מהר"ם אלשיך כח

ר"י אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי הכא אצטריך ס"ד אמינא אבא לגבי בריה אחולי אחיל קמ"ל ור"ל אמר לך אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הכא אצטריך סד"א כל לגבי נפשיה אפי' במקום בריה נפשיה עדיפא ליה קמ"ל ע"כ ואינ' למידק עלה היכי קאמר ר"י מביא וקורא כיון דלית ליה קרקע היכי לימא האדמה אשר נתת לי ועוד היכי קאמר סד"א אחולי אחיל הא קמן דלא אחיל דהא אכיל פירות כל ימיו ועוד דפי' רשב"ם וז"ל אחולי אחיל ליה גופא לגמרי וקנין פירות דאית ליה לא להוי קנין הגוף עכ"ל. והיכי פי' המחילה על גופא והא גופא מתחלה קנאו הבן: אך אין ספק שהענין הוא כי המקנה קרקע מהיום ופירות לא"מ משייר לנפשיה כח מהקרקע ליניקת הפירות מידי דהוה אמוכר קרקע ומשייר אילנות דאמרינן דמשייר מקום האילנות ומש"ה קאמר ר"י דכקנין הגוף דמי ומש"ה מביא וקורא האדמה אשר נתת לי ומ"ה קאמר דלא קנה לוקח משום שאינו יורש הבן מהאב אותו שיור אלא בקבר ואז אינו יכול לזכותו ללוקח ול"א דאחולי אחיל האב לבן אותו השיור שבקרקע לגמרי ונשאר לו אכילת פירות בחייו בלי שיור קרקע בתנאי בעלמא דנימא דמעיקרא קנייה לוקח לגמרי וכשמת האב אח"כ א"צ להוריש קנין הפירות כי ממילא זכה לוקח כיון שלא נשאר לאב שום שייכות בקרקע והיינו דקאמר סד"א אבא לגבי בריה אחולי אחיל קמ"ל וזהו שכתב רשב"ם אחולי אחיל גופא לגמרי וקנין פירות דאית ליה לא להוי קנין הגוף שהוא מה שכתבנו כי כשהקנה האב גופא לא היה לגמרי כי שייר בו כח יניקת הפירות לעצמו וסד"א מחל גם הכח ההוא לבנו כשנתן לו הגוף באופן שלא נשאר לו מה שיצטרך להוריש בקרקע וממילא נשאר ללוקח גוף ופירות במות האב קמ"ל אבל לר"ל לאו כקנין הגוף דמי וכאלו לא נשאר לאב שום כח בגוף וא"כ לא נשאר בקרקע מה שיצטרך להוריש במותו כדי לומר שיורשו בקבר ולא יוכל לזכותו ללוקח אלא הוי כאלו התנה על דבר שאין לו שייכות בקרקע וכל כח הקרקע היה לבן ומ"ה בהסתלק האב ממילא אוכל פירות הלוקח שכל כח. הקרקע שלו היה: ומעתה הדין עם הרמב"ן ז"ל דאין לסמוך על דברי הפסק ההוא דכיון דקי"ל כר"ל ולא איקרי ראוי לגבי לוקח לגבי כתובה ולגבי ירושת הבעל נמי לא מקרי ראוי דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכאלו ברשות הבן או הבת היה הכל מתחלה והוא מוחזק ולא ראוי. וכ"כ עלה הנ"י וז"ל כיון דק"ל כר"ל דאפי' במכר הבן לאחר קנה לוקח משום דקנין פירות שיש לו לאב בקרקע זו לאו כקנין הגוף של קרקע דמי א"כ כבר אתא לרשותיה דבן משעת המתנה וקנה לוקח עכ"ל והוא מה שכתבנו שנעשה כאלו נעשה והיה מוחזק ברשותו כשמכר ללוקח: הנה שהוא מוכרח גמור מהגמרא דלאו ראוי מיקרי כדכתיבנא ומה גם עתה שאפי' היה הדבר שקול כנגד רב עמרם ז"ל יש הרמב"ן ונ"י ז"ל וגם רשב"ם ז"ל שכתב שאם מת הבן בחיי האב שבן הבן יורשו וקאמר בפי' שהטעם הוא שמשנתן האב הגוף מהיום קנה הבן לגמרי משעה שכתב והוריש לבנו כל כחו הרי בפירוש שלא משום לתא שמוריש את בנו בקבר כשמת האב קאמר אלא משום דמעיקר' זכה הבן לגמרי ובמות הבן מוריש את בניו והוא שהוא מוחזק בכל כר"ל דהלכתא כוותיה וכן התוס' שלא הוצרכו לדחוק ולומר שבן הבן יורש את אביו בקבר אלא לדעת ר"י דאמר דלא קנה לוקח אבל לר"ל דקנה לוקח מתחלה היה לגמרי לבן ולא ראוי וכן הרי"ח ז"ל כמ"ש והנה כדאי הם כל הגדולים האלה לסמוך עליהם נגד רב עמרם כ"ש שסברתו דחויה היא מצד עצמה כדכתיבנא מהכרח הסוגיא והנה כל הדברים האלו אינו אלא על מי שנותן מתנה לבנו או לבתו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה דהיה אפשר לומר דקנין פירות הוי ראוי ולא מוחזק אבל בנ"ד שאינו שנתן הגוף ושייר פירות לא"מ אלא שנתן חזקת החנות לבנותיו בתנאי שישלחו לו פירותיה נמצא שאין לו קנין פירות בחנות אלא שלגמרי נתן ותנאי הוא שהתנה ע"מ שיתנו לו הפירות שזה לאו ראוי מקרי לכ"ע שאפי' היה מת האב בחיי הבת לא היתה זוכה היא או בעלה בפירות במותו מכח ירושה אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא מטעם שנשלם זמן התנאי והמתנה נשארה במקומה בלי תנאי שנמצא שאין כאן ראוי כלל וכמו שמפורש חילוק זה פ' המגרש בסוגיא דחוץ וע"מ וא"כ בנ"ד ודאי שאפילו ר"ע יודה בזה דמשעת מתנת חזקת החנות ירושת הבעל בה ככל ירושות נ"מ שיש להם גוף ופירות והוא קודם לאביה ואתיתיה בירושת אשתו והוא לבדו היורש ולא אחר זהו הנלע"ד אמת וברור לפי שרשי משפט התורה וחתמתי שמי

יט שאלה ראובן תבע את שמעון בב"ד ואמר לו הילך מעות שאני חייב לך ותן לי המשכונות שבידך שניתנו לך ע"י קרובתי פלונית השיב שמעון לא נתת לי כלום לא אתה ולא היא אך בנך לוי שהוא עתה במדינת הים הוא היה חייב לי סך מעות והוא נתן לי משכונות ואחר היותם אצלי ימים רבים התרעמתי עליו על היות מעותי בטלים אצלו ימים ושנים אז הרשני שאמכור אותם כדרך שמוכרים בעין הצריכים למעות ושלא יהיה ברבית שמוכרים באמנה וחוזרים וקונים מהלוקח ביותר על דמי המכירה לפי ערך הראוי שירויחו המעות ההם לפי מספר החדשים וכן עשיתי ע"פ מאמר בנך ואם תרצה אתה עתה לקחת המשכונות באומרך שהחוב והחפצים משלך לך ופדה אותם לפי הערך וטול השיב ראובן גם שתשבע שבני הרשה אותך לא כל הימנו להרשותך כי הנה ידוע בעיר שכל מה שבני נושא ונותן שלי הוא כי הוא הנושא ונותן בכל נכסי ומה שהיה חייב לך בחשבון נכסי היה והמככונות לא שלו היו כ"א משלי שהוא הנושא ונותן בביתי ולא היה לך למכור על פיו בלי רשותי כי אין לו רשות למכור חפצי כספי וזהבי רק למשכן בלי רבית ואתה הפסדת שמכרת על פיו לכן תפדם ממעותיך ותנם אלי וטול חובך. ועוד טען ראובן אם בני עשה כן פשע באפטרופסות ועות בשליחות והנני מוחה במעשיו עתה שידעתי את אשר עשה ובכלל השאלה הוא גם על מקצת משכונות שמודה ראובן שאינן שלו אלא שהיו שאולים ביד בנו ומשכנן וגם אותן המשכונות תובע ראובן משמעון יורנו רבנו אם הדין עמו

תשובה הנה מדברי השאלה ראובן שטוען שהוא לא נתן החפצים ביד בנו רק ביד קרובתו והיא הוליכתם ושמעון טוען שלא ראה ולא קבל רק מיד בנו של ראובן יש מקום לומר שאין ראובן בעל דינו על מכירת החפצים ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ואין ראובן יכול לטעון בין כך ובין כך כלי בידך כי הלא ליכא עדים וראיה אך יש פנים לומר אחר שעל עיקר החוב יכול לדון כי ידוע שבנו היה הנושא ונותן בנכסי אביו והחוב מן הסתם מחמת העסק ידון גם על המשכונות לכן לא נשים פנינו רק על עיקר הדין ומה שיראה שורת הדין כי ברובא דמשכונות שמודה ראובן שהם שאולים ביד בנו מקרובותיו ולא היו משל אביו אין לראובן תביעה עליהם כי לא שלו המה וגם מודה שלא שלחם ביד בנו ושמעון טוען שלא קבל רק מיד הבן אשר לא שלחו ראובן נמצא שאין לו שייכות בהן אך מה שיש לו צד תביעה הוא על מעוטם שהן שלו. והנה יראה שהדין עם שמעון כי מה שטען ראובן שאין כח לבן הנושא ונותן למכור חפציו ושמכרו בטל הלא זה הדבר מחלוקת ישנה בין הפוסקים אם עשו תקנת השוק באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אם לאו כאשר הזכיר מהרי"ק שירש קצ"ג וז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ג וששאל' אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא היה פוסק כן ועל צדקה שנדרה נ"ל שאע"פ שמקבלים מן הנשים וכו' היכא היינו דהבעל מוחה בהדיא פשיטא שאין לה ליתן וכו' עד אינה אלא כמו אפטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה וכו' עד אבל אם מוחה לאלתר אין בדברי' ומעשיה כלום עכ"ל הרי שיש גדולים וכן רבים סוברים דעשו תקנת השוק בנושאת ונותנת ומקחם וממכרם ומשאם ומתנם קיים ואין חולק רק מהר"ם ז"ל לבדו וגם הרא"ש ז"ל חשש לדעת רבותיו האחרים שלא ביטל מעשיה רק מחמת המחא' דה י' כעין סילוק כמפורש בדבריו דהיינו משום שמיחה הא לא מיחה מעשיה קיימים ולא מבטיל משום שלא עשו תקנת השוק. וא"כ ה"נ מעשה בן ראובן וממכרו קיים שהוא הנושא ונותן ויהיה נאמן שמעון בשבועתו שעל פיו מכר ומה גם שאפי' היו בעלי הסברות שקולים אלים כח המוחזק לומר קים לי באומרים שעשו תקנת השוק בנושא ונותן והמע"ה. וליכא לפלוגי ולמימר שלא עשו תקנת השוק רק בענין העסק שנושאת ונותנת ביחוד אך לא בשאר דברים דהא צדקה ושכירות מלמד דעלה מייתי הרא"ש ענין תקנת השוק לאו מהמשא ומתן המיוחד לה הן. ועוד שלא נתנו דבריהם לשעורים ושיצטרך כל קונה דבר מהנושא ונותן להביא ראיה על מקחו שמהעסק המיוחד לנושא ונותן הוא ואין זה אלא קלקלת השוק ולא תקנה שיצטרך להיות רועה רוח תמיד לטרוח ולחפש אחר ראיות ונמצא קונה ריבות בדמיו וכ"ש שבנדון זה אחר שראובן מודה שבתורת משכון על חוב העסק שלחם הרי נעשו מענין העסק ואע"ג דמהרי"ק סי' קצ"ג כתב וז"ל על אודות ראובן בן יעקב שהיה דר עם אביו ובביתו והיה כל עסקם ביחד הן מאכילה ושתיה הן מעסק חובותיהם הן משאר רווחים הכל היה בשותפות ויהי היום ומתה לאה אמו אשת יעקב ונמצאו נכסים מאביו ידועים שהיו מיוחדים ליעקב אביו ביד ראובן הנ' והנה טוען ראובן שאותם נכסים מסרתם לו אמו בחיי' בתורת פרעון מעות שהלוה הוא לאמו בחייה וכי היא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית נלע"ד דאע"ג שכתב המרדכי פרק החובל בשם ראב"ן וז"ל כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי הוא כאלו מינום בעליהן שלוחין מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהם עכ"ל וכן מצאתי ג"כ בה"ג מאז בשם ראבי"ה ה"מ בדבר מועט בדרך שהאשה רגילה לישא וניתן בזמן הזה להוציא הוצאות לאכילת ביתה וכו' עד דאל"כ לא תוכל לקנות לה בשר ולא ירק ולא תבלין לקדרתה ולא חטין לעיסתה אבל בסך גדול שאין דרך הנשים להשתדל בו ולהוציא הוצאה מרובה כ"כ פשיטא דלא כו' ע"כ. והנה לכאורה יראה שאין כח הנושא ונותן יפה רק למכור בדבר מועט ומזה יוכל איש לדבר כי משם ראיה לנ"ד שלא היה כח לבן ראובן הנושא ונותן רק לדבר מועט: אמנם מי שעיניו בראשו יראה בעיניו ויורה באצבעותיו משם ראיה גדולה וברורה שמעשיו קיימים כי לא בסתר דבר כי מה שלא יפה כח האשה בסך גדול אינו רק בנשים שאין רגילות לשאת ולתת אלא בדבר מועט לצורך אכילת ביתם אבל אם היו רגילות בסך גדול גם במרובה יהיו מעשיהן קיימים כמפורש בלשונו באר היטב וא"כ איפה הדבר ברור שבנ"ד כיון דכ"ע ידעי דבן ראובן ידו בכל נכסי אביו לישא וליתן כבשלו לגמרי דודאי שמעשיו קיימים: