מהר"ם אלשיך לז

ואחרי שעמדו בדין ראו הב"ד מחמת ראיות הרבה בכתב ובע"פ כי אמת היה הדבר שלוי היה חייב לראובן וגם תמיד היה ראובן צועק ואומר כי אחיו לוי היה חייב לו כמה חיובים שאלו היה לוי קיים היו מחייבים את לוי לפרוע לראובן אך נסתפקו אם כח בב"ד להוציא משמעון כדי לפרוע לראובן כי לא נודע באמיתות אם לוי פרע אותם החיובים לראובן אם לאו. לכן אם על ספק זה יש כח לראובן להוציא משמעון תשלום פרעון ממה שהי' חייב לו לוי או אם יש כח לשמעון להוציא מה שתפס ראובן או אם ישאר ראובן עם מה שתפס ומה שנכנס תחת רשותו מצד החיוב שהי' חייב לו לוי. יורונו המורים מה יראה להם מן הדין ומה' יהי' משכורתם שלמה אמן

תשובה הנה לענין אם יתפרע ראובן משמעון שארית חוב שאומר שהי' חייב לו לוי דבר פשוט הוא שאין גובין מהיורש אפי' הוא גדול אלא במלוה בשטר או בע"פ אם הודה בשעת מיתה או שחייבוהו ב"ד ולא הספיק לפרוע עד שמת או שנדוהו ומת בנדוייו וא"כ כיון דליכא חד מכל הני גווני אין לראובן כח להוציא משמעון מה שהי' חייב לו לוי. ובמה שתפס מנכסי לוי אחר מותו אע"ג דקי"ל דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא הרי כתבו הפוסקים דהיינו לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אבל השתא בתר תקנת הגאונים דב"ח גובה ממטלטלי דיתמי אפי' מלוה ע"פ כמו"ש הרי"אף פרק הגוזל בתרא והרמב"ם פ"ה דהלכות גזילה והוא דעת הרשב"א והרא"ה ז"ל וכל האחרונים, א"כ גם תפיסה דלאח"מ מהניא וכדכתב הרי"ף ז"ל פרק הכותב גבי האי אתתא דתפסה מלוגא דשטרי וכמו"ש הריב"ש גבי אשה שתפסה לכתובתה דאע"ג דאמרו בגמ' דתפיסה דלאחר מיתה לא הויא חפיסה היינו מקמי תקנתא דליגבו ממטלטלי דיתמי אבל בתר דתקינו מהניא וכן כתב גבי ב"ח סי' שצ"ב בפירוש וא"כ בהאי נדון נמי מהניא תפיסת ראובן ואע"ג דאין החוב ברור א"נ הוה בעדים דמספקינן דילמא פרעיה או אפילו ליכא עדים כלל שהי' חייב לו נאמן בשבועה עד כדי דמי מה שתפס מדין מגו דאי בעי אמר לא תפסתי ואפילו אי איכא עדים שתפס בפניהם דלא הוה מצי למימר לא תפסתי אכתי איכא מגו דאי בעי אמר החזרתי וכמו"ש הריב"ש ז"ל בפירוש בסימן הנזכר. ואע"ג דמלשון הרמב"ם ז"ל פ"ו דהלכות שאלה ופקדון משמע דהיכא דהפקיד אצלו בעדים ליכא מגו אע"ג דאכתי הוה מצי למטען החזרתי הרי כת' ה"ה וז"ל וביאור הדבר כגון שיש כאן ראיה כלומר שעתה נראה זה החפץ אצל הנפקד בעדים שאל"כ מתוך שי"ל החזרתי נאמן לומר לקחתי כ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו פרק חזקת הבתים וזו היא כוונת רבינו באומרו שזה החפץ כו' שעתה ראו החפץ עכ"ל. ולפיכך בנ"ד אם הדברים שתפס ראובן נראים בעדים שהם עתה אצל ראובן ליכא מגו דהחזרתי ואינו נאמן בשבועתו לומר שהיה חייב לו לוי ותפסן בחובו ומוציאין מידו כל מה שתפס אבל אם אין עדים שהן עתה אצלו נאמן בשבועתו במגו דהחזרתי כיון דליכא ראיה ומעכב בידו כל מה שתפס זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

לב שאלה ראובן היה חייב לשמעון סך מעות בשבועה לזמן קבוע וג"כ היה חייב ראובן ליהודים אחרים לתוגרמים ג"כ ובאמצע הזמן ירד ראובן מנכסיו והי' לראובן סחורה והפקיד הסחורה ביד שליש וקמו על שליש ראובן והיהודים ולקחו מידו הסחור' לחלקה ביניהם איש ואיש חלקו בין כולם והלך שמעון ג"כ ונטל חלקו עמהם כי אמר גם לי חייב ראובן ונטל חלקו ד"מ שליש מעותיו מחובו ולאח"כ עשו פשרה התוגרמי' בה' שנים עם ראובן ונתפשר עמהם וישב בחנותו כבתחל' והגיע הזמן הקבוע מהשבועה ובראותו שמעון כי כבר הגיע הזמן מהשבוע' תבע מראובן שאר חובו ואמר לו פרעני מצד חיוב השבוע' כי החוב היה סך כך וכך ולקחתי קצת החוב עם שאר הבעלי חובות שגבו כל אחד חלקו מיד השליש והנה נשאר כך לכן פרעני וראובן טוען כבר אני פטור מהשבוע' בהיות כי לקחת עמהם ונתרצו כולם וגם אתה בכלל שאם לא היו מרוצים הבעלי חובות לא הייתי נותן להם כלום אמנם כאשר נתרצו הבעלי חובות נתתי ביד' הסחור' והם כבר נתרצו ובהיות כי גם אתה לקחת חלק עמהם בודאי נתרצי' כ"א לא הי' רצונך כך לא היה לך ליקח חלק בכללם ושמעון טוען ואו' אם אני לקחתי בכלל' הי' כדי להקל החוב ואמרתי בודאי כי תחזיק לי טובה בהיות כי הקלתי ממך החוב לא מפני זה מחלתי לך השבועה ואמרתי אקח מה שיעלה בידי והשאר ישאר חוב לזמן הנז' בשטר ובשבוע' כי בראותי הבעלי חובות שקמו על שלישך אמרתי אני בלבי מה שאגבה הוא ריוח והנה עתה שיש לך מעות בידך וסחור' פרעני מחיוב שבועה. והנה כאשר ראה ראובן טענת שמעון כך טען ואמר כל הסחורה שיש בידי היא מהתוגרמים ואם אני נותן לך יאסרוני התוגרמי' ובהמשך הזמן שארויח מעות אתן לך מעותיך כי בעת איני חייב לך כי מסתמ' בהיות כי לקחת חלק עם היהודים הבעלי חובות כבר מחלת השבוע' ועוד כי הסחורה שיש בידי היא מהתוגרמי'. ושמעון טוען הטענה הא' ואמר איני יודע דבר רק השבוע' אני מזהיר אותך ולכן פרעני מצד חיוב השבועה יורנו רבנו התשוב' אם עדיין חייב ראובן לשמעון חובו ואם לא יפרענו יהי' עובר על השבוע' או אם הדין עם ראובן וכבר נפטר מהשבוע' מצד פעלתו מכל זה יבא תשובה ויורנו רבנו דרך ישכון אור ובשכר זאת אל פי יאיר עיני ישראל בביאת משיחנו. אמן

תשובה הנה מתוך דברי השאלה נר' שאין ראובן טוען ששמעון מחל לו בפי' על השאר אלא שאומר שמן הסתם מחל ואם כך הוא אין כאן שאלה שאפי' היתה מלוה ע"פ לא אמרי' דמן הסתם מחל דלא עביד איניש דמחיל חובי' בכדי דאי משום שירד ראובן מנכסיו ואינו רואה דרך לגבות חובו א"כ כל היורדי' מנכסיהם יהיו פטורים לפרוע כל חובותיהם כשיעשירו מטעמ' שכשירדו נמחלו חובותם אלא ודאי דאמרי' דעביד איניש דיורד מנכסיו ועולה וכ"ש שיש לו עליו שטר בקנין ובשבוע' שעל כל אלה ליכ' לאסוקי אדעתין דמחל דאדרב' הוא מוחזק בשטרו ועלי' קא סמיך. ועוד שאפי' היה ראובן טוען שמחל לו שמעון על הנשאר מחובו בפירוש לא היה נאמן אלא ששמעון היה נשבע ונוטל דהא אמרי' פרק שבועת הדיינים במי שהוציא שטר על חברו ואמר לו פרעתיך שאם אמר שפרעו שלא בפני עדים שי"ל לו סוטראי נינהו וחוזר וגובה שטרו אע"ג דמודה שקבל וא"כ כ"ש בנ"ד דקאמר ליה מחלת לי שלא בפני עדים שי"ל לא מחלתי ואינו מודה שקבל כלום דנאמן בשבועתו מדי דהוה אטוען על השטר שפרעו כלו והלה אומר שלא נפרע אלא מקצתו דמהימן בשבועתו שלא פרעו וגובה כל השאר דהיינו נ"ד כ"ש שהוא אינו טוען לו שמחל כדכתיבנ'. ומה שטען ראובן שסחורותיו היו מהתוגרמים ואם יתן לו יאסרוהו התוגרמים הנה הריא"ף ז"ל כ' בתשובה שאין זו טענה אלא שיפרע לישראלי' ואם אח"כ יבואו התוגרמים ויאסרוהו אז כל ישראל חייבים לפדותו והביא' הרמב"ם ז"ל פ"א דמלוה ולוה וזה פשוט. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

לג שאלה ילמדנו רבינו נר ישראל ראובן תושב עיר אח' נתפשר עם בחור מתושבי עירו שמעון לתת לו בתו לאשה ונדר לו לתת לו בנדוניית בתו ק' פרחים במעות בעין ואחר שנעשו השדוכין ביניהם ונתקיימו היה תובע שמעון מראובן חמיו הק' פרחים שיתנם לו כי רצונו להתעסק בהם והשיב לו ראובן חמיו שיבא עמו לעיר פלו' ושמה אתנם לך והלכו שניהם יחד למקום ההוא ואחר הגיעו שמה נתן ראובן לשמעון חתנו הק' פרחים והלבישם שם שמעון בהסכמת חמיו עם ק' פרחים אחרים שהיו לו לשמעון משלו בסחורות ראויות להמכר במקום מושבם וקבל עליו שמעון אחריות הסחורות שהלביש עם הק' פרחים שנתן לו חמיו וחזרו להם למקום דירתם ובחזרתם סמוך לעירם נכנס השטן בתוכם ובטלו השידוכין מביניהם ולקח ראובן כל הסחורות והכניסם עמו לביתו ורשותו עד שמכרם ואחרי מכירתם נתן לשמעון קרן הק' פרחים שהיו שלו עם הריוח שהרויח בהם והק' פרחים האחרים שנתן לו בנדוניית בתו לקחם לעצמו כיון שנתבטלו השדוכין מביניהם ועכב ג"כ לעצמו הריוח שהרויחו עם מעות אלו באומרו שעם מעותיו הרויח הסך ההוא והם שלו ושמעון טוען שאע"פ שיקח הוא קרן המעות הוא זוכה בריוח שהרי קיבל עליו אחריות. ואם ח"ו היה אירע בהם שום אחריות עתה שנתבטלו השדוכין מביניהם היה תובעם ממנו ולכן כמו שהאחריות היו עליו כמו כן הריוח הוא זוכה בהם יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו כפול מהשמים

תשובה אם החזרה היתה מצד ראובן אין כאן שאלה כלל דודאי הדין עם שמעון אבל אם היתה מצד שמעון יש מקום לשאול אם יאמר לו ראובן אדעתא דתהדר בי לא יהבית אבל אין ספק כי אצ"ל אם היתה החזרה מצד שניהם כנרא' מלשון השאלה כ"א גם אם היתה החזרה מצד שמעון אין לראובן בק' פרחים שנתן לו אלא הקרן בלבד והריוח זכה בו שמעון דלא אמרי' הדרא ארעא והדרי פרי אלא במאי דמעיקר' הוה בטעות כמי שקונ' באסמכת' או שנמצ' מום במקח וכיוצא בהן אבל בכה"ג דמדעת שניהם קבל שמעון המעות לעצמו אלא שאח"כ נולד ביטול השדוכין ודאי דפרי דשמעון היו ולא יהא אלא מתנה ע"מ להחזיר מיד והיו פירות קודם החזרה שהרי הן למקבל כדמשמע בשלהי י"נ וכתבו הרמב"ם ז"ל בפירוש וז"ל בהלכות זכיה הנותן מתנה ע"מ להחזיר הרי זו מתנה בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להחזיר לזמן קצוב או כל ימיו של פלו' ה"ז מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל פירות כל זמן המתנה ע"כ. וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למיזבן ליה מידי ואזיל ויהבינהו למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכ' חזר בו שמעון וזבני' לנפשי' לא קני שמעון עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנויי לדידיה דמעיקר' לא איכוון אלא לאקנויי לבעל המעות וכי לא הדר בי' מקמי משיכ' לא אמרן דקנ' ראובן אלא דא"ל זבון לי אבל אמר אייתי לי דאזבין זכה לנפשיה דלא שוייה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה עכ"ל. הנה בפירוש שאפי' כשאין שמעון אלא שליח ראובן לקנות בשבילו וקנה לעצמו במעות משלחו אם כשנתן המעות למוכר לא יהיב ליה אדעתא דמשלח אלא אדעתא דנפשיה קנה שליח וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד ששמעון לא הי' שליח כי אם לוקח בממון של עצמו ולדעת עצמו דודאי קנה לעצמו. וכ"כ ה"ה פרק ז' דמכירה בשם הרשב"א ז"ל שאם אמר השליח שחוזר בו מהשליחות אעפ"י שקנה בדמי המשלח קנה השליח וא"כ כ"ש בנ"ד כדכתיבנא ואע"ג דהרמב"ם ז"ל נראה דחולק בזה דכתב בפ' הנזכר שהמקח של משלח היינו דוקא דהולך בתורת שליחות אבל בנ"ד שהולך לקנות לעצמו במעות שניתנו לו להיותם שלו ודאי שזכה לעצמו כמפורש בלשונו ופשוט הוא וגדולה מזו ג"כ מימרא פ' אלמנה לכהן