מהר"ם אלשיך לה

תשובה יראה שהדין עם הקהל מכמה טעמים חדא דהא כיון שבהיותו בח"ל הקדישו ע"מ להעלותו לא"י א"כ כד אתא ראובן לא"י זכה ההקדש בס"ת והיפקע זכותו ממנו ואין לו בו אלא טובת הנאה לנותנו לאיזה ב"ה שירצה וקי"ל דכל דבר שאין לבעליו בו אלא טובת הנאה זכה הראשון שנכנס ברשותו מהראוים לקבלו כמו שכתבו התוספות בהגוזל וז"ל תרומה וחלה וראשית הגז שטובת הנאה לבעלים ליתן לאיזה כהן שירצה משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציא מידו שיתחלק לבני משמר שאין מתחלק אלא מתנות ע"כ. הרי כי מה שאין לבעלים בו רק טובת הנאה זכה מי שנכנס לרשותו וא"כ גם בנ"ז כיון שהס"ת ברשותם זכו הם מן הסתם וזה שבא להוציא מידם באומרו תנאי היו דברי עליו להביא ראיה שהתנה כך בפי'. ועוד דהא תוספתא מפורשת היא בב"ק וב"ב פ' חזקת והביאה רבינו יעקב סי' רנ"ח שהאומר תנו ק"ק זוז או ס"ת לב"ה יתנו לב"ה שהוא רגיל בה ע"ב. והטעם הוא דאזלינן בתר אומדן דעת בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ כמפורש בהרמב"ם בהלכות זכיה וא"כ בנ"ד כשראובן הקדיש הס"ת ליתנו בא"י אין ספק דאומדן דעתו היה ליתנו לב"ה שיורגל בו כאשר עשה בבואו וא"כ ודאי מן הסתם זכה הקהל ההוא כיון שהי' רגיל בו ושם נתנו ומאחר דזכה לאו כל כמיניה תו להפקיע כח הב"ה ההוא באשר ישנה קביעותו עתה וא"כ כיון דמן הסתם הם ודאי זוכים נמצא הוא בא להוציא ועליו הראיה שהתנה בפי'. ובזה נתבטלה טענת ראובן שאמר שאין היות דס"ת בב"ה ראיה שנתנו שם כדי שיהי' להם חזקה כיון שאין דרך הס"ת להיות אלא בב"ה שהרי מן הסתם הם הזוכים מהטעם הנז' א אא"כ פירש כיון שהביאו שם. ואע"ג דהרשב"א סי' תרכ"ד כתב על ראובן שהיה בידו קרקע מורישו ויצא שם בעיר שהקדישו מורישו לעניים יתבעוהו ממנו ב"ד והשיב שהיה ההקדש ע"מ שיהיה הקרקע תמיד ת"י יורשיו לחלק על ידם פירותיו לעניים והיה מנהג בקצת מקדישין להתנות כך וכתב הרב ז"ל שהדין עמו כיון שיש קצת מקדישין כך האומר שהקדיש על תנאי אחר עליו הראיה אעפ"כ אין ללמוד משם שיהיה גם בנ"ד המקדיש נאמן דשאני התם שהיה הקרקע ת"י היורש והבא להוציא ממנו עליו הראיה משא"כ בזה שהס"ת תחת יד הקהל וכ"ש כי מי יאמר שקצת המקדישין בעיר שהקדיש הוא היה בתנאי זה שנא' כי גם הוא נמשך אחריהם ושמא היה כמקומותינו שאין המנהג להוליכו בכל ב"ה שהוא הולך זולתי כשלא הוקדש. אך אם יש אי זה מקום לבע"ד לחלוק הוא לומר שכיון שלא נודע היותו הקדש כי אם על פיו והוא אמר שהיה בתנאי כאשר נאמינהו במאי דקאמר שהקדישו ג"כ נאמינהו במה שאמר שהי' תנאי כי הא דמודה בשטר שכתבו שיכול לומר פרעתי או תנאי או אמנה היו דברינו נו כיון שותקים ע"פ כאשר כתב הרמב"ם ז"ל פי"ר דמלוה ולוה והטור וכל הפוסקים וכן האומר מנה הלויתני ופרעתיך נאמן מהאי טעמא מגו דהוה שתיק. אמנם אין הדברים אמורים אלא כשאמר שני הדברים כאחד אבל אם הודה בשטר שכתבו ואחר זמן אמר פרעתיך אינו נאמן וכן אם אמר מנה הלויתני ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לך חוב זה אינו נאמן אלא בעדים שפרעו כמו"ש הרמב"ם פ"ז דהלכות טוען וכן דעת בעל התרומות והטור סי' ע"ט וכ"ש לדעת הרב אבן מיגש ז"ל שכתב שאפי' בעדים אינו נאמן כיון שהודה מתחלה ולא אמר מיד שפרעו ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל כתב ה"ה בפרק הנז' דלוה שאמר שפרע מקצת השטר והעדים מעידים שפרעו כלו שאלו מתחלה אמר שפרע הכל היה מועיל לו אם חזר ואמר שזוכר שפרע הכל כדברי העדים אין מועיל לו הרי מכלל דברים אלו מורה שאין דין מגו בכיוצא בזה מועיל רק כשאומר מיד מה ששובר הה ההודאה וא"כ בנד"ז כיון שמתחלה כשהכניסו בב"ה ההוא הי' לשם הקדש כי אז היתה הודעתו שהי' הקדש לא הודיע שתנאי היו דבריו שוב אינו מועיל במגו דאי בעי שתיק ואע"ג דההודאה הקודמת לא היתה בב"ד אין לך הודאה גדולה מזו שברכוהו בקהל רב על הקדשו ומחזיקים בס"ת ואינו מזכיר התנאי וכל שכן כי כפי מ"ש שיש לקהל חזקה בס"ת נמצא בא להוציא וכלל ידוע בכל הפוסקים שאין אומרים מגו להוציא אלא ליפטר. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

טופס הסכמת רבני צפת שנעשה שנת הי"ש בענין הירושה הסכמנו לסדר בפי' פרטי מנהג הירושה אשר התנהגו בה ב"י הספרדים הדרים ומתגוררים בעיר הזאת ובכל סביבותיה עד שיבא משיח צדקינו ב"ב ומהיום והלאה לא יהיה רשאי שום סופר וכו' אם תפטר האשה בחיי בעלה בלי זרע של קיימא יוציא הבעל עליה כל ההוצאות הצריכות לה בקבורתה ותכריכיה וכפרת נפשה ושאר כל עניינים בעת פטירתה והסך העולה בפיזור זה ינכו אותו מסך הנדונייא אשר יהיה כתוב בשטר הכתובה ומהנשאר יחזיר הבעל השליש ליורשי האשה ממשפחת בית אביה ואופן הפרעון שליש זה יהי' כדין איזה חוב אחר שאם יהיו לבעל מעות בעין יפרע השליש הנז' במעות בעין ואם לא יהיו מעות בעין יפרע השליש הנז' בנכסים בשיווי מעות ע"פ שמאים ואם יהי' חילוק בין הבעל ויורשי האשה בענין הוצאות קבורתה וכפרת נפשה ושאר עניינים בעת פטירתה יהי' הדבר לפי ראות ב"ד אשר יהי' באותו זמן ולענין נכסי מלוג הנשארים מן האשה אחר פטירתה בלי זרע של קיימא כלם יחלוקו בין הבעל ויורשיה שוה בשוה בין שיהיו נכסי מלוג שהיו לה בשעה שנכנסה לחופה ולא הכניסה אותם בנדוניא לבעל ולא נכתבו בכתובתה בין שנפלו לה בירושה או שנתנו לה במתנה מאיש אחר חוץ מבעלה אחר נשואיה כלם יחלוקו בין יורשי הבעל ויורשי האשה שוה בשוה אחר פטירתה בלי זרע של קיימא כנז'. אבל התוספת שכתב הבעל לאשה בשטר כתובתה או איזה מתנה שיתן הבעל לאשה אחר נשואיה או שכתב לה הבעל אחר התוספת בכתובתה אחר נשואיה הכל הוא לבעל אחר פטירתה ולא יהי' מחוייב ליתן שום דבר ממנו ליורשיה. ולענין הסבלונות והמתנות שנותנים לחתן ולכלה בחופתם לא יחזיר מהם הבעל ליורשי האשה שום דבר כלל גם אם יהי' כתוב שום מוקדם בכתובה לא יחזיר ממנו הבעל שום דבר כלל כל דבר שאמרנו למעלה הוא בענין נדונייתה. שהכניסה לו בלבד ובנכסי מלוג כנ"ל אבל יתר הדברים כגון סבלונות והמתנות ומוקדם והתוספת אינו חייב הבעל להחזיר מהם שום דבר בעולם כמו שנ"ל ע"כ: טופס תורף ההסכמה הנ"ל אות באות תבה בתבה ע"י סופר הב"ד שהדפיסה מספר ההסכמות

על ענין הירושה בשטרי כתובות כפי מנהג א"י ראינו גזל ושור ושבר בשערי עירנו לכן נתקבצנו והסכמנו שהתקנה ההיא בענין הירושה תהיה בטלה ומבוטלת מהיום והלאה ואנו גוזרים על הסופרים שמהיום והלאה לא יכתבו בשטרי הכתובות מנהג א"י לפי שבטלנו המנהג הנזכר כאמור והתקנה תהיה מהיום והלאה שמכלל הנדוני' אשר תכניס האשה לבעלה יוציא תכריכיה ושאר צרכי קבורתה ומשאר הנדוניא אשר ימצא בעין אז בעת פטירתה מכל ה' חלקים יטול הבעל ג' חלקים ויורשי האשה יטלו ב' חלקים ותקנה זו יכתבו הסופרים בשטרי הכתובות בפי' מהיום והלאה וכל זה אם תפטר האשה בחיי בעלה בלי זרע של קיימא וכל שטר כתובה אשר ימצא כתוב בו מהיום והלאה מנהג א"י סתם יהיה על פי התקנה הנזכר כי היא התקנה האמיתית ואין זולתה והתקנה הזאת תמשך בשערי בני ישראל מהיום עד מאה שנה ושום קהל או קהלות לא יבטלו אותה וכן ידונו בה דייני המדינה מהיום והלאה והיה זה פה צפת חוב"ב בחול המועד של חג הסוכות והכל שריר וקים: הטופס הנ"ל הועתק מספר ההסכמות אות באות ככל הכתוב למעלה וחתומים בה הרבנים פלוני ופלוני וכתוב בה זה הלשון ביום ה' לתמוז משנת השכ"ט בהיותינו מקובצים בבית הוועד כשאנו ונתננו על ענין התקנה הכתובה לעיל בענין הירושה ועלתה הסכמתינו שהתקנה הנ"ל תהיה מאושרת ומקויימת כנ"ל וקבלנו עלינו כל אחד ואחד לקיימה בקהלותינו למנהג קבוע ולזה חתמנו שמותינו פה והכל שריר וקיים. חיים החבר. משה בר חיים. אלישע גאליקו. שלמה אב סאבן. יעקב בירב. שלמה סאגיש. דוד נאיארו. יהושע בן נון. משה קוריאל. משה גאלאיטי. יוסף פיסו

כח שאלה ראובן שמתה אשתו בלא זרע ממנו והיה תנאי הכתובה כמנהג דמשק וחסרו המטלטלין אשר היו כתובים בכתובתה או נפסדו אם חייב בהם. שנית אם המטלטלין שהיו כתובים בכתובה מקצתן אינן אחר מותה והיורשין טוענין שהיא מכרה מהם ומהמעות קנתה חפצים אחרים במקומם והבעל טוען שאין לו ידיעה אם קנתה או לא או מה הם החפצים. שלישית כי נכתב בשטר כתובה איך קבלה ממנו ק"ק פרחים בתורת מוקדם וק' אחרים בתורת מאוחר ומתה בלא זרע אם חייב להחזיר ליורשיה חצי המוקדם על פי מנהג דמשק. רביעית אם יורשי האשה מוחזקים בנכסים אם זכו בכל נכסי כתובתה על פי מנהג דמשק

תשובה הנה הדברים פשוטים מלהאריך בהם והנה השאלה הא' ברורה בלשון תקנת דמשק שאין ליורשיה רק חצי הנמצא בעין כמות שהוא. ועל השנית אם יורשין טוענין בריא שיודעים שמכרה מנדונייתה וקנתה חפצים אחרים ושעודן קיימים ישבע הבעל שלא קנתה או שאין חלופיהן קימים או שאין לו ידיעה כאשר טען ואם אין היורשים טוענין בריא אין על הבעל על טענתו אלא חרם סתם. ועל השלישית נראה דבעל פטור מחצי המוקדם חדא דמלשון תקנה נלמוד שהוא שיחלקו יורשי האשה עם הבעל במה שנמצא קיים מנדוניית' דמשמע שלא תקנו להפקיע מירושת הבעל אלא במה שנמצא בעין בלבד. ועוד כיון שלא קיבלה כשנשאה דבר וגם לא תבעה אותם כל ימי חייה איכא למימר חדא מתרתי או שמחלה לו כי ע"כ כתבה מאז שקיבלה עם שלא נתן לה כלום או שהניחם חוב עליו כק' של המאוחר לכשתתגרש או תתאלמן אם היא שמחלה בטלה מחלוקת ואם הוא שנעשו כמאוחר ג"כ פטור כי לא היתה התקנה בתוס' ועוד שכיון שנשאר חוב עליו ולא באו לידה קודם שתמות לא זכו יורשיה דהא כתבו הפוסקים שאם היא הלוח' לאחרים אחר נישואיה ומתה שיורש החוב ההוא הבעל ואם לותה קודם נשואין ולא גבת' בחייה ומתה שאין הבעל יורש כלום כי אינו יורש בראוי וק"ו הדברים אם הבעל שהוא יורש מד"ת אינו זוכה במה שלא היה בידה בחיים כ"ש יורשי' שאין להם אלא מן התקנה בלבד שאין זוכים במה שהוא חוב ומעולם לא היו בידה. ול"ל דכיון שהיה בידה לגבותם כגבויים דמו דהא תנן פרק ארוסה מתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרים נוטלין כתובה ואינן שותות וב"ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה ואמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי ב"ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי וב"ה סברי לאו בגבוי דמי ע"כ. וא"כ בנ"ד דכוות' ל"א כגבוי דמי ועוד אני אומר דמלוה זו אין לה כח מלוה בשטר אלא כהודאת מלוה ע"פ שהרי אם היתה היא בחייה מוציאה שטר כתובה זה לא היתה מוציאה ממנו מכח השטר שהרי השטר מכחיש' שכתוב בו שכבר קיבלה ויכול לומר פרעתי ע"פ שטר ועדים ואם הוא מודה שלא