מהר"ם אלשיך כד

היא ע"כ. וא"כ בנ"ד אפי' הוה מתחייב בחיובא דהוה עולה כפי הדין לא היה חייב אלא לפיוסא ואי לא הוה מיתפייסה פטור וכ"ש במאי דהתנה והרשהו שיהא רשאי לעשוק אותו ולעבור על ד"ת שאפי' לפייסה לא איתחייב ולא הוה גוונא דהוה אפשר ליה להתחייב אלא אי הוה מתחייב בשטר סתם בלא תנאי בסך ידוע לבטתון שיעשה חפצו דאז הוה מתחייב כי הא דגרסי' פ' הנוש' פלוגת' דר"י ור"ל עלה דאומר חייב אני לך מנה בשטר וכתב הרמב"ם ז"ל פי"א דמכירה דבתלת גווני יכול להתחייב אפי' שלא היה חייב כלום ואע"ג דפליגי על זה הרשב"א והרמב"ן ז"ל בשתי החלוקות היכא דכתב בשטר חייב אני לך מנה מודו כ"ע והכא ודאי לא איתחייב בשום חדא מהני גווני ואי כוונת שמעון היתה שאחר שישא את היתומה ויהי' חוב שמעון של ראובן שתביא החוב שחייב לה שמעון לו בנדוני' שאז הוא ימחול אותו החוב לשמעון אפי' התנה לו בקנין גמור לאו כלום הוא דהא אין אדם מקנה דבר מה שאינו ברשותו והוי כאומר שדה פלו' לכשאקחנה הרי היא קנויה לך מעכשו דלא קנה וכ"ש בחוב שאינו בעולם כי להוצא' ניתן. כללא דמלת' ליכ' שום צד לחיוביה ליה לראובן כלל וזה הנלע"ד

יז שאלה יורנו רבנו מעשה שהיה כך היה ראובן ודינה נשארו יתומים מאביהם ואמם ונשאר להם כמו ק"ק סולטנית ונתגדלו שניהם ובהיות ראובן חוץ לעיר שהיו דרים בה באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון וכשמוע ראובן הדבר הזה צעק ומיתה בפני עדים ונפטרו העדים אלא שיש אמתלאות שמיח' גם הקרובים מעידים שמיחה ועתה נפטר' דינה והניחה זרע של קיימ' וראובן תובע את שמעון הק"ק סולטני' שנתנו לו עם אחותו באומ' שלא היתה לו מנכסיו כי אם עישור נכסי יורנו רבנו אם הדין עמו אם לאו' גם יורנו מורנו אם דינה הנז' הפקידה נכסים ביד אחיה ראובן הנז' מחיים אם מועיל לו תפיסה זו על הכל יכתוב מורנו ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה גרסינן פרק י"נ שלח ליה אבוה בר גניב' לרבה ילמדנו רבי' לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלו' ע"פ גובה מן היורשין אמר ליה תנינ' נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל לא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות לבעל איני והתני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא אמר ליה רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אמר רב יהודה בן אחותו של ר' יוסי בן חנינ' ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו נזונת מנכסיו אא"ב יורש הוי מש"ה אלמנתו נזונת מנכסיו אא"א לוקח הוי אמאי נזונת מנכסיו אמר אביי אי לאו דשלח רבין לא ידעינן והתנן אלו הן שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו אמר ליה רבא והשת' דשלח מי ידעינן והאמר ר"י בר חנינ' באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוצי' מיד הלקוחות אלא א"ר אשי בעל שויוה רבנן כיורש ושויוה רבנן כלוקח גבי יובל שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה גבי דר"י בר"ח שויוה רבנן כלוקח משום פסיד' דידיה גבי דרבין משום פסידא דאלמנה שויוה רבנן כיורש והא גבי דר"י בר"ח דאיכ' פסיד' דלקוחות ושויוה רבנן כלוקח התם אינהו דאפסידו אנפשייהו כיון דאיכ' בעל לא איבעי להו למיזבן מאיתת' דיתבא תותי גברא ע"כ. והאי דקאמר משום פסידא דאלמנה לאו משום דאיהי אלמנה קא מרחמו עלה טפי דא"ה מאי קפריך והא גבי דר' חנינא דאיכ' פסיד' דלקוחות דילמ' אלמנה שאני אלא היינו טעמא דאלמנה כמו שפירש רשב"ם וז"ל פסיד' דאלמנה שמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנשואין לא טוב לנו להפסיד' בידים עכ"ל. האי היא צורת' דשמעת' ואיפליגו בה רבוותא אי איפשיט' בעיין דלותה ואכל' וכו' אי בעל כיורש הוי וגובה מלוה ע"פ מניה או לוקח הוי אי לא דלר"ח ולרש"בם איפשיט' דכי היכי דגבי אלמנה חשו לפסידה דידה ה"נ חשו לפסיד' דמלוה שלא תנעול דלת בפני לווין דדוק' גבי לקוחות לא חשו לפסיד' דידהו משום דלא איבעי ליה למזבן מאתת' דיתב' תותי גברא ולדידהו בהאי דנ"ד כיורש הוי דדמי לאלמנה דירושתה קדמה לנישואי אחתי' ולא עבד מידי דנימא דאפסיד אנפשיה הילכך גבי ראובן מבעלה דלאו לוקח הוי דלא ליגבו מניה מלוה ע"פ. אבל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא איפשיט' בעיא דלותה ואכלה ונשאת וכו' וטעמא משום דתלת גווני נינהו גבי לקוחות אלים טעמ' דאינהו דאפסידו אנפשיהו דודאי לא הוה להו למיזבן מאתת' דיתבא תיתי גברא מש"ה שויוה רבנן לבעל כלוקח אבל גבי אלמנה דלא עבדא מידי דנימ' דאפסידה אנפשה כלל דאדרבה תנאי מזונותיה קדים והבת היא דקא נטלה זכותה ודאי דלגבה לוקח הוי אבל בבעי' דלותה ואכלה וכו' איכ' לדמויה לאלמנה דתנאי מזונותיה קדם לנשואין ה"נ ההלואה קדמה לנשואיה ואיכ' לדמויא ללקוחות דקנו נכסי מאיתת' בחיי בעלה דכי היכי דהתם לא איבעי ליה למזבן מאיתת' דיתבא תותי בעלה ה"נ לא איבעי למלוה לאוזופי לאיתת' דקימ' לאינסובי אלא דלא אלים מאי דעבד האי שלא כהוגן כההוא דזבין מאיתת' דתותי בעלה מש"ה קאמרי דבעיין לא איפשיטא דאיכ' לדמויא לאלמנה ואיכא לדמויא ללקוחות ומש"ה מספקא לא מפקינן ממונא מלוה ע"פ לא גבי מבעל דדיינינן ליה כלוקח. הילכך נקטי' דכל היכ' דהויא כגוונא דאלמנה דלית ביה לצדודי שום צד למימר דאיהו דאפסיד אנפשיה אמרי' דכיורש הוי וא"כ היינו נ"ד בפי' דהא האי ראובן ירושתו קדמה לנשואי דינה ואיהו לא עביד מידי דנימא דאפסיד אנפשיה אלא דאיהי נשאת בממוניה דומי' דאלמנה דניסת הבת בנכסי מזונותיה דלית בהו מזוני לאלמנה דכי היכי דבאלמנה כיורש הוי ומפקא מבעל ה"נ האי ראובן גבי מבעל אחתיה. ועוד דק"ו הוי דהשת' ומה אי באלמנה דלית ליה באינהו נכסי אלא מזוני מתנאי ב"ד מפקינן מבעל כ"ש היכ' דניסת בממוניה דאחוה דירית מאבוה בחייה או אחר מותה כי היכי דאלמנה גביא מזונות מבעל אחר מות הבת. הא קמן דאפי' להרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מצי ראובן למיגבא מבעל' דדינה כל מאי דנטל' איהי טפי מעשור נכסי או מאומדן דעת האב אי מצי לברורי אומדן דעתי'. ומאי דאיצטריכינן להכי היינו למאי דלא תפיס משל בעל אבל במאי דתפיס משל בעל גבי מני' דהא ע"כ ל"ק בלותה ואכלה דלוקח הוי אלא משום ספיקא דלא איפשיטא בעיא כדקאמר הרי"ף בפי' וא"כ כי תפיס לא מפקינן נמי מניה וכ"ש בנ"ד דעדיף מההיא דלותה ואכלה וכו' דלא דמיא אלא לאלמנה כדכתיבנא. וכל מאי דכתיבנ' דייק לישני' דהרי"ף דקאמר דכיון דלא איפשיט' בעיין אמרי' דלוקח הוי ולא גבי מניה משום דאיהו דאפסיד אנפשי' דיזיף לאיתת' דבעיא לאינסובי ולא קאמר לוקח הוי משום דמלוה ע"פ ל"ל קלא אלא ודאי קאמר הני לאפוקי מפירושא דר"ח דמדמי' ההיא דלותה וניסת לאלמנה דה"נ איכ' פסיד' דמלוה מש"ה קאמר דליכ' לדמויא לאלמנה משום דאפסיד אנפשיה דיזיף למאן דבעיא לאנסובי ומינה דהיכ' דלא שייך האי טעמ' דיינינן ליה כיורש כההי' דאלמנה כדאמרי' בפשיטות. ועוד דאפי' היינו אומרי' דודאי בלותה ואכלה ועמדה וניסת דלוקח הוי ולא גבי בעל חובה מניה היינו שהו' כלוקח בנדוניתה ולא גבי ב"ח מיניה דלא עדיף ממשעבדי אבל אי לא הוה אלא שמה שנתנה לו בנדוני' הוא עצמו אינו שלה דהויא כגנבה ומכרה מה שגנבה דבהכי ודאי מפקינן מבעל בלא דמים דע"כ לא אמרו גנב ומכר עשו בו תקנת השוק בגנב דאינו מפורסם אלא משום שלא יפסיד הקונה מעות שנתן כמפורש ברש"י ז"ל וכל הפוסקים אבל היכ' שלא נתן דמים אלא שהיא נתנה לו נדוני' חנם ודאי דלא עשו בו תקנת השוק וק"ו הוא מפרע בחובו או בהיקפו דהתם מפסיד חובו ולא עשו בו תקנת השוק משום שלא על זה סמך כשהלוה לו כ"ש בגנבה וניסת שהוא לא הוציא כלום לא עתה ולא מתחלה שאין הבעל מפסיד כלום דודאי דלא שייך בהכי תקנת השוק כ"ש שהרי כתבנו דאפי' בלותה ואכלה וניסת לר"ח ולרשב"ם כיורש הוי ואפי' להרי"ף ולהרמב"ם ז"ל דספיק' הוי לא דמי הא דנ"ד אלא לאלמנה שנזונת מבעלה של בת נדנתיבנ'. ולענין המחאה דליכ' עדי מחאה דמשמע מלישנ' דשאלה דגדול הוא אלא דלא הוה במתא לכאורה משמע דדמי' להא דגרסי' פ' מציאת האשה אמר ר' הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן והקשו ממתני' דדוק' קטנה אבל גדולה איבדה פרנסתה ותרצו דהא דרבי בשמיחתה על פרנסתה והקשו והא אמר רבה בגרה אינה צריכה למחות נשאת א"צ למחות בגרה ונשאת צריכה למחות ותרצו הא דרבה במתזנא מניהו ע"כ. הרי דמסקנ' דמילת' דהיכא דלא מתזנא מניהו בגרה או נשאת צריכה למחות ואי מיתזנא מנייהו בעינן תרתי בגרה וניסת והכי פסקו כל הפוסקים

וא"כ בנ"ד משמע דכיון דראובן הוא גדול כדאינסיבת דינה הוה צריך למחות ומדלא מיחה חיישינן דמחל. וה"נ משמע מההיא דכתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ט דמכירה דפחות מבן כ' שנה שמכר קרקע שירש מאביו דאי כשהגדיל לא מיחה מחל. וכן במתקדשת למיאונין דקי"ל דכיון שגדלה שעה ולא מיחה שוב אינה יכולה למחות. וכן באלמנה במקום שאין כותבין כתובה דאמרינן פרק הנושא דאם היא בבית אביה משעברו כ"ה שנה ולא תבעה מחלה וא"כ בנ"ד איכא למימר דכיון דהו' גדול ולא מיחה מחל: אבל לאו מילתא היא דמאן דאסיק בחבריה ממונא או דאית ליה גזלה גביה לית דין ולית דיין דמשום דלא תבעיה דנימא דמחיל אלא דמצי למתבעיה אפי' בתר ארבעין שנין וע"כ לא אמרו דצריך למחות אלא בפרנסה משום דלא ממונא דבת היא אלא דמשום תקנה בעלמא הוא דתקינו לה פרנסה כדאמרינן פ' נערה ואסמכוה אקרא ואת בנותיכם תנו לאנשים דנלבשה ונכסה ונתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי ונסבי לה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ק דאישו' צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו ע"כ: הרי דאינו אלא צווי בעלמא ואינו ממונא דילה כירושת הבן דנ"ד דהוה ממון דילי' ומשום הכי התם איכא למימר דוי תר' אבל בנ"ד דהוי ממוניה כחוב לא אמרינן דבשתיקה בעלמא מחיל ליה וכן בההיא דכתב הרמב"ם ז"ל בפחות מבן כ' דמכר קרקע ירושת אביו היינו משום דמכר בידים וקבל מעות ומ"ה הוי הוכחה דמקיים זביניה אבל בנ"ד לא אמרינן דמחיל ממוניה והכי דייק לישניה דכתב וז"ל שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן כ' ולא מיחה נתקיים ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו ע"כ ומהאי טעמא נמי ההיא דמקודשת למיאונין דבמאי דלא מחתה הוי הוכחה דמקיימא קדושיה ועוד דלאו ממונא הוא גביה. וכן נמי ההיא דכתובה בתר