מהר"ם אלשיך לב

ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה והו"ל לדידיה נמי כריא דכשותא א"ל לסרסיה מהא רמי אזל איהו רמא מאידך אמר רב עמרם היכי לדייני דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר אנא אמרי ליה מהאי רמי נימא ליה לסרסי' זיל שלים אמר לא אמר לי מהאי רמי ומהאי לא תרמי ע"כ הרי שיכול שליח לומר ממה שלא אמר אלא מהאי רמי ולא אמר ומהאי לא תרמי אפשר דלא איכוון לעכובא וקפידא אלא כמורה מקום דילמא האי טב מאחרא ומש"ה לאו פושע מקרי ה"נ בהאי נדון אפשר דקאמר שעל צד היותר טוב אמר לו תביא מעות אבל מדלא קאמר ואל תביא מטלטלין עלה בדעתו שלא היתה קפיד' אלא שישתדל להביא מעות שהן טובים ממטלטלין אבל אם אין לו כסף יביא שוה כסף שהרי אם היה הולך המלוה עצמו ולא היה מוצא ביד הלוה מעות אלא מטלטלין לא היה יכול לכופו שימכור המטלטלין ויביא מעות שלא אמרו כן אלא בשכיר כמו"ש ר"ת בשלשה דינים חלוקין שבין ניזק וב"ח ושכיר הילכך יש לפטור את השליח מחמת פשיע' זו. אבל במאי ששם הפקדון של כסף באמתחת הלחם קלוי הויא פשיעה וחייב וכמו"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד דשאלה ופקדון וז"ל הפקיד אצל חברו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחין בידו או קשורין כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לבית ויקשרם כראוי ואם לא קשרן כדרך הזו אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה ע"כ. ולעיל מהאי דינ' כ' הרמב"ם עצמו שלשונות כסף וזהב דינם כמעות וא"כ השליח פשע וחייב לשלם זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

כד שאלה מעשה שהיה כך היה ביששכר וזבולון שהיה שולח יששכר לזבולון סחורות בין ידיו ויהי אחרי אשר עברו ימים רבים הלך לו יששכר אצל זבולון ואמר לו שיעשה חשבון עמו מכל מה ששלח בין ידיו ואז היה יששכר ג"כ אפטרופוס מאלמנת ויתומי יהודה ושאל מזבולון איזה חיובין שהיה חייב ליהודה ואז עברו דברים ביניהם עד שהוכרחו לקחת להם ג' ברורין שיגזרו ביניהם יגזרו ביניהם שיהיה חייב זבולון לתת ליששכר ר' פרחים וזה מצד תביעותיו בלבד ולא מצד תביעת אלמנת יהודה הנז'. ובין התביעות של יששכר היה שואל ג"כ אי זה משי לזבולון ושמם זבולון על חשבון יהודה הנזכר ואמר יששכר לזבולון למה אתה משים המשי על חשבון יהודה והוא שלי השיב לו זבולון כיון שעליו לקבל ג"כ חיובי יהודה מה לך אם הוא על חשבון יהודה אם הוא על חשבונך וקבל דבריו יששכר הנז' ולא חש. אח"כ הלך לו זבולון למדינת הים והניח מורשה לנפתלי שיפרע ליששכר כל מה שהיה חייב לו כנכתב בשטר א' ובבא יששכר לשאול מנפתלי המורש' מה שחייב לו זבולון השיב נפתלי ואמר הנה יש לי זמן ל' יום בהשלמת הזמן אפרעך ואחר עבור הל' יום הלך יששכר לשאול מנפתלי ופרע לו הר' פרחים ועוד צ' פרסום כנראה בשטר הא' ושאל יששכר מנפתלי גם המשי ולא רצה נפתלי ליתנו ליששכר והביא יששכר לנפתלי לדין שיתן לו גם המשי ולא יכולו ב"ד לחייבו מפני שטען נפתלי שלא נתן לו זבולון רשות לפרוע כ"א המעות. אח"כ פגע יששכר בזבולון ושאל יששכר לזבולון אותו המשי שהוא שלו כי הוא קבלו מידו ואם הושם על חשבון יהודה הוא מפני טענ' זבולון שאמר כי כיון שהכל בא לידו אין בכך כלום אך עכשו כיון שלא יכולו לברר החשבונות של יהודה הנז' רצוני שתתן לי המשי שהיה שלי ואז השיב זבולון בפני ב"ד פעם ראשון ואמר אין המשי של יששכר אלא חצי' של יהודה וחצי' לערל א' וטוען זבולון שאמר לו יהודה שיתן חלקו לאיש אחד ואומר שכן עשה ולמחר חזר וטען זבולון הנזכר בפני ב"ד טענ' אחרת ואמר כי המשי אמר לו יששכר שיתנם לבעליו וטען זה זבולון כדי שיחייבוהו ב"ד שבועה כנרא' מפי עדים בשטר ההולך אצל מעכ"ת והנה עכשו טוען יששכר ואמר שכיון שהמשי לקחה זבולון מידו וחייבוהו הדיינים שיפרע אליו כל החיובין כנרא' בשטר הנזכר ופרע זבולון ע"י נפתלי ליששכר כל שאר החיובים והמשי לא פרעו שעכשיו יפרענ' אליו ואם מן הדין לא יזכה יששכר הוא טוען בעד אלמנת יהודה הנזכר שיתן לו חצי המשי שהודה זבולון שהיה של יהודה ואם זבולון טוען כי כבר נתנה לאיש אחד בצוואת יהודה אין טענתו טענה ולאו מפיו אנו חיים. עכשיו יורוני מ"צ הנראה למעכ"ח כי הברורים אשר עליהם המלאכה לגמור אינם עכשיו הנה ויורונו אם הוא מן הדין שאלך אחריהם למדינת הים

עוד יש טענה אחרת לאלמנה אחת עם זבולון הנזכר שטוענת האלמנה שבהיות בעלה ראובן ש"מ אמר לזבולון בפני כמה אנשים ואשה אחת הנך חייב לי שבעים פרחים בכך וכך מעות חדשות וכך וכך ישנות שנתתי לך לכן אתה תתנם לאשתי כדי לפרנס בהם את בתי וענה זבולון בפני האנשים ההם והאשה ההיא שכן יעשה כי האמת כן הוא כי היה חייב ע' פרחים ואחר פטירתו באת האלמנה לשאול מזבולון הע' פרחים ודחה אותה בדברים עד שהלך לו זבולון למדינת הים ועכשיו בא זבולון במקום האלמנה והאלמנה שואלת ממנו הע' פרחים הנזכר והשיב זבולון כי לא היה חייב לו שום דבר והודה לדברי השכ"מ כדי לפייסו. והנה העדים נפטרו כלם ולא נשאר רק אחד והוא יהודי כשר ראוי לסמוך עליו ואשה אחת זקנה וכשרה מעידים על זה שעבר בפניהם. לכן מעכ"ת ישיבו על זה לזכות האלמנה מה שיראה בעיניהם בהיות כי זבולון חשוד על השבועה כאמור: תשובה דבר פשוט הוא כיון שכבר נפרע יששכר הק"ק והצ' פרחים מה שכופר עתה זבולון במשי הוי כופר בכל וא"כ אפילו אם יתברר שזבולון חשוד על השבועה הדבר ברור שאינו חייב לשלם כי אין חיוב שבועתו אלא דרבנן ולא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועת התורה וצריך יששכר להביא ראיה בעדים שהודה לו זבולון דרך הודאה שהמשי שלו אלא שהיה כותבו על שם יהודה מפני שבין כך ובין כך היה הוא המקבל את הכל ממנו: ועל דבר מה שהודה זבולון בשעת פטירת ראובן שהיה חייב לו שבעים פרחים הנה טענת האלמנה היא לומר הודה בפני עדים שהיית חייב ע' פרחים והנה היה צריך שתטעון שאמר להם אתם עדי או שאמר דברים המורים שהיתה דרך הודאה ולא כמשטה בו ומסתברא שאם היא טוענת שאמרת בפני ב' אנשים הלשון שבא בשאלה שהוא שאמר זבולון לראובן כן אעשה שהאמת כן הוא שאני חייב הע' פרחים הנה לשון זה הוא דרך הודאה ולפ"ז אם זבולון מודה שאמר לשון זה בפני אנשים שהיו שם אלא שאמר כדי לפייסו בלבד לאו כל כמיני' ומשלם אבל אי לא אמר לשון זה או כיוצא בו בפני אנשים אלא הודאה בעלמא שהודה לו אע"פ שמודה בפני שני עדים יכול לומר משטה הייתי ולהפיס דעתו הודתי ומה שטוענת שהוא חשוד על השבועה אי, טענה זו מועלת אלא אלא אם היה העד מעיד שבדרך הודאה הודה בפני שני אנשים שהיה חייב והיה מכחיש את העד שהיה הדין שכנגדו נשבע ונוטל אבל עתה אינו מכחישו אלא שאומר שאמת הוא שהודה אלא שהיה כדי להפיס דעתו ואין העד מכחישו בלשון ההודאה. והן אמת שאם היה הוא אומר לא אמרתי לעדים אתם עדים או לא אמרתי בפניהם לשון המורה שהוא דרך הודאה והי' העד מכחישו ואומר אתם עדי אמרת בפני העדים או לשון המורה בודאי שהוא דרך הודאה אמרת והוא מכחיש ואומר לא כך אמרתי אלא לשון הבלתי מודה הודאה גמורה בכה"ג שחייב שבועת התורה מפני שעד א' מכחישו אם יתברר שהוא חשוד על השבועה היה שכנגדו נשבע ונוטל כיון שהיא טוענת בריא כי שם היתה ואליה נתחייב לתת המעות ואם לא היה מתברר שהוא חשוד ישבע להכחיש את העד אבל מלשון השאלה אין נרא' שמכחיש זה את זה אלא בכוונה לא בלשון ואפשר שגם העד אינו אומר שאמר אתם עדי או דברים המורים שהיתה הודאה גמורה כי לא פורש בשאלה. ואין מקום לומר בנ"ד מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דקי"ל כ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואלו עמד בכפירתו היה נשבע להכחיש את העד אבל עכשיו שאינו מכחיש את העד אלא שמודה שהודה אלא שהיה להפיס דעת הנפטר דמי לנסכא דר"א דאמר אין חטפי ודידי חטפי ואמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה במה שהעיד העד ע"כ א אבל אין הנדון דומה דהא עלה דהא דכתבינן מהרמב"ם ז"ל כתב ה"ה וז"ל ואי אפשר בשום פנים שתהיה כוונת רבינו כגון שאין העד יודע אם פרעו אם לאו דאל"כ ודאי נאמן היה לומר יש לי בידך כנגדם שהרי ודאי אפילו בשנים מעידין שהלוה ואינן יודעים אם פרעו נאמן הוא לומר יש לי בידך כנגדן מגו דאי בעי אמר פרעתי שהמלו' או המפקיד את חברו בעדים א"צ לפורעו ולא להחזיר לו בעדים ונאמן לומר החזרתי או פרעתי ועובדא דנסכא הוא מפני שהגוזל את חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכמו"ש פרק ד' דהלכות גזלה או הוא דוקא כשהעד מעיד שהנסכ' היא עדיין ביד החוטף וכו' עד ועכ"פ דברי רבנו בדיני' אלו של עד א' אינן כמשמען ומתוך פשיטות זה סתם רבנו וסמך על המבינים וא"א לפרש דבריו אלא בא' משני פנים או שהעד מעיד שעדין מנה זה אצלו כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא תוך זמנו או על הדרך הכתוב בהשגות כגון שטען תחלה לא היו דברים מעולם ואח"כ הוציא עליו עד זה וחזר ואמר לויתי ופרעתי עכ"ל. והנה לפ"ז כיון שאין בנ"ד שום דרך מאותן הדרכים שהזכיר ואם היו שני עדים מעידים ואומרים לו בפנינו הודת ואמרת אתם עדי שאני חייב ע' פרחים לתת לאלמנה היה יכול לומר פרעתי א"כ כ"ש כשאין כאן אלא עד אחד שודאי יכול לומר פרעתי ונאמן בשבועה ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה הביא מה"ר זלה"ה בטור סימן ע"ה שלא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"י עד אחד אלא כשע"י שנים לא היה יכול לומר פרעתי כמפורש והריב"ש ז"ל הפליג בזה בשם הרמב"ן ז"ל ושאר פוסקים בתשו' סי' שצ"ב. ועוד דבנ"ד לא שייך למימר הכי דמה נפשך אי האי סהדא דקא מסהיד השתא קאמר הודת בפני שנים ואמרת דרך הודאה או אמרת אתם עדי והוא אומר לא אמרתי אתם עדי הרי מכחיש את העד ממש הוא ואינו דומה למחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דהתם היינו טעמא משום דאינו מכחיש את העד ואם העד אומר שלא אמר דרך הודאה א"כ אין עדותו כלום ופשיטא דיכול לומר משטה הייתי בך: כלל הדברים שאם טענת האלמנה היא שאמר אתם עדי. או דברים שמורים שהם ודאי דרך הודאה כגון הלשון שכתוב בשאלה שאמר זבולון לראובן וכיוצא בהם וכן העד הנמצא כעת אומר בדבריה שהיתה הודאה גמורה אם הוא מודה שכך היה אלא שאמר כך