מהר"ם אלשיך מ

תולה בדעת שמעון הוי אלא כאלו אמר בפירוש ללוי דלימא ליה לשליחא דלא בעי דליהבי' ניהלה עד בתר שבועות וכאלו שוויה שליחא להאי מילתא לאו מילתא היא דלא דמי כלל דשאני התם דמוריש גופיה אמר ליורש אבקשך וכו' אבל הכא לא קאמר ליה ראובן ללוי דלימא לשמעון משמיה דאיהו בעי מניה דלא ליתביה ניהלה אלא דקאמר ליה ללוי שיחלה פניו איהו משמיה דנפשי' ועוד דהתם משום אומדנא וגילוי מילתא נגעו בה ככל צוואות ש"מ דאזלי' בהו בתר גלוי דעתא ואומדנא משא"כ הכא דגלוי דעתא בגיטא לאו כלום היא. בר מן דין ומן דין דאפי' בטליה לשליחותא קמיה דלוי ושוויה שליח דלימא לשמעון דבטליה בפירוש כיון דלא אמר לי' לוי לשמעון כלום מקמיה דיהבי' ניהלה לאו כלום הוא דהוי כאלו בטליה קמיה דחד בלחוד דלאו ביטול הוא כלל דאע"ג דקי"ל פ' השולח דאף לאחר תקנת ר"ג אם ביטלו מבוטל לא מהני בבציר מבאנפי תרי כר"נ ור"י וה"נ האי לוי לא קאמר ליה מידי לשמעון מקמי דמסר לה גיטא. וראיה מהא דתנינן השולח גט לאשתו ושלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל משמע דאם לא השיגו השליח השני כשר אע"ג דבטליה קמי' ושיויה שליח לא לאודועי' לשליח ראשון כיון דלא א"ל מידי מקמי דיהבי' ניהלה. ואי תימא נהי דלא סגי לבטולי גיטא או שליחותא לגמרי נצריכיה מיהא למיתב לה בתר שבועות דהא קפיד אהכי והוי כההיא דכתב הרמב"ם פ"ט דגירושין וז"ל אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה מלפניו או מאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ע"כ לאו מילתא היא כדאמרן דהא הכא לא שוויה שליח ללוי אלא דאמר ליה דליפייסי' איהו ולא משמי' דראובן ועוד דלוי לא א"ל מידי לשמעון ועוד דנרא' דכ"ש הוא דהא אפי' בטליה ועקריה לשליחותא לגמרי בפני שנים בעינן או שיגיע הוא או שליח שני לאודועיה לשליח הגט דבטלי' כ"ש בהא דלא עקריה בפירוש ועוד דראובן לא קפיד איומא דמסירה אלא לעכובי בעלמא לאתייחדא עמה מקמי הכי והיינו דקאמר שלא יתן עד אחר שבועות אם הוא לא יוכל להגיע קודם דתלה מילתא בעידנא דייתי איהו ולא קפיד איומא והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל דכתב הקפיד על עצמו של יום דלא כנ"ד דלא קפיד איומא אלא דליקדם איהו לאיתאחדא בהדה לבטולי גיטא ולא הוי אלא גלויי מילתא דבעי דלא ליהוי גיטא וכבר כתיבנא דלא מהני האי גלוייא. זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי

לז שאלה אלמנה עשתה שליח בעדים לתפוס בעדה מטלטלין למזונותי' וכן עשה השליח ילמדנו רבי' אם מועילה תפיסה זו כיון שלא תפסה היא בעצמה דהא כתב ריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' ק"ז ז"ל ועוד צריך בחפיס' זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפי' עשאתו שליח לתפוס בעדים משום דקי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והוכיחו המפרשים ז"ל מההיא עובדא דיימר בר חשו דאפי' כשעשאו שליח לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיס' זו כיון שהנכסים היו מספיקין לכולם אם לא מחמת תפיס' גם בשאין חב לאחרים שקנה דעת הרא"ה ז"ל דדוקא בשעשאו שליח לתפוס וכו' ע"כ. הילכך ה"נ הרי מ"מ יש כאן חוב שאילולי תפיס' זו היתה ניזונת מת"י היורשין והיו נושאין ונותנין היורשין בשלהם כרצונם ועכשו הרי על נכסיהם ארי' קא רביע עלייהו מעתה יש לנו לומר דלעולם לא תועיל תפיסת האלמנ' אלא כשתתפוס היא בעצמ' או דילמא כיון דמ"מ הרי היורשין חייבים במזונות האלמנה אין כאן חוב לאחרים וההיא דריב"ש ז"ל היינו משום דהיה חב לבעלי המתנה בתפיס' זו אבל כל שאין כאן אלא היורשין לבד לא מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ומהני תפיס' אפי' ע"י אחרים כשעשאו שליח בפי' לתפוס וכדמסיים ריב"ש ז"ל בלשונו. יורנו המורה מהו הדין בארוכ' מפני שנפל מחלוקת בזה וכל אחד מחזיק בסברתו ונראה לו סברתו פשוטה וסברת האדון תכריע

תשובה הנה הרי"בש בפירוש לא חייש למה שחב ליורשין כלל דלא חש אלא לפסידא דמקבלי המתנה וטעמא דמסתבר הוא דאין לחוש לפסיד' דמי שהוא חייב לגבי דב"ח שהוציא מעותיו או שחייבין לו מן הדין וכ"נ מתשובת הרמב"ן ז"ל והביאה הטור סק"ה וז"ל נפקד שתפס בפקדון לתופסו לב"ח במקום שאינו חב לאחרים מועיל לו תפיסתו לענין זה שאם מת המפקיד שאינו נעש' מטלטלין אצל בניו ושביעית אינה משמטתו עד ואם הנפקד מסרו ליד המלוה אין זה פשיע' ואפי' היה ש"ש אינו מתחייב בכך לפי שאומר למפקיד אילו החזרתי' לך היה גובה ממך או משאר נכסיך ע"כ. הנה בפירוש שאע"פ שע"י מה שתופס הנפקד איכ' פסידא דלוה שאילו לא תפס היה נעשה מטלטלין אצל בניו ולא משתעבדי לב"ח והיתה שביעית משמטתו והי' מרויח הלוה כל החוב וע"י תפיס' זו מפסיד לא חשו לפסידא דיליה. ול"ל דשאני התם שחשו שלא יפסיד כל חובו לגמרי חדא דאפי' היכא דאית ליה ללוה קרקע עסקינן אפי' היכ' שהאחרים גובים הכל וזה שתפסו בשבילו מפסיד כל חובו לגמרי ולא חשו חכמים אפסיד' דיליה ואם איתא דיורש או לוה כאחרים דמו כי היכי דבאחרים לא חשו לפסידא דמי שתפסו בשבילו ה"נ דכותא וכ"ת דהתם הוא משום דהאחרים נמי בעלי חובות נינהו והוציאו מעותיהם מש"ה חשו להפסידן טפי זה אינו דהא הריב"ש אפי' כשהאחרים הוו מקבלי מתנות שלא הוציאו מעות כתב דקרינן בהו מקום שחב לאחרים אין סברא לחלק בין מקבלי מתנות למקבלי מתנות אלא ודאי כדכתיבנא וכן בעל התרומות מסיים בתשובת הרמב"ן ז"ל שהעתקנו במאי דקאמר ואם הנפקד מסרו ליד המלוה אין זו פשיעה כו' וז"ל ושמעת מינה דלא מצי למיטען מפייס הוינא לי' ומחיל לי ומאי דאיתמר בירושלמי לגבי פורע חובו של חברו עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות והוה ליה מבריח ארי מנכסי חברו כדאיתא בנדרים עכ"ל. הנה דהיכא דתפס מנכסי לוה ופרע למלוה לא חשו לפסיד' דלוה דדילמא הוה מפייס לבעל חובו כי היכי דאמרי' בפורע מנכסי עצמו. וראיה נמי מתשובת הרי"ף ז"ל והביא' הר"ן ז"ל פ"ק דגטין וה"ה פ"ב דהלכות מלוה והוא שלא אמרו דתופס לב"ח במקום שלא חב לאחרים קנה אלא היכא שהלוה גוסס שלא יעשה מטלטלין אצל בניו וכו' ע"כ. ומעתה ק"ו הדברים ומה אם כשהלוה גוסס דרוב גוססין למיתה דהוי כאילו כבר זכה היורש ולא משתעבדי מטלטלין למלוה ומיפטר מהחוב אפ"ה לא חשו לפסיד' דיליה ואמרו דקנה התופס לב"ח והוי כמפקעי זכותי' כ"ש היכא דאפי' היורש חייב מן הדין כנ"ד דנכסי דיורשין משתעבדי למזונות דלית דינא ולית דיינא דלימא דאלים כחיה דיורש משליח דתפס למזונות. ועוד דלא אמרו אלא במקום שחב לאחרים אבל לא במקום שמונע ריוח לאחרים כי הא דנ"ד שאינו אלא שהיו מרויחים היורשים בנכסים אבל חיובא דמזונות בכל גוונא עלייהו רמי' והיא מחזנא מניהו ואין ספק דלאפוקי מהאיך סברא כיון ר' יוחנן בלישניה דקאמר התופס לחברו במקום שחב לאחרים כלומר במקום שחב שהוא מזיק ולא במקום שמונע ריוח ובמאי דקאמר לאחרים לאפוקי לוה או יורש עצמו דלאו אחר הוא. והן אמת כי על אשר נמצא כתוב בשאלה שאכתוב בארוכה כתבתי עד הנה שאל"כ הלא כמו זר נחשבה הסברא האחרת וע"כ נמנעתי מלחפש באמתחות יתר הפוסקים כי הוא אך למותר ומה גם כי אפי' היה הדבר שקול כדאי הוא הריב"ש לסמוך עליו כי דעת שפתיו ברור מללו שלא חש רק על מה שחב לבעלי המתנות. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי: לח שאלה ראובן יצא קול שנהרג בגזרת עירין וחיי לרבנן שבק ואשתו תפסה למזונותיה מה שהיתה תחת ידה ורשותה. ובאו ב"ד העיר וכתבו לה כל מה שתפסה והניחוהו בידה כדין התורה ועתה רצתה האלמנה לעלות לארץ ישראל עם אביה ואמה וקרובותיה ולהביא עמה כל המטלטלין שתפסה וכתבו' לה בפנקס הב"ד ואפטרופוס היתום מעכב על ידה ואינו מניח' לעלות עד שתניח המטלטלין שהם ת"י רשותה. והיא טוענת שמלבד שהיא תפוסה בהם למזונותי' ובכל מקום שתהיה מזונותיה על נכסי בעלה עוד יש לה טענה אחרת והיא שמאחר שהי' עגונה שלא נמצא בעלה לא חי ולא מת ואין מי שיעיד על הריגתו להתיר אותה להנשא הרי היא עדיין בחזקת נשואה היא וכמו שהיא אינה יכולה להנשא מזה הטעם גם היא מוחזקת בנכסי בעלה כמו בחיי בעלה ואין לעכב על ידה שאפי' מה שהניח' והסכימ' לכתוב הנכסים לפנים משורת הדין עשתה ולו שוער שתבטל הטענה הזאת בזמן מהזמנים כעת יש לה שני טעמים לעשות חפצה ורצונה. ומזה הטעם רוצה להעלות עמה את בנה שיש לה מה' או ו' שנים והאפטרופוס מעכב על ידה מלהעלות הנער עמה ורוצה לעכבו עם אם אביו זקנתו והיא אינה רוצה להפריש הנער מאמו ובאו לכלל דברים ואמרו לה א"כ תטול כתובתך ולך והיא אמרה איני רוצה רק להתפרנס מנכסי בעלי כל ימי מיגר אלמנותי וכי תאמרו שאטול כתובתי אטול בלאותי הקיימים משום שבח בית אבי ושאר הנדוניא וכל הכתובה לא אקח כ"א מעות בעין או כלי כסף וזהב או סחורה דעבידא ליעשות מעות שכן נתחייב בעלי בכתובתי כחוב גמור והקנה אותי נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי וכו' ואם אומרים כל מילי מיטב הוא ואפי' סובין וכו' על כל הדברים האלה ועל כל פרט ופרט. ושאלה זו נשאלה פה בא"י ועוד אמר השואל כי עתה נמצא כתוב בספר כתב ושלח איש יהודי ממקום האשה לחברו שבא"י כי נשמע שתוגר מסיח לפי תומו העיד על הריגת בעל האשה ואף אם הדבר כך יורנו רבינו הדין להיכן נוטה לקיים שפטו יתום ריבו אלמנה ושכרו מאת ה' מן השמים

תשובה הנה בשאלה לא אתפרש שפיר גופא דעובדא היכי הוה ואפשר בחדא מתלת גווני או דידעי דנפק ממקום פלוני דהוא מקום קרוב ועברו ימים ולא הגיע לביתו וחששו שנהרג ומזה יצא הקול או אפשר שיש אמתלאות לדבר כאשר נשמע קול הברה כי תוגר שהיה בא בחברתו ראה לסטים מזויינים שנפלו עליהם פתאום והוא ברח וימלט והשמיע הדבר שהם דברים קרובים שהדבר אמת א"נ אפשר שהתוגר מל"ת הגיד הדבר באופן מספיק להתיר את האשה ואם הדרך השלישי עדן לא היה אפשר שאחרי צאת הכתב ממקום דירתו נתקבל העדות כפי מה ששמענו שנמצא כתוב בספר כתב איש יהודי משם שהיה נשמע בעיר שהיה איש תוגר מל"ת מגיד דבר. ולכן על שלשת הדברים נדבר בקוצר מילין לפי נחיצות העת ואומרה כי הנה אם הוא הדרך הראשון היינו מימרא דגמרא יצא לדעת אין מורידין קרוב כו' וז"ל הרמב"ם ז"ל מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד אין מסלקין אותו ואין ב"ד צריכין ליטפל בו ולהעמיד לו אפטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו וכיצד יהי' דין