מהר"ם אלשיך כב

מכרו כתב וז"ל וכתבו האחרונים ז"ל דאע"פ דהשתא נזונות אף מן המטלטלין מתקנה דרבנן בתראי מ"מ אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ולא נימא מה לי המטלטלין מה לי המעות דדוקא מטלטלין דשבק אבוהון אמרי' דנזונות אבל המעות לאו הני שבק להון אבוהון עכ"ל והוא האריך בדבר: וגם בעלי התוס' חולקין על רב האיי שכתב שאם קדמו ומכרו יתומים בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו שהדמים נכנסו תחת הקרקע למזון הבנות שכתבו התוס' פ' אלמנה לכ"ג עלה דההוא מימרא וז"ל מה שמכרו מכרו והדמים שלהם דאם לא כן בחזקת הבנות הן כן משמע בסוטה דחשיב ליה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים עכ"ל: הא קמן דדעת רב האי דחוייה היא מהפוסקים דהא תוס' והרא"ש בראיות ברורות והטור ונ"י והפוסקים האחרונים כלם כמו שהביא הנ"י בשמם כלהו דלא כרב האיי ס"ל דלדעת כלם כשמכרו יתומים אפי' קרקע דשבק אבוהון פקע שעבודא דב"ח מדמי הקרקע וא"כ כ"ש מדמי המטלטלין שמכרו אע"ג דאשתעבדו לכתובה או ב"ח דהיינו נ"ד וא"כ הכא נמי כשבאה אלמנת ראובן לגבות לא כל כמינה כי אותם המטלטלים שנשתעבדו לה ליתנהו בעולם ודמיהן ודמי דמיהן לית עלייהו שעבוד כלל ואין צ"ל שאין החמות אשת ראובן קודמת לגבות כתובתה אל כלתה אלא שאפי' בתר כלתה אינה גובה כלל דלאו כל כמינה ליטול כתובה במקום יתומים קטנים בני בנה כיון שאינה זוכה מן הדין ואפי' היה הדבר שקול והוה מספקא לן הלכתא כמאן מספיקא לא הוה מפקא מיתמי כ"ש דספיקא ליכא דודאי לא שבקינן דעת התוס' והרא"ש והטור והנ"י בשם האחרונים משום סברא דרב האיי שתמה עליו הרא"ש ודחה אותה בראיות ברורות בפסקיו פרק מ"ש: וכ"ת דלא סגי טעמא דשעבודא משום דכבר נמכרו מטלטלים דשבק אבוהון אלא לשלא תגבה מדינא שכבר הופקע השעבוד אבל משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מיהא איכא ותגבה מהאי טעמא אלמנת ראובן מעזבון בנה הא נמי ליתא דאפי' נימא דהכי הוא דעדיין טעמא דמצוה הוא על הבן אחר שמכר המטלטלין המשועבדין היינו כשהיה הוא בעולם ולא הוו יתומים קטנים כי האי נדון דאיכא קטנים בני הבן דמצוה לאו עלייהו רמיא אלא על אבוהון ועוד דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם לא אמרו דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא היכא דליכא עלייהו חוב של עצמן אבל היכא דאיכא עלייהו חוב פריעת בעל חובם קודמת אצ"ל לדעת האומרים דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם הוי מצוה ואין כופין אלא אפי' להרשב"א ז"ל דהויא מצוה וכופין בהא נדון דאיכא כל הני טעמי. ועוד שאפי' היה אביהם קיים ואית עליה חוב של עצמו דהיינו כתובת אשתו לא אמרי' שמצוה על הבן לפרוע חוב אביו דהא הרשב"א ז"ל כתב בתשובה כאשר הביאה מהר"ר ז"ל סי' ק"ז וז"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפי' בשוטי כייפינן וה"ד כגון שירשו מאביהן מטלטלים והיתומים גדולים דה"ל בני מעבד מצוה ושאין לאחרים עליהם חוב דכי הוה חוב מצד עצמן בכי הא מצוה עליהם טפי לפרוע חובת עצמן מלפרוע חובת אביהם וכן נמי בשישנן כאן ואפשר לכופן בגוף אבל אם אינן כאן אין יורדין לנכסים והיינו דתנן פרק הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים כו' אלא ינתנו ליורשין ולא אמרי' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם והיינו דאמרי' פרק מי שהיה נשוי אמר רמי ב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה כו' ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אלמא אפי' חוב שעל שמעון רואין אותו כמטלטלי דיתמי ומפקי' מניה ויהבינן להו כ"ש דלא כייפינן להו לפרוע חובת אביהם אלא דהני דפרק הכותב ופרק מי שהיה נשוי מחדא מהני תלת אנפי דאמרן אינהו הא בגדולים ואיתנהו הכא דאפשר למכפינהו וליכא עליהן חוב מחמת עצמן לא ע"כ: הרי בפי' דטעמא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם לא שייכא בנ"ד מכל הטעמים שכתבנו הילכך כיון דאפילו אביהם אם היה קיים אפילו למ"ד מצוה וכופין ב"ח שלו קודם לב"ח של אביו בני הבן ג"כ במקום אביהם קיימי. ועוד אני אומר שאפי' רבינו האיי ז"ל יודה בנ"ד שאין לאלמנת ראובן זכות בעזבון בנה לקבל כתובתה כיון שיש יתום קטן מבנו המת דע"כ ל"ק רבינו האיי התם אלא ביתומים שמכרו בנכסים ודמי המכר ידועים שהם דמי אותם נכסים א"נ ביתומים שמכרו קרקע המשועבד לכתובתה או ב"ח והדמים ידועים שהם חלופי הקרקעות אבל בנ"ד שאחר שירשו בני ראובן מטלטלי דאבוהון נשאו ונתנו והפסידו והרויחו ופרעו חובות ונתנו מתנות וקבלו מתנות מאן מוכח דהני נכסי דשבק השתא מדמי מטלטלי דאבוהון נינהו ולא ממקום אחר ושל אביהם נתעכל ואלו ממה שהרויחו אח"כ או מציאה מצאו ובאיזה כח יכולה היא לגבות מנכסי יתומים בני בנה אם לא שתברר בעדים שהם מנכסי בעל' ראובן וגם אם יהיו לה עדים אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין וקטן כמאן דליתיה דמי דאע"ג דנזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום חינא היינו בידוע שהנכסים הם משל בעלה בודאי. ואפי' נימ' דאי הוה בנה קיים עלי' הוה לאתויי ראי' דנכסים לאו משל אביהם הוא אלא ממקום אחר כיון שמשאו ומתנו היה בנכסי אביו אפ"ה אחרי מותו על אמו להביא ראיה כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' קפ"ט על אלמנה שנתנה מתנה לבן בתה ואחר שמתה האלמנה ערערו יורשי בעל שלא נשבעה שבועת אלמנה ואין מתנתה מתנה והשיב ז"ל שאפי' היתה אותה אלמנה נושאת ונותנת בתוך הבית וכל נכסיה בחזקת בעלה ובחייה עליה היה להביא ראיה שמציאה מצאה עכשיו שמתה על יורשי הבעל להבי' ראיה שאותה המתנה לא היתה ממציאה שמצאה והביא ראיה וז"ל כגון הא דאמרי' פרק חזק' באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה דפליגי רב ושמואל דרב סבר עליה להבי' ראיה שהם שלה ומממונה שירשה מאחרים ושמואל סבר דעל היתומים להבי' ראיה וקי"ל הכי דטענינן ליתמי ואע"ג דאתקיף רב פפא מי טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וסלק' בקושיא אפ"ה ק"ל הכי וכן פסק הרי"אף ז"ל ור"ח והרמב"ם בפ"ט דנחלות ובטור א"ה סי' ס"ב וכן הסכים הרשב"א עד כמה שקנתה והשטרות היוצאות על שמה שאם היא נושאת ונותנת בנכסים עליה להביא ראיה בחייה שהם שלה אם שקנתה אותם מממון שירשה או ממציאת' אם מתה אין יורשיה צריכים להבי' ראיה אע"פ שהי' נושאת ונותנת בנכסי' עכ"ל והיינו נ"ד גופי' דאע"ג דאי הוה בנה קיים עליו הי' להבי' ראיה דנכסיו דאית ליה בשעת גוביינ' לאו משל אביו הן כיון שהו' הנושא ונותן בהן השתא דמית טענינן ליתום בנו מאי דלא הוה מצי למטען אביו. הנה מכל הטעמים הנאמרים נראה דלכ"ע אין לאלמנ' ראובן לגבות מנכסי עזבון בנה כ"ש להקדים לכלתה אבל כלתה גובה דנזקקין לה גם במקום יתומים משום חינא וליכא מאן דפליג ומ"ש במרדכי וז"ל בפ' נערה פסק הר"מ ז"ל על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבות כתובתה מנכסי חמי' מחלק ירושת הבעל דכיון דחמי' הניחה אלמנה וק"ל הל' כאנשי גליל הוו להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפי' היתה יותר על כתובת חמותה עכ"ל. אינו חולק על דין זה כלל דהתם חלק ירושת הבעל מאביו ידוע וגם לא מכרו היתומים קרקע הירושה וגם לא עירבו' עם נכסיהם ועברו שנים שתצטרך האשה לברר שישנן עדיין נכסי חמי' וגם לא היה לבן יתום קטן שהם הטעמים הנ"ל וברור הוא. כללן של דברים שאין גביית אלמנת ראובן קודמת לגביית כלתה ואין לה זכות מן הדין בעזבון בנה המת מן הטעמים שכתבנו

ומעתה הטענה שטוען מורשה הכלה שעל שאמר לו א' מהחכמים המיטפלי' בענין שחמותה היתה קודמת ע"כ הודה בפשרה ההיא טענתו טענה כי היתה פשרה בטעות כי הא דכתב מהרי"ק סי' קי"א וז"ל על אודות א' מהאחין שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובים וע"ז סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו ואח"כ נתגלה שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו נלפע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח פ' ח"ה גבי רב ענן שקל בדקא בארעא אתא לקמיה דר"נ כו' עד והא אחיל ליה דאתא וסייעיה בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא ופי' שם רשב"ם וז"ל והלא יש לי טענה ודאי' שהקנה לי הקרקע שיש לי עדים שראו שסייע לי כו' וכמאן דאמר לך חזק וקנה עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דהוה חשיב כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה אפ"ה לא מהני' כיון דאיכ' למתלי' דבטעות הוא ואע"ג דהוה מילת' דלא עבידי אינשי למטעי דמסתמ' היה לו לידע מקום הכותל הראשון ולא לטעות בתרי אושיית' או תלת ואפ"ה חשיב מחילה בטעות מטעם דמפרש התם דכי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע כ"ש וכ"ש הכא שהטעוהו אחיו באמר' שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שוים עכ"ל. ומהראיה שהבי' נראה ברור שאפי' לא אמרו למורש' דבר כ"א שהיה טוען דאסיק אדעתיה שכתובת חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מילת' דעביד איניש למיטעי ואנן סהדי דמסתמ' הכי אסיק אדעתי' דאי לא תימ' הכי מאי איכפת ליה למעבד פשר' ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידי' דלא ליגבי כל שטר כתובתה משלם דלא בשופטני עסקינן אלא ודאי דאסיק אדעתי' שחמותה היתה קודמת ומ"ה עבד וראיה גמורה מההי' דפ' חזקת שהבי' מהרי"ק ז"ל דהתם טעה מאליו במאי דלא ה"ל למטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפי' לא אמרו לו דבר ודאי דלא אתפשר אלא דטעה בהני והוא מילת' דעביד איניש למטעי דלא כ"ע דינא גמירי ואדרבה מסבר' הוה מסתבר טפי דהיא קודמת לכלתה. וגם הטענה השנית שע"מ שתדבר עם אחיה תחלה מינתה אותו מורש' ודאי שאם תברר שכך היה שהדין עמה כי אלו היתה מגלה לו פרטי נכסי בעלה לא היה מתרצה אחיו באותה פשרה והוא דבר פשוט וא"צ ראי'. וגם הטענה השלישית שנטלה קנין סתם ולא אמר' שמינת' אותו בין לתקן בין לעות ונמצ' שיש לה הפסד אם תתקיים פשרתו שכל מעשיו בטלים ואין בקניינו ממש ובהני לא איצטריכי' לכל הנהו טעמי כ"ש דכולהו איתנהו כדכתיבנ'. כללא דמילת' שהדין עם כלת ראובן כי הי' זוכה לגבות ולא תמות' מכל הטעמים הנז' זה נל"עד

טו שאלה רחל שנשאת ליעקב והכניסה לו נדוני' מבית אביה ולא היו לה בנים וצותה מח"מ שחצי נדוניתה שחייב בעלה לחזור ליורשיה כמ"ש בתנאי הכתובה צותה שיתנהו אותה לאמה גרושת אביה וצותה ג"כ שיתנו עשרה פרחים ליורשיה ומתה ילמדנו רבנו אם הצואה היא קיימת ככל צואת ש"מ או נאמר מאחר שחצי נדונייתה שנתנה לאמה במתנה הם נכסי צאן ברזל ואין לה זכות