מהר"ם אלשיך יח

בכדי כיון דהוה שליח מעיקרא אבל אי לא הוה שליח אלא נפקד וקנה מהן לעצמו מה שעשה עשוי והריוח או ההפסד לעצמו דהוי שולח יד בפקדון ואין למפקיד דבר בסחורה ההיא וא"כ גם התוגר שאין לו דין שליחות אין משלח זוכה כאשר קנה לו והוי נפקד בעלמא ואי שמעון לא קנה ראובן ולוי מנא להו: ואפי' הוה בריר לן ששמעון פרע שכירות הספינה לתוגר מתחלה וע"י שכירות המקום קנה הסחורה אפ"ה לא קנה ראובן ממנו מהטעמים הנזכרים דהא ספינה מטלטלי היא ואם הישראל קונה מטלטלין מתוגר בכסף אינו מקנה לישראל ספינה בכסף אלא במסירה ואם כן ראובן לא קנה משמעון הספינה לקנות אגבה מה שבתוכה אפי' אם היה משכיר שוכר המקום משמעון דאין שכירות כלי נקנה בכסף ואם כן גם הסחורה לא קנה ואם הוא לא קנה גם כן לוי הבא מכחו לא קנה הילכך מכל הני טעמי ראובן יכול לחזור בו ולתבוע ממונו משמעון וכל שכן לוי שחוזר וגובה מראובן. מה שנתן לו זהו הנלע"ד

יא שאלה יבמה שנפלה לפני יבם קטן והיא אינה רוצה להתייבם לו ונותנת אמתלא לדבריה כי הוא נער ובער ואין בידו לפרנס אותה והוא אינו רוצה לחלוץ כופין אותו או לאו יורנו רבנו ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה הנה לדעת התוס' ור"ח ורש"י ז"ל והרא"ש בפסקיו דמצות חליצה קודמת למצות יבום הדבר פשוט דשומעין לה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה סי' נ"ג וז"ל וששאלת על יבמה שנפלה לפני יבם גער ובער ואינה חפצה להתייבם לו והיבם אינו רוצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב אם יכולין להטעות היבם שידרו לו ממון ע"מ שתחלוץ הרי טוב וידרו לו ממון ולא יתנו לו כי חליצה מוטעת כשרה ואם היה תובע ליבם נרא' דאמתלא גדולה נותנת לדבריה שאינה רוצה להתייבם לו כיון שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה וכן הביא ל' רש"י ז"ל אי ניחא לתרויהו להתייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה אבל אי לא ניחא להתייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה מטעינן ליה לחלוץ ואם אין יכולים להטעותו כופין אותו לחלוץ כדאמר רב ששת לעיל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ול"ד מ"ש אלא בכל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן וכו' מכל אלין טעמי כיפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה עכ"ל רש"י ז"ל וכן הביא לשון ירושלמי וז"ל בירושלמי דמצות חליצה גרסינן הוא רוצה פירוש ליבם והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל דמשמע דבנדון כזה אם אין יכולים להטעותו כופין אותו לחלוץ. אך הריב"ש ז"ל סי' ר"ט כ' וז"ל לדעת הכל אין כופין זולתי לדעת רש"י ז"ל לבדו שכתב בפ' החולץ בפירושיו שכופין בכל אמתלא שתתן לדבריה ואמתלאי זאת היבמ' אינן מכלל אמתלאות שאמר רש"י ז"ל כי האמתלאות שכ' רש"י ז"ל ראוים להיות מעין מ"ש ובורסי שהביא מהן ראיה לדבריו ובעלי התוס' דחו כל דבריו בראיות נכוחות הכרחיות אשר אין דרך לנטות וגם הרא"ש ז"ל אשר הוא מגדולי האחרונים לא מצינו לו בשום מקום מדבריו שאמר שיכופו לחלוץ רק למי ששואל ממון כדי לחלוץ וסברתו מאחר שגלה זה שאינו חפץ ביבום מאחר ששאל ממון כדי לחלוץ א"כ אין לו ליקח שכר לקיים מצות חליצה דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה מפורש בש"ות שלו ע"כ עוד כתב ומ"מ מ"ש רש"י ז"ל דבכל אמתלא כופין לחלוץ אינו נכון וכבר דחו זה המפרשים ז"ל דלעולם אין כופין לחלוץ אלא במה שבבעל כופין להוציא דומיא דמוכה שחין דאמרו בו אין חוסמין אותה ו כההיא דבורסי שמת וכו' וכן בסי' שס"א העלה דלעולם אין כופין בשום אמתלא שתתן לדבריה אבל כותבין עליה אגרת מרד עכ"ל. הרי בפירוש דאין צ"ל לדעת האומרים דמצות יבום קודמת אלא אפי' לרש"י והרא"ש שדעתם דמצות חליצה קודמת אין כופין לחלוץ אלא בכיוצא ממ"ש ובורסי שבבעל כופין אותו להוציא וכל הפוסקים דחו סברת רש"י ז"ל דבכל אמתלא כופין ושאפי' הרא"ש ז"ל לא קאמר דכופין אלא בתובע ממון שאינו מכוין למצוה אלא ליהנות וא"כ בנ"ז שאין יבם תובע ממון תקרא מורדת ואין כופין אותו לחלוץ. אך אם נדקדק בדברי הרא"ש ז"ל יראה כי בטענה שאין לו במה לפרנס כופין אותו לחלוץ שאחרי כותבו טעם תביעת הממון כתב ואם היה תובע ליבם נראה דאמתלא גדולה נותנת לדבריה שאינה רוצה להתייבם הרי כתב בפירוש שטענ' הפרנסה מספקת לשיחלוץ אם אין יכולים להטעותו ואע"ג דבסוף דבריו לא הזכיר כ"א טעמא דפרנסה ועוד דתפס הטענה הגדול יותר. ועוד דאפי' לדעת התוס' דאין כופין אלא בהנהו דבבעל מוציאין ולדעת האומרים דיבום קודם לחליצה דכתב בנ"י בשם הרי"טבא אליבא דידהו פ' מ"ח וז"ל אבל לדעתנו אין כופין לעולם אלא כשהיא פסולה לו ע"כ כיון דבדבר שבבעל מוציאין הכל מודי דביבם נמי כופין אותו לחלוץ בטענה שאין יכול לפרנס בבעל נמי כופין אותו להוציא כדכתב הרמב"ם פי"ב דהל' אישות וז"ל ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכ' לו כופין אותו להוציא ע"כ ואע"ג דאמרי' פרק המדיר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופה אותו להוציא כפה אותו לזון ופסקו הרי"ף ור"ח ז"ל כשמואל הרי כתב ה"ה בשם הרשב"א ז"ל דאפי' לדבריהם אפשר שאם אין ב"ד יכולין לכופו כגון שאין לו במה לפרנס א"נ שאינו רוצה להשתכר ולהרויח כופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מטעמא דעד שכופין וכו' הא אין יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא וכ' עליו ה"ה והן הן דברי רבינו ע"כ וכ"ש לדעת בעל הלכות דפסק כרב דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכופין אף באפשר לו לפרנס הרי שלדברי בע"ה ור"ח והרי"ף והרמב"ם והרשב"א וה"ה ז"ל כופין להוציא. ועוד שהרי הרא"ש ז"ל בפסקיו דחה דברי רש"י ז"ל שכתב דבכל אמתלא כופין וכתב ואין דבריו נראין במה שפי' דבשאר אמתלא כופין דלא דמי למוכה שחין ובורסי שאפי' מתחת בעלה כופין להוציא וכו' אלא נראה דבשאר אמתלאות מטעין ואין כופין עכ"ל. ובתשובה כתב ואם היה תובע ליבם נראה דאמתלא גדולה נותנת לדבריה שאינה רוצה להתייבם לו כיון שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה ע"כ. ואם טענת שאין לו במה לפרנס אינה מעין אותן שבבעל כופין להוציא נמצאו דבריו סותרין זה את זה דבפסקיו כ' דאין כופין אלא באותן שכופין בבעל ובתשובה כתב דעל טענת פרנסה כופין אלא ודאי שטענת דאין לו במה לפרנס הוי מסוג אותן שכופין להוציא כדכתיבנא. ואין לדמות זה לאותן דהסכימו הפוסקים המבקשים ואין כופין אלא בהנהו שהוזכר בהם כפיה בגמ' שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שהרי בזה הוזכר כפיה שאמר שמואל עד שאתה כופה וכו' והכי מסתבר ממאי דהשיב רב ואמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת והרשב"א שהוא בעל הסברא ההיא הזכיר כפייה בפירוש במי שאין לו לפרנס וגם ה"ה כתב והן הן דברי רבנו הרמב"ם בפירוש הזכיר כפייה ואם כן ודאי לדברי הכל כופין אותו לחלוץ מהאי טעמא אלא שראוי הוא לחזר תחלה אם אפשר להטעותו שהרי כתב הרא"ש והרי"בש דאפי' ר"ת ראש האומרים דמצות חליצה קודמת כתב דאין לכוף אלא בהטעאה אפי' ע"י אמתלא ואם לא יהיה אפשר להטפותו ראוי לכופו ודאי כיון דהאי אמתלא אלימא דאפילו בבעל מוציאין. זה הוא הנל"עד וחתמתי שמי

יב שאלה ראובן ש"מ שצוה מחמת מיתה ואמר שהיה מסלק כל יורש בכך וכך מעות וצוה וחילק נכסיו לבלתי יורשין מן הדין ובכלל דבריו הודה שיש לפלוני אצלו מנה ואמר שיקח לו כל הספרים שיש לו בעד פרעון החוב הנז' ועל כל המטלטלין ונכסים שישארו אחר פטירתו מינה ראובן את פלוני אפטרופוס לעשות כרצונו לפי ראות עיניו ולחלק מהם לתשלמיו בבית החיים כפי מה שיראה לו ואותו פלוני ב"ח לקח לו הספרים והחזיק כבשאר מהמטלטלין ועשה כרצונו ועתה היורש תובע כל מה שהספרים היו עודפים על החוב שהשעור רב מאד מהמנה וגם על מה שנשאר לעשות כרצונו תובע שלא היה כח למוריש להפקיע מהיורש אלא במה שהוא נותן בעצמו יורנו המורה הדין עם מי

תשובה גרסינן פרק י"נ ת"ר ש"מ שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני בכורי בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו אם אמר בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו וש"מ שאמר תנו ק"ק זוז לאשתי בראוי לה וכו' אם אמר בכתובת' ידה על העליונה רצת נוטלתן רצת נוטלת כתובת' וש"מ שאמר תנו ק"ק זוז לפלו' בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ואם אמר בחובו אין לו אלא חובו ע"כ זו היא גרס' הרי"אף ז"ל והרמ"בם והרש"בא ז"ל דכשאמר בחובו אין ידו על העליונה ואין לו אלא חובו וכן דעת נ"י בשם הרי"טבא וז"ל והא דאמרי' בחובו אין לו אלא חובו אם החוב גדול יותר גובה משא' נכסים ואם הוא מועט מזה יחזרו המותר ליורשים כי סבו' היה שהיה חובו כזה הסך והוא הנכון דכיון שאמר בחובו אם נוטל יותר מחובו ה"ל כרבית מאוחרת הריטב"א ז"ל עכ"ל וכן דעת בעל התרומות שער נ"ט ונרא' מלשונו שכן הוא דעת בעל העטור שכתב וז"ל כ' בעל העטור אם אמר לפלו' בעל חובי סתם ולא אמר בראוי לו ולא בחובו כיון דסתמא קאמר רצה המלוה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ע"כ הרי שלא אמר רצה וכו' אלא כשלא אמר בחובו ואם איתא דאף באמר בחובו רצה וכו' כ"ש אם לא אמר וכן בפירוש נרא' באומרו ולא אמר בראוי לו ולא בחובו הרי שעל שלא אמר בחובו הוא דרצה וכו' מדלא קאמר א' משתי הקצוות בראוי לו שהיה נוטלן ואת חובו ולא אמר בחובו שהיה נוטל חובו בלבד אלא ל' בינוני ע"כ רצה כו' וברור הוא וכן דעת הרי"בש בתשובה סי' ת"פ וכן דעת ה"ה

אבל הרא"ש ז"ל בפסקיו נראה דגריס בב"ח כמו בבכור ובכתובה שאם אמר בחובו ידו על העליונה רצה חובו וכו' והנה דעת הג"מ שגירסת הרי"ף והרמ"בם וכל הפוסקים שהזכרנו היא הנכונה שכתבו וז"ל מ"ש הרב אמר בחובו אין לו אלא חובו אין הגירס' כן בספרים שלנו אלא גירס' ידו על העליונה כמו בבכור וכתוב' ואולי הגירס' בספרים של ספרד היא כדברי הרב כי בכמה מקומות משתני' הגירסא וכו' ויש ליתן טעם שיש יותר קריבת דעת אצל בנו הבכור ואצל אשתו ליפות כחה וכו' אע"פי שהזכיר יותר ממה שנתחייב לו היה בדעתו שיפרעו לו מהק"ק זוז עד שיהיה נפרע ואדרבא הוא דומה לרבי' אם יתנו לו יותר מן החוב כיון שאמר בחובו דבשלמא בשאומר בראוי לו לא מחזי כרבי' אם יתנו לו יותר מן החוב לפי שהוא היה סבור שיפרעו את החוב מן הק"ק זוז ואם נמצא הגירס' בספרים כדברי הרב נראה שהיא ישרה יותר מגירסת ספרינו דלגירס' ספרינו תקשו אמאי לא ערבינהו ותננהו עכ"ל

ואם להוכיח הגירסא אף אנו נאמר כגירסת הרמב"ם מסתברא טפי דהא בגמ' פרכינן משום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא בראוי לו בחובו קאמר והא האי קושי' לכלהו תלת בבי דברית'