מהר"ם אלשיך יט

דברית' ואמאי שביק כלהו ופריך מב"ח אלא ודאי דהא אלים טפי לאקשויי דכיון דב"ח אין דעת ש"מ קרוב לגבי' כבנו בכורו ואשתו שע"כ אין לו אלא חובו וא"כ היכי אסקינן תרי דרגי דכשאמר בראוי לו דאצ"ל שתהא ידו על העליונה רצה חובו כו' אלא שנוטלן ונוטל את חובו והלא אין דעתו קרובה לגביה ואיכא לפרושי דבראוי לו היינו מחמת חובו אבל בשאר בבי אע"ג דדעתיה נמי למפרך אכלהו לא מדכר להו משום דבהאי אלימא קושיותיה ואי ס"ד דב"ח נמי כדאמר בחובו דינו כבכור ואשה רצה חובו וכו' אמאי שבקינהו ופריך מב"ח אדרבה מבכור ה"ל למפרך לאורויי דאע"ג דדעת אביו קרובה הרבה אצל בכורו אפ"ה מקשה דילמא בראוי לו מחמת בכורתו ולא ליקשי מב"ח דלא לשתמע דבבכור ואשה משום איקרובי דעתא לא קשי' מידי אלא ודאי כדאמרן

וא"כ לפי גירסא זאת ודאי דבנ"ד לא קנה הב"ח כל הספרים אלא כשיעור חובו דמה שאמר שיקח כל הספרים הרי פי' שהוא בעד פרעון החוב דהיינו בחובו שיהיו כלן אחראין לחוב ואחר שהרי"אף והרמב"ם והרשב"א וס' התרומות ובעל העטור ונ"י והריטב"א וה"ה והגהות מיימון והריב"ש כלהו גרסי הכי כוותייהו נקטי' דאפי' בעל הטורים לא תפס גירסת הרא"ש אביו אלא הביא שתי הסברות ולא נטה אל א' מהנה ול"ל דכיון דמדמי ליה הריטב"א והגהות לרבית מאוחרת דהוי דינה כרבית מאוחרת שאינו יוצא בדיינין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל לוה ממנו והי' משלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלים אצלו הרי זו רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן הרי זה אבק רבית ע"כ. משמע שאינו מוציאו בדיינים וא"כ דכוותא בנ"ד אם עדיין לא באו הסכרים ליד הב"ח לא הי' גובה אבל כיון שהוא קדם ותפיס כבר אין היורש יכול להוציא מידו שהרי בודאי הגמור לא עלה על דעת הריטב"א ז"ל ולא להגהות מיימון שהש"מ שאמר תנו ר' זוזי לפלוני בחובו נתכוון לתת רבית מאוחרת: ולבא אל הענין נדקדק לשונם מאי האי דקרו להא רבית מאוחרת דהא לא דמי כלל שהרי משנה שלמה היא שרבית מאוחרת אינו אלא מה שנותן לו אחר הפרעון וז"ל לוה ממנו והחזיר לו את מעותיו הי' משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ע"כ הרי שלא נקרא רבית מאוחרת אלא מה שמשלח אחר החזרת ההלואה אך מה שנותן לו יותר בכלל המלוה לאו רבית מאוחרת איקרי וא"כ מה טיבו של שם זה בש"מ שאומר תנו ק"ק זוז לפלוני בחובו הרי החוב והתוס' באים כאחת והיכי מדמי האי לרבית מאוחרת. ועוד שהרי הריטב"א וההגהות כלהו אמרי שהש"מ לא נתכוון להוסיף לו על שהיו מעותיו בטלות אצלו אלא להריטב"א משום דאמרינן שטעה בחשבונו וז"ל כי סבור הי' שהי' חובו מזה הסך עכ"ל ומה גם בהגהות שאמרו בפירוש וז"ל לא נתכוון לתת לו אלא שעור חובו אעפ"י שהזכיר יותר ממה שנתחייב לו הי' בדעתו שיפרעו לו מהק"ק זוז עד שיהא נפרע ע"כ וא"כ איך ידמה זה לאומ' טול ביותר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי ואדרבה הם אומרים שלא כוון אלא שלא יטול יוחר מחובו

אמנם בודאי אין דעתם שהש"מ הוא הנותן או מצוה ליתן רבית מאוחרת דאדרבא הוא מצוה שלא יתנו יותר אך דעתם הוא שאם אחר אומרו שיתנו ק"ק זוז בחובו שפירושו שיקח שיעו' חובו כדכתיבנא אם היורשים יתנו אח"כ יותר על החוב נמצאו כנותנים לו רבית מאוחרת בשביל מעותיו שהיו בטלות ביד המוריש וזהו בפי' לשון ההגהות מחזי כרבית אם יתנו לו יותר מן החוב לפי שהיא במתנה בפני עצמה ע"כ. הרי שאינו מייחס הרבית אל הש"מ אלא אל הנותני' אח"כ והוא רבי' מאוחרת כמשמעו שאחר שהש"מ צוה לתת חובו בלבד שהוא ככתוב ומסור ופרוע אם יתנו לו יותר הוא כמתנה בפ"ע שנותנים לו על שהיו מעותיו בטלות אצלו וא"כ בנ"ד אין הכ"נ שאם היו היורשים הם הנותנים מדעתם כל הספרים היו שנותנים רבית מאוחדת שהוא אבק רבי' ואם אח"כ יחזרו בהם אין מוציאין מידו שהרי אין אבק רבית יוצא בדייני' אבל כיון שבנ"ד הב"ח מעצמו תפס ונטל' והם נכסי היורש באמת ובלי דעתו של יורש הו' גזל כל העודף על החוב בידו ומוציאין את בלעו מפיו בדיינים דהא מוריש לא צוה ויורש לא נתן ואינו אלא גזל בידו הא למה זה דומה למי שלו' מחברו מנה והחזיר לו את המנה ואח"כ בא מלו' ותפס מנכסי לוה בשביל מעותיו שהיו בטלו' אצלו דודאי מוציאי' בדיינים כי גזל גמו' הוא וברור הוא. וכן לשון נמקי יוסף בשם הריטב"א כך הוא סבור היה שהי' חובו כזה הסך והו' הנכון דכיון דאמר בחובו אם נוטל יותר מחובו הוה ליה כרבית מאוחר' עכ"ל הרי בפירוש שאינו מייחס נתינת הרבי' מאוחרת אל הש"מ ואדרבא הוא סבור וכו' אלא שאם אח"כ נוטל מהיורשים יותר הוא כרבית מאוחרת שידמה הוא לנוטל לא שהש"מ נתנו לו. וא"כ אם היורשים נותנין אין מוציאין מידו שהם בעלי הנכסי' ואין מוציאין מידו דהוי אבק רבית אבל אם הב"ח נוטלו מעצמו הוא בגוזל את היורש על כל העודף על החוב ומוציאין מידו שהו' מעין המשל שכתבנו. ועוד ראי' מוכרח' מלשון נ"י דהא בגמ' פרכי' דדילמא בראוי לו מבחובו קאמר אמר ר"נ אמר לי הונא הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירא וכו' וכ' עלה נ"י וז"ל והכא לישנא יתירא הוא דקאמר בראוי לו דלא צ"ל בראוי לו אלא מאי בראוי לו ראוי הוא לכך שעשה לו נחת רוח בדברים אחרים ואין חולין שאמר זה משום רבית מאוחו' שהוא אסור עכ"ל הנה לפנינו שמפני שהוא אסור אין ראוי לתלות שלכך נתכוון הש"מ וא"כ מה שכתב הוא כשאומר בחובו שהו' רבית מאוחר' לאו אכוונת ש"מ הוי אלא אם יטול אח"כ מהיורש. ועוד ראיה מוכרחת מלשונו זה בדרך אחרת דהא בתר דקאמר שאומר בראוי לו הוא לישנא דל"צ ולטפויי על לישנא דבחובו קא אתא מאי קא מסיק ואמר ואין תולין שאמר זה משום רבית מאוחרת משום דאסור הוא דהא אם איתא דכשאמר בחובו דעתיה ארבית מאוחרת כדכתב הוא עצמו על היכא דקאמר בחובו היכי תיסק אדעתין דכשאמר בראוי לו לתלות דראוי לו משום רבית מאוחרת דהא א"כ מאי טופיינא איכא הרי כשלא אמר בראוי לו הוי הכי. ועוד למה לא השיב מטעם זה אלא מפני שהוא אסור אלא ודאי כשאמר בחובו אין דעתו כלל ארבית מאוחר' אלא שיטול חובו מתוך הק"ק זוז ולא שייכ' טעמא דרבי' מאוחר' אלא אם יתנו היורשים הק"ק כדכתיבנא הוה אפשר לומר דטופיינא דבראוי לו הוה משום רבי' מאוחר' שראוי לו על שהיו מעותיו בטלו' אצלו אלא שהוא אסור ולא אמדינן ליה בהכי וא"כ בנ"ד שהיורש לא נתן ושלא מדעתו תפס הב"ח הוי כגוזל כדכתיבנא ותו לא מידי

ועוד שהרי לשון הריא"ף והרמב"ם ז"ל וכל הנמשכי' אחר גירסתם הוא אמר בחובו אין לו אלא חובו והיכי ניסק אדעתין דבלשון זה שייך לומר שאם נטל הב"ח יותר שלא ברשות היורש שזכה ואין מוציאין מידו מה שאין לו מן הדין ולא עוד אלא שאומרי' לשון שלילה אין לו אלא חובו שהוא כאומר שאין לו שום צד זכיה וא"כ כשנוטל מעצמו מה שלא ניתן לו ואינו זוכה בו ודאי הוא דמוציאין מידו דגזל הוא בידו. וק"ו הדברים מכמה דינין שאפי' מה שנותן הש"מ בפי' כגון הכותב כל נכסיו לבן בין הבנים או לאשתו נשואה שלא עשאו אלא אפטרופוס דאומדן דעת הוא וכו'. והתם אפי' בתפס הכל מיירי דא"ל תימא מאי אפטרופסותי' וא"ה משום אומדנא מבטלינן דבריו ולא זכה ביותר מחלקו ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ז שהוא ב"ח ואצ"ל שלא אמר שנותן לו אלא אדרבה פירוש דבריו הוא שלא יטול אלא חובו בלבד שאם תפס שמוציאין את בלעו מפיו ואין הלשון מסופק דנימא כיון דתפס המע"ה אלא פירוש דבריו בלי ספק הוא שאין לו אלא חובו וכל שכן בנ"ד שאמר בעד פרעון החוב דאין ספק שמוציאין מידו

ואע"ג דגרסינן פרק א"נ האי מאן דאוזיף פשיטי לחברי' ואשכח ביה טופיינא אם בכדי שהדעת טועה מחייב לאהדורי ליה ואי לאו מתנה הוא דיהיב ליה ע"כ ומפרש הרמב"ם ז"ל דקאי אמלוה שמצא עודף כשהחזיר לו הלוה את חובו אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר משום רבית וכו'. וא"כ בנ"ד בשלמא אי מאי דעודף בספרים על החוב כדי שהדעת טועה ניחא שחייב להחזיר משום רבית אבל אי הוי טובא נימא דהויא מתנה לאו מילתא היא דשאני התם שהלוה לא אמר לו כלום דתלינן במתנה אבל בנ"ד הלא בפירוש אמר בעד פרעון החוב ובכה"ג גבי מלוה דאשכח טופיינה אי הוה אמר ליה בפירוש שהכל בעד פרעון החוב ודאי שהיה מחזיר העודף משום רבית וא"כ הכא נמי דכוותה. וכ"ת דבנ"ד אמר לשון מתנה שאמר שיקח לו כל הספרים וכו' ולישנא דיקח הוא ל' מתנה כי הא דאמרינן פרק מי שמת יטול או יחזיק או יזכה כולם לשון מתנה הם ויטול היינו יקח וא"כ נימא דלהני ליה לשון מתנה בשביל העודף לא היא דהא אי לא הוה קאמר אלא יקח לו פלוני בעל חובי כל הספרים הוה אפשר למימר הכי אבל כיון דאמר בתר הכי בעד פרעון החוב גילה דעתו דמאי דקאמר יקח לאו ל' מתנה איכוון אלא יקח בתורת פרעון קאמר. דלא אמרינן כל לישנא יתירא לטפויי אתא אלא היכא דייתור הל' מודה וויתור כי האי דאמרינן פרק י"נ גבי תנו מנה לפלוני בעל חובי בראוי לו שאומר בראוי לו אתא לטפויי דנוטל מנה ונוטל חובו כי הא דרבי עקיבא דבור ודות אבל לישנא דבעד פרעון חובו אדרבה הוא לישנא דגרועי ולא: לטפויי ודמי למאי דכתב הרשב"א והסכימו כל הפוסקים שאם אמר תנו ר' זוז לפלוני בעל חובי רצה חובו נוטל רצה ר' זוז נוטל ואם הוסיף ואמר בחובו אין לו אלא חובו דיתורא כי האי לגרועי אתא וה"נ דכוותה דאע"ג דאי הוה קאמר יקח כל הספרים היה נוטל הכל דלישנא דיקח משמע מתנה השתא דקאמר בעד פרעון החוב אין לו אלא חובו. וא"ת דשאני היכא דקאמר תנו ק"ק זוז לפלוני בחובו דכיון דאמר סכום מעות אם נותנין לו יותר הוי רבית קצוצה אבל בנ"ד דילמא אזולי הוא דקא מוזיל גבי' הספרים והוי כמוכרם לו בשעור החוב וזלזל בנכסיו. הא נמי ליתא דהא האי ש"מ מצוה מחמת מיתה הוא ומאי דקאמר שיקח וכו' לא"מ הוא ולא מחיים ואילו הוה השתא מוכר אותם אפי' בשוה פרוטה הרשות בידו כי שלו הוא מוכר אך מעתה אינו מצה שיקח כלום אלא לא"מ והוי כאומ' אם מתי תקח הספרים אז בזול וכשמת כבר נסתלק כח מכירה ממנו ויורש זוכה במותר החוב דדוקא במתנות תקנו חכמים שאעפ"י שהוא לא"מ דבריו ככתובים וכמסורים מחיים וקונה מקבל למפרע אבל באומר שא"מ הוא מוכר חפץ פלוני לפלוני בעד חובו ואינו מזכיר ל' מתנה כלל אלא תורת מכירה צריך שיקנה מעכשו. וכן כתב הרשב"א ז"ל סי' ת"ת ק"ב על ש"מ שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ובשטרות מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה והוא כמקנה מטלטלין אגב קרקעות של עצמו שלא קנה ואפי' אמר במתנה המטלטלים והריני נותן לו מטלטלין אגב מקרקעי וכו' וכ"י עוד בתשובה ואפי' קדם א' והחזיק אין חזקתו כלום. הרי דכל צד מכר לא"מ אינו מועיל דלא שלו הוה ולא ייפו כחו אלא ליתן לא"מ.