מהר"ם אלשיך לו

אין בהודאתו דין שטר אלא כמודה בחוב ע"פ. ועוד כי אפי' במה שהיו נוהגים בימי הרא"ש ז"ל בקצת מקומות שכמו שהיתה האשה מביאה נדוניא כך החתן היה כותב לה נדוניא שהרי כותב על עצמו כך וכך דינרין שהיה מתחייב לתת לה וכתב הרא"ש ז"ל כלל ל"ט שדין הנדוניא ההיא הוא שהית' יכולה היא לגבותה בכל עת שתרצה ועכ"ז נראה בפירוש מדבריו ז"ל כלל נ"ו שאין גביית חצי הנדוניא ההיא ליורשי האשה אם מתה בחייו אם לא שהי' כתוב כך בלשון התקנה כי כן שאלו ממנו על מקומות שהיו נוהגין ע"פ תקנה שהי' כתוב בה שיחלקו יורשי הבעל עם יורשי האשה בין על הנמצא מנדונייתה בין על הנדוניא שכתב לה הוא וע"ז כתב בלשון תשובתו ז"ל שמה שהם זוכים הוא מכח התקנה ההיא דמשמע דמן הסתם לא היו נוטלין אלא מהנמצא מנדוניתה בלבד. הילכך ק"ו הדברים אם ממה שחייב עצמו בפירוש לפרוע בחייה אינן נוטלין אם לא פורש בתקנה כ"ש במה שלא חייב עצמו אלא שאומר שנתן לה וגם לשון התקנה אינו מודה אלא דלא תקנו אלא במה שהוא בעין דלא מפקינן מיניה ומה גם עתה להוציא מן היורש בדין התורה לתת לבא מכח תקנה בעלמא דכל טצדקי דאפשר לבלתי הפקיע מירושת הבעל עבדינן. ועל הרביעית אין צריך להשיב דודאי אין חזקת יורשיה מועלת כלום

וששאלת ראובן שהי' חייב לשמעון בשטר וטוען ראובן כי זה ג' או ארבע שנים המחהו אצל לוי שהי' חייב לראובן במעמד שלשתן ולא נשאר השטר ביד שמעון אלא שנשכח בידו ושמעון מחזיק בשטרו ומכחיש המעמד שלשתן ועד א' מכחישו ומעיד שהמחהו ראובן אצל לוי במעמד שלשתן

תשובה כיון ששמעון מוחזק בשטרו ישבע ויטול ואם יש בשטר נאמנות בשני עדים נוטל שמעון בלא שבועה

כט שאלה ראובן ושמעון שהיו שכנים וכותל מפסקת בין שניהם ושני שלישי הכותל הם של ראובן ושליש העליון הוא של שמעון ובנה עליה שמעון סמוכה על השליש שלו ואחר ימים רצה שמעון לבנות עליה על גבי עליה הראשונה וראובן מעכב ומוחה ואומר שעל יד מה שבא עתה לעשות עליה אחרת על הראשונה הוא מכביד על שני שלישי כותל ראובן שכל מה שהוא מכביד למעלה מרעע השלישים של מטה

תשובה הנה נראה שזה דומה למה שהביא הטור סימן קנ"ז בשם ה"ר יונה וז"ל כותל המשותף בין שנים ובא אחד מהם לבנות עליו ולהגביהו חברו מעכב עליו כיון שלא התנו מתחלה להגביהו יותר משיעור הזה ואם נהגו השותפין להגביהו כל זמן שירצה הכל כמנהג המדינה וכן דעת הרא"ש והטור ורבינו ירוחם וא"כ בנ"ד אם דרך המקום ומנהגם כל זמן שרצה האחד יכול להגביה אלא שצריך יהי' המנהג שנהגו גם כשיהי' עליה על גבי עליה שהוא כבדות גדול. זהו הנראה לענ"ד בששת שאלות אלו בקיצור נמרץ וחתמתי שמי

ל שאלה ראובן שדך יתומה בת שמעון ועשה התנאים הנהוגים בינו ובין קרוב א' מקרובי הבת ונטל הקרוב קנין על קיומם ובכלל התנאים שנתחייב להביאה מרוצת וכו' והקרוב הנז' עשה שטר חוב עליו זה נסחו יודעים אנו כו' שהודה פלוני בפנינו שחייב לפלוני חוב גמור בתורת הלואה חמשים סולטניס וקבל עליו פלוני שאם פלוני הנז' יקיים התנאים אשר קיימו וקבלו עליהם ככתוב בשטר השדוכין יהיו המעות הנז' מחולים ואם ח"ו לא יעמוד ויבטל התנאים הנז' החוב הנז' יהי' קיים עליו ועתה טוען הקרוב הזה שהבת אינה רוצה את המשדך בשום צד ואומר שהוא פטור מן הקנס לפי שהוא אנוס. יורנו המורה אם יועיל לו טענת זו בשטר חוב כזה

תשובה הנה במה שאין כתוב מענשו בתנאי מחילה זו לא ראיתי לפקפק אע"ג דהרמב"ם ז"ל פי"א דהלכות מכירה כתב בנוסח תנאי זה מעכשיו בפירוש דמשמע משום דלא תהוי אסמכתא דהא הרמב"ם ז"ל לית ליה אסמכתא במחול לך כמ"ש שם על הנותן ערבון לחברו ואמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכ"כ ה"ה שע"כ תפס הרמב"ם נוסח תנאי זה ע"י מחילה משום דאין בה אסמכתא וא"כ אומרו מעכשיו יהי' לדעתו לשופרא דשטר' וכ"ש לדעת ר"י והרא"ש ור"י ז"ל בנו וסמ"ג והנמשכים אחריהם דבקנסי שדכנות לית אסמכתא אפי' היכא דגזים כמפורש בדבריהם ז"ל. ולענין טענת האונס חזינא להר"ן ז"ל עלה דההיא דגרסינן פרק כל הגט ההוא דאמר אי לא מפייסנא וכו' כתב וז"ל ומדאיצטריכינן לטעמא דאין אונס שמעינן דבדיני ממונות דיש אונס האומר שדי נתונה לך אי לא מפייסנא לפלוני ופייסי' בכל מה שבידו לעשות ולא איפייס פטור דאנוס הוא ע"כ. וכ"כ הריב"ש בשם הרמב"ן וז"ל ושמעינן מינה דמאן דמקבל עליה לחברי' לפיוסי לפלוני א"נ דעבידנא לפלוני הכי ואי לא מחייבנא לך מהשתא מאה מנה או שדי נתונה לך מעכשו וכו' ואזל פייסי' ולא אפייס פטור דאונסא הוא ע"כ. איברא דאיכא למידק בלישניה אמאי קאמר שדי נתונה לך אי לא מפייסנא דאי אניס מיפטר מליתן לשמעי' רבותא טפי ולימא דאי אמר שדי נתונה לך או חוב מחול לך אם תעשה כך וכך ונאנס ולא עשה דהמתנה קיימת והחוב מחול אלא ודאי דלא אמרינן הכי אלא למיפטר גרמיה מחמת אונסיה ממאי דמקבל עליה אבל למזכי ע"י האונס במאי דלא הוה ליה ביה זכיה ל"א והרי זה דומה לאומר הרי את מקודשת לי ע"מ שיתן לי פלוני חצרו או שיתן בתו לבני דכתב הרמב"ם והטור דהוי תנאי גמור שאפשר לקיימו ואם נתקיים התנאי הוו קדושין ואי לא לא הוו קידושין כע"ש ז"ל שהרי יכול להרבות לו ממון עד שיעשה כך ע"כ משמע בפירוש דעד שיעשה בעינן ואם פייס ולא הועיל לא הוו קדושין וטעמא משום דהוי למזכי במאי דלא הוה ליה ביה זכייה דהיינו קניית האשה. ועוד ראיה מהא דכתב הרמב"ם פי"א דמכירה וז"ל המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה ע"מ שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה ע"כ והרי ידוע כי המחילה היא כמתנה ומה גם במחילת מלוה בשטר כמ"ש הרמב"ם פרק עשירי דמכירה ומוסכם מכל הפוסקים ובמתנה לא קנה עד שיקיים התנאי ולא מהני טענת אונס שנאנס שלא יכול לילך לירושלים ביום התנאי וא"כ גם במחילת החוב לא קני עד יקיים התנאי ולא מהני טענת אונס. ועוד דהא קי"ל דמוחל או נותן מתנה שגלה דעתו שלא ברצונו היה מוחל או נותן אף שלא היה אנוס המתנה או המחילה בטלה וכתבינן מודעא כמ"ש הרמב"ם פרק י' ומוסכם מכל הפוסקים והרי אין לך גלוי דעת גדול מזה שאמר שלא היה מוחל כ"א ע"מ שיקיים כל התנאים הכתובים בשטר השדוכין וא"כ כל שלא נעשה גלוי דעתו בפועל לאו מחילה היא דודאי לא מחיל אלא אדעתא שיעש' רצונו כאשר גלה דעתו וכהנה ראיות רבות בגמ' שאין אדם זוכה במה שאינו שלו או לימחל חובו מטעם אונס. ואע"ג דכתב הרשב"א וז"ל ראובן שדך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאו לזמן פלוני ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינו רוצה בבן שמעון והשיב שהדין עמו לפי שזה אונס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לבן שמעון ומה הו"ל למעבד ואין לך אונס גדול מזה ע"כ. וכן הריב"ש סי' צ"ט כתב על אשה שהתנה בעלה שלא ישא אשה עליה אם לא ברצונה ונשא אחרת וז"ל כל שפייס אותה בדברים ובענינים שהאשה כמות' היתה מתרצית בכך כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה ויתורים אחרים ושלא יכניס צרת' לביתה אלא שיהיה לה בית מיוחד ושלא יגרע שארה כסותה ועונתה לפי כבוד' ויותר וכיוצא באלו הדברים ועדיין לא נתפייס' ולא נתרצית לו בזה י"ל שהוא אנוס ע"כ שיראה מדבריהם שיש טענת אונס בכיוצא בזה לא דמי לנ"ד כלל במאי דכתיבנא דשאני הכא שהוא חוב גמור שנתחייב מתחלה חוב גמור בלי תנאי ואח"כ עושה לו הטבה למוחלו אם יעשה כך וכך שאין החוב נמחל בטענת אונס אבל בהנהו גווני דהרשב"א ז"ל דהשתא בא להתחייב ולקבל קנס אם לא יפייס דמיפטר מחמת אונס כדכתיבנא וכן במאי דכתב הריב"ש בשעת שהתנה לא היה חייב שלא לישא אחרת אלא שבא לאסור עצמו בתנאי ההוא ולא אסר נפשי' במאי דהוי אונס. ובזה נמצינו למדין טעם נכון למ"ש הרמב"ם פי"א דמכיר' שנהגו חכמי ספרד כשהיו רוצין להקנות באסמכתא קונין מזה שהוא חייב לחברו מנה ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהי' כך הרי החוב זה מחול מעכשו וכו' שיש לשום לב למה לן כולי האי לחייב עצמו תחלה בתורת חוב לא מצי למיטען טענת אונס. ועוד יש טעם אחר מלשון התנאים שלא אמר שקבל לפייס היתומה או לרצות' רק להביאה מרוצת דמשמע דהתנ' להביא הרצוי לפועל דהוי דומיא דהקדש ע"מ שירצה אבא דאצ"ל להרמב"ם והרשב"א דעד שיאמר אין בעינן אלא אפי' למ"ד דהוי שלא ימח' או שישתוק לא סגי במה שטורחין לרצותו אם לא אמר אין אלא שלא מיח' או ששתק וזה ברור. ואע"ג דאפי' בגטין דקי"ל דאין טענת אונס בגטין אשכחן דאי פייסה בדבר גדול אין בה טענת אונס דהא עלה דהא דגרסי' פרק כל הגט ההוא דאמר להו אי לא מפייסנ' וכו' ואמר רב יוסף מ' יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייס' הקשו בתוס' והביאו הר"ן וז"ל ואפי' אי יהיב לה תרקב' דדינרי להוי גיטא דמ"מ לא איפייסה ותירצו דאי לא מפייסנא משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ואי יהב לה הרי טרח. לפייסה וקיים תנאו אע"ג דלא איפייס' אבל אי לא יהיב לא קיים תנאו עכ"ל הרי דאפי' בגטין דקי"ל דאין בהם טענת אונס אי יהב לה תרקב' דדינרי הוי אונס וכאילו קיים תנאו כ"ש בנדון כי האי אבל במאי דכתיבנ' לק"מ דהתם כדקתני טעמא דאי לא מפייסנ' משמע אי לא אטרח וכו' אבל הכא בפירוש קאמר להביאה מרוצה ואדרב' מהתם משמע דאי לא משום משמעות הלשון לא אמרי' שום טענת אונס ועוד דהתם לא למיזכי במאי שלא היה שלו בשעת התנאי אתא או לפטור עצמו מאיזה חוב כמו בנ"ז או בקדושין באומר ע"מ שיתן פלוני בתו לבני שהוא לקנות דבר מחדש כדכתיבנ'. הילכך אין טענת הקרוב טענה במה שפייסה ולא איפייסה והחוב שנתחייב קיים זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי

לא שאלה מעשה שהיה כך היה בג' אחים המה ראובן ושמעון ולוי נפטר בחיי ראובן ושמעון וכאשר נפטר לוי הנז' תפס ראובן מנכסי אחיו לוי בגדים ואחרי אשר תפס ראובן הנז' בא שמעון ויבם את אשת אחיו לוי נ"ע ואחרי אשר יבם שמעון לאשת לוי בא ראובן ושאל משמעון מה שהי' חייב לו יותר ממה שתפס מצד כמה חיובים שחייב לו לוי הנזכר והשיב שמעון ואמר שלא היה רוצה לתת שום דבר באומרו שלוי לא היה חייב לראובן שום דבר ואז הלכו לפני ב"ד והביא ראובן ראיות לב"ד כי לוי היה חייב לו.