מהר"ם אלשיך קנה

בעל דינו להשביעו בפני רבים ובמקומו שומעין לו כדאי' בפ' הכותב אבל אם נשבע נשבע דאמרי' פ' מי שהי' נשוי הראשונה נשבעת לשניה וכו' ודחינן התם שבועה לאחד שבועה למאה אלמא אין השלישית יכול לומר אף בעלת דין דידי היא וצריכה לישבע לי בפני ע"כ וא"כ מ"ש רבינו ירוחם דדעת הרמב"ן והרשב"א הוא שיכול לכופו משביע שישבע בעירו היינו דוקא לכתחלה אבל אם נשבע נשבע הילכך בכי האי בנ"ד מה שנשבע נשבע ראובן וכן מ"ש וכן נראה סברת רב אלפס היינו לכתחלה אבל היכא דכבר נשבע בנ"ד שבועתו שבועה ועוד שאפי' בלכתחלה כבר כתב רב"י עצמו שנראה לו דדוקא כשהיה העסק בעירו של משביע כי אז יתבייש מבני העיר שיודעים הדבר כמבואר בלשונו אבל בנ"ד שראובן כל עסקי סחורותיו לא בצפת היו כ"א בתוגרמה ובצוב' זה שנתים אדרב' יותר יתבייש בצוב' מבצפת. נמצא שעל נד"ד דעת הרי"אף והרמב"ן והרשב"א יסברו כהרא"ש ששבועתו במקום אחר שבועה גמורה אחר שכבר נשבע וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהרי הראיה שהביא הרשב"א לומר שאחר שכבר נשבע שלא בפני חברו ששבועתו שבועה מההיא דפ' מי שהי' נשוי שאמרו שבועה לאחד שבועה למאה דומה לזה ממש כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב דמלוה וז"ל מי שנתחייב שבועה זו שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעל חובו אין כל אחד מבעלי חובות בא ומשביעו ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל עכ"ל. הרי אע"פ שכל אחד מבעלי חובות בעל דינו הוא מה שכבר נשבע לראשון מועיל גם לאחרים אף ע"פ שנשבע שלא בפניהם ודבר ברור היא דגריעא תקנת הקהלות בשבועה זו מתקנת הגאונים הראשונים שתקנו שבועה לבעל חוב שכתב עלי' הרמב"ם שתקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל. הרי שגם לדעת הרמב"ם ז"ל שבועת ראובן שנשבע הויא שבועה וכן נראה דעת הר"ן ז"ל שכתב פ' הכותב וז"ל תיתי ותשתבע לי במאתין דדינא הכי דמשתבע באתרא דבעי מלוה ודוקא מלוה משום דמעיקרא נמי מצי למכפייה למיזל לבית הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה הילכך האי נמי נשבעת במקום שרוצה הלוה אבל בנשבעין ונוטלין לא מצי מלוה למימר לשתבע במאתין כיון דמעיקרא לא מצי למכפיי' למיזל בהדי' אלא דן בעירו שלא יוציא מאתים על מנה ומיהו אי אית ליה דרכא לההוא דוכתא אזיל ואפי' למדי כדאיתא התם הרמב"ן ז"ל עכ"ל הנה שלא אמרו שישבע במקומו אלא היכא דשייך עבד לוה לאיש מלוה אבל במילתא אחריתי דהיינו כי הא דנ"ד לא אמרו וכתב שהוא גם דעת הרמב"ן ז"ל וכן בתשו' מה"רם הובאה בתשובת מיימון סי' א' בספר הפלאה וז"ל על קהל שנשבעו שלא בפני ר' משה אם צריכים לחזור ולישבע בפניו אם השביעו עצמן נ"ל שאין באותה שבועה ממש כי שמא הם לא אמרו ע"ד המקום וע"ד הקהל וע"ד ב"ד אמנם אם השביעו א' שאינו נוגע בדבר ואמר כך ע"ד המקום וע"ד ב"ד אפי' לא נשבעו בפני ר' משה אין כאן בית מיחוש ושבועה זו על שבועה למה אפי' את"ל כל המחוייב שבועה לא משבעינן ליה לכתחלה אלא בפני התובע אפשר מחמת כיסופא דידיה לידי כי ההיא דפ' הכותב גבי ההיא איתתא דאיחייב שבועה בב"ד דרב ביבי בר אביי אמר ליה בעל דין תיתי ותשבע במאתין אפשר דמכספא וכו' התם נמי אם נשבעה כבר משום ההיא חששא דדילמא מודי לא הדרינן ומשבעינן לה דאין זה טועה בדבר משנה חוזר וגדולה מזו אמרי' ריש פרק שבועת הדיינין אע"ג דלכתחלה בס"ת אי נשבע בתפילין אינו חוזר וכ"ש חששא זו דמחמת כסיפא דלא תנינן לא בברייתא ולא במתני' ולא אתמר בשמעתא דאמוראי אלא ההוא בעל דין דקאמר והיא נתרצית לו לישבע במאתיה שאין זה קרוי דבר משנה ועוד מאן לימא לן דאי אמרה אפי' איתתא לא משתבענא במאתיה אלא הכא או בעיר אחרת דכפינן לה לאשפבועיה ליה במאתיה וכו' עד בנ"ז נראה דאפילו לכתחלה לא היה צריך להשביעם ר' משה דמאי כסופא שייכא הכא כיון דהוא אינו יודע אם האמת אתם אם לאו שהוא אינו טוען טענת ודאי מעצמו אלא מכח עד הוא בא דודאי דבפני העד יש להם לישבע לכתחלה כדאיתא בתוס' דשבועות פועלים נשבעים לפני חנוני ובנ"ז דמת העד נראה דבני העד לא שייך ובפני ר' משה נמי לא בעי כיון דלא ידע ולא שייך כסופא מחמת לתא דידיה ותדע דהא אלמנה הנפרעת מנכסי יתומים קטנים דמשביעה אפי' שלא בפניהם כדמשמע פרק הגוזל בתרא גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אטו מיבעא למהדר ומשתבע לכי גדלי יתמי וכו' עד ולא קאמר משום כסופא לודי ש"מ דלא שייכא ההיא מילתא אלא היכא דטעין טענת ודאי וכו' עד הראשונה נשבעת לשניה ואלו ראשונה לשלישית ולרביעית לא קתני אלמא דלא מיבעי להו למיתי מטעם דילמא מודיא מחמת כיסופא אלמא לכל הפחות במידי דלא ידעי התובעין לא שייך כיסופא וכ"ש בנ"ז וכו' עד דהלכות מדינה שנהגו כן דסגי אפי' שלא בפניו ועוד כיון דכבר נשבעו כ"ש שאם יודו ויכחישו דהוה להו כיסופא טפי עכ"ל מהר"מ ז"ל. הנה דאפי' היכא דטוען הבעל דין ודאי דלכתחלה היה ראוי לישבע באתריה אם נשבע נשבע כיון דנשבע ע"ד המקום וע"ד ב"ד כ"ש בבא בטענת ספק כי נ"ד דאפי' לכתחלה א"צ לישבע בפני בעל דין. והיא סברת הרא"ש ז"ל תלמידו כמפורש בדבריו וכמ"ש ר"י משמו. וכ"כ הריטב"א בתשו' וז"ל ראיתי דבריך ע"ד המחוייב שבועה שהשביעו ב"ד שלא בפני בעל דבר וכבר שמעתי מי שדן כן מרבותי מאותה ראיה שכתבת ואע"פ שאין להשיב מן הדין האמנם כי הראיה ההיא צריכה לפנים דאיכא למיפרך דשאני התם שאין חיוב השבועה הראשונה שלא נפרעה אלא על הספק וכמי שבא ליפרע מנכסים משועבדים וכיון שכבר נשבעה על זה בב"ד בפני השניה מה היא צריכה לישבע בפני השלישית אבל בכאן כיון דבעינן שבועה בפני בע"ד שטוענו בריא ויודע האמת כמוהו כי היכי דליכסיף מניה ואולי שמגלגל עליו דברים אחרים היאך נפטר זה במה שנשבע שלא בפניו ושלא בשום גלגול כיון דאיתי' במתא ובשם הרי"ף ראיתי שהיה חולק על דין זה. הנה דדעת רבותיו הוא דאפי' התובע את חברו בטענת בריא והוא יודע האמת כמוהו והוה אפשר דליכסיף אי הוה משתבע קמיה אפ"ה שבועתו שנשבע שלא בפניו הוי' שבועה ודעת הריטב"א שאין ראיה מההיא שהביאו רבותיו לטוענו בריא דמה שאמרו בגמ' שאין חוזרת הראשונה ונשבעת לשלישית היינו משום דהוי' כטוען טענת ספק שאינה יודעת האמת כמוה הילכך בנ"ד נמי דהוי ספק שאין הקהלות יודעים מסתורי משאו ומתנו וכמה יש לו משלו ודאי דלכ"ע מה שנשבע בב"ד שלא בפני קהלות צפת או מורשה שלהם הויא שבועה. ומ"ש ובשם הריא"ף ראיתי שהיה חולק על דין זה הנה ל' זה סובל שלשה פירושים או חולק על דין זה שלי וסובר כרבותי דאפי' על טוענו ודאי ושיודע האמת כחברו אם נשבע נשבע או חולק על דין זה של רבותי כמוני או חולק על זה ועל זה וסובר דאפי' במה שהוא ספק לתובע כנ"ד אין שבועתו שלא בפני בעל דינו שבוע' אבל פי' שלישי זה אין לו שחר כלל מלבד דלא מסתבר הא הרי"ף פ' מי שהיה נשוי כתב דמה שאין ראשונה נשבעת לשלישית היינו משום דשבועה לא' שבועה למאה ואי אפי' בדיעבד מה שנשבע שלא בפני בעל דינו לא הויא שבועה למה אינה נשבעת לשלישית כמו שהביא משם ראיה הרשב"א והר"מ ואפי' הריטב"א כתב דהויא שבועה לטוענו ספק כי נ"ד אלא ודאי דההוא פירושא ליתא בהרי"ף כלל ומעתה איזה פי' מהשני' ראשונים שיסבור הרי"ף מודה דבכי האי נדון שבועתו שבועה כ"ש שהרי כתבנו בשם רבינו ירוחם שכתב שדעת הרי"ף הוא כדעת הרמב"ן והרשב"א והנה כתבנו תשובת הרשב"א בפירוש שאפילו בטוענו ודאי אם נשבע שלא בפני חברו שבועתו שבוע' מההיאזדאין ראשונה נשבעת לשלישי' משום דשבועה לה' שבועה למאה וא"כ דעת הריא"ף גם הוא יסבור כך והוא דעת רבותיו של הריטב"א כנודע כי הרשב"א הוא רבו וכ"ש שמלשון הריטב"א הוא מוכרח דדעת הריא"ף כהרשב"א שאפי' טוענו ודאי שבועתו שבועה שהרי אחר אומרו ובשם הרי"ף ראיתי שהיה חולק על דין זה כתב וז"ל ומה שכתבת דלכתחלה יכול בעל דין לכוף את חברו שישבע במקומו מההיא דפרק הכותב תיתי ותשבע במאתין ההיא דרך היה לה לאותו מקום הא לאו הכי אינו רשאי להטריחו ללכת לעיר אחרת לישבע ואפילו מלוה ללוה עכ"ל. והשתא נחזי אנן האי דקאמר ומה שכתבת וכו' עד סוף הלשון לישנא דמאן הוא אי הוי לישנא דנפשיה כהריטב"א הוא הפך כל מ"ש בתחלה כי עד כה חילק על רבותיו שאמר שבטוענו ודאי אם כבר נשבע א"צ לחזור ולישבע ואמר שאין להם ראיה אלא על מי שאין יודע ודאי אם חברו ישקר אם לאו והשתא היכי לימא שאפילו לכתחלה מלוה ללוה שיודע בודאי האמת כחברו שאפילו לכתחלה אין יכול להטריחו ללכת לעיר אחרת לישבע דמשמע דמכ"ש בדיעבד שאם נשבע בעוד שאין המלוה שם דשבועתו שבועה מק"ו אלא ודאי דלישנא דהרי"ף איהו דמאי דקאמר ובשם הרי"ף ראיתי שהיה חולק על דין זה מה שראה בשם הרי"ף הוא שראה תשובת הרי"ף ולשונה מ"ש וכו' עד סוף הלשון ומזה ראה שחולק על דין הריטב"א וסובר כרבותיו. ואגב אורחין איכא למהדר בתר טעמא דהרשב"א דלא תקשי עליה קושיא דהריטב"א ז"ל דעד כאן לא אמרו דמאי דנשבע' ראשונה קמי דשניה מועיל לשלישית אלא משום דבא' מספיק' אבל לבא בטענת ודאי כמלוה ולוה לא אמרי' הכי אבל מאן דדייק לישנא דהרשב"א בתשוב' שכתבנו לא קשי' מידי דלא מייתי ראי' ממאי דראשונה לא משתבעא לשלישית דאי משום הא איתא לקושי' דהריטב"א אלא משום מאי דדחי התם שבוע' לא' שבוע' לק' והיינו משום דהתם בעי בגמ' לימא נילף מהכא דשותף עושה דין שלא מדעת חברו כמו ששבועה שנשבעה לשנים מהניא לשלישית ודחי מי דמי התם שבועה לא' שבועה למאה הכא אמר אלו אנא הואי טעיננ' טפי ע"כ ואם אית' דשני לן בין טוענו ודאי דליכסף מיניה לטוענו ספק דמשום דשלישית באה מספק סגי לה שבועה דשניה אמאי דחיק לפלוגי מטעמא דשבועה לא' שבוע' לק' תיפוק ליה משום דבנשים אתי מטענת ספק ושותף אתי מטענת ודאי אלא ודאי דגבי שבועה לא שני לן בין ספק לודאי וברור הוא. הרי בפי' שע"כ לא נחלקו הפוסקים אלא בזמן שהתובע בא בטענת ודאי דאפשר דליכסוף מניה אבל בטענת ספק כי נ"ד דליכא מאן דידע בהשגת ידו אלא הוא ודאי דמה שנשבע נשבע אפי' שלא בפני בעל דינו ומה גם שזה שנתים ימים היה כל עסקו במדינת הים ובצובה ואין אנשי צפת יודעים ענין משאו ומתנו לדעת עד היכן ידו משגת ועוד שהוא להוציא מן היתומים וגם הקהל אין עליו חיוב כיון שראובן פטור מן הדין ומה שכפו אותם ונטלו מממון הקדשים כחצי סך ממה שהעריכוהו ביותר על מה שנשבע חייבים להחזיר לקהל ומה גם שאין מבקשים מממוני הקהלות כ"א לנכות מה שנטלו מהם ביותר משאר חיוב מסים שעל הקהל עד סך מה שנטלו ביותר שודאי