריות והי' בעת ההלואה או מצד טענת אחרת על כל הפרטים יופיע אדוננו וישפיע ממרום חכמתו הרמתה ושכרו הרבה מאד. עוד ע"ז יפקח עיניו רבינו נר"ו והוא שאחרי בואם אל מחוז חפצם כתבו שטר על סך המעות כלו בכללות דמי החוב ודמי שכר קבלת האחריות וחכם אחד הכתיב בשטר בלשון הזה מוסיף על הלשון הנהוג בשאר שטרות וז"ל ומעתה זיכו והשכירו לו מקום כל הצמר והסחורות שיש להם מהמעות הנ"ל והוא נתן להם רשות מעתה שימכור כ"א מהצמר למי שירצה באופן שיגבו המעות לתתם לו לזמנים הנזכר ע"כ. ועתה גם בזה יאיר עינינו אם תקן החכם המכתיב להוציא הענין מאיסור רבית בלשון זה אחרי הגיעם אל מחוז חפצם או אם מלתא כדקאי קאי ושכרו כפול מן הסמים: