מהר"ם אלשיך קנד

תוך הזמן ומסתברא דכיון דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו והיה לו זמן חמש שנים ועדין לא שלמו הארבע דליכא למיחש לחזרה ול"ל דאע"ג דאינהו לא מצו תבעי ליה ללוי תוך חמש שנים כיון דאיהו הוה מצי לאהדורינהו ניהלייהו תוך הזמן דילמא משום דלא ליטרח על רווחא פורתא דהיינו ששה למאה אהדרינהו ניהלייהו לא היא דק"ו הדברים אם בחוב דעלמא שהרויח והפסד ללוה אמרינן אין אדם פורע תוך זמנו בהאי נדון שהריוח שלו וההפסד לבעלי המעות לא כ"ש דלא אמרי' דמשום שאין הריוח אלא ו' למאה שלא יחזירם אחר שהריוח בטוח בלי הפסד. ועוד שהרי הרא"ש ז"ל כלל פ"ו כתב דלא טענינן ליתמי טענה דהחזרתי היכא דחזרה לא שכיח כההוא נדון דידיה הילכך בהאי נדון נמי כיון דראובן ושמעון ואמם נתחייבו שלא לתובעו תוך ה' שנים והוא גם הוא מרויס ריוח בטוח ששה למאה וההפסד לראובן ושמעון ודאי דלא שכיח שיחזירם להם ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי כמ"ש התוס' דמשום הכי לא טענינן ליתמי טענה דנאנסו. ועוד דהא כתוב בשאלה שכתב בשטר האמין לראובן ושמעון וללאה אמם על כל הנמצא כת' בפנקסו ע"כ. ומאי משמעותיה דהאי לישנא אילימא דלהימנו במאי דכתיב בפנקס איפכא היל"ל דאינהו הימנו ללוי במאי דכתיב בפנקסיה אלא ודאי הכי קאמר דהימנינהו לוי במאי דכתוב בפנקסו שלא נפרעו ממנו שלא יוכל לומר החזרתי כל עוד שהכתיבה קיימת בפנקס בלי העברת עליו קולמוס או כתוב עליו שהחזיר ואם כן איך טענינן להו טענת חזרה. ומהאי טעמא נמי ליכא למיחש להתפסת צררי כיון דהימנינהו לוי מלבד טעמא דכתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ו דבגו זמניה לא חיישי' לצררי ובנ"ד נמי גו זמני' הוא כדכתיבנא. ואע"ג דבין יהי' לוי חי או מת באין ראובן ושמעון ואמם לגבות שלא בפני לוה דיתומים קטנים כמאן דליתנהו אין גובין ממי שאינו לפנינו הרי כל הפוסקים חלקו עליו והסכימו שגובין ממי שאינו לפנינו אלא שלדברי התוס' אפי' לקיים השטר א"צ בין מיתומים בין ממי שהלך ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וכל שאר הפוסקים צריך לקיים השטר כמפורש בדבריהם ז"ל הילכך בנ"ד יקיימו השטר ויגבו מנכסי לוי והקיום אפי' שיהי' שלא בפני לוה או יתומים קטנים דכמאן דליתנהו דמו מקיימין דהא אפסיק' הלכתא בפרק הגוזל בתרא דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד. ואע"ג דכתב הרא"ש ז"ל בתשו' דלא נחתינן לנכסי קטן בשטר שלא נתקיים בחיי אביו שאין מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד דקטן כמאן דליתיה דמי הרי כ' ה"ר יהודה בנו שנשאל על זה והשיב דאין עושין עיקר מהתשובות במקום הפסקים שכתב בפסקיו דמקיימין שלא בפני בע"ד. והאמת שיש לתמוה עליו שלא שת לבו ליישב שלא יחלוק דידיה אדידיה והדבר פשוט דשאני ליה להרא"ש בין שלא לפני לוה ליתום קטן כמו שהחמירו ביתום קטן דאין נזקקין ליפרע ממנו אלא א"כ רבית אוכלת בהם או לכתובת אשה מש"כ ללוה שהלך וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל שכתב ה"ה פי"ז דמלוה בשמו שאם הוציא הקטן שחייב ראובן לאביו והלה הוציא שובר שאפי' מתקיים השובר אפי' בעדים שאומרים אנו חתמנו בו לא מהני דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הרי שאע"פ שהרשב"א סובר כמסקנא דגמרא דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד אפי' ביתום קטן כתב דאין מקיימין שובר שעל חוב אביהם וא"כ גם הרא"ש ודאי דהכי ס"ל ובהכי לא קשה דידיה אדידיה ואע"ג דאפשר לומר דהרשב"א לא בכל יתום קטן יסבור כך אלא בההוא משום דאית ביה צד ריעותא במה שלא הוציאו לוה בחיי אבי הקטן מ"מ הדעת נוטה דמשום לתא דיתום קאמר הכי דא"לת הכי אמאי לא אמר כך אלא ביתום קטן ולא אמר הכי במי שהלך והניח מורשה לתבוע שטר חובו שאם יוציא הלה שובר שאפי' אם יתקיים השובר לא מהני אלא ודאי דדוקא בקטן חשו מה שלא חש במי שהלך והוא דעת הרא"ש כדכתיבנא וגם הרא"ש ז"ל אפשר יצא לו חילוק זה ממאי דבגמ' פרק חזקת אמרו דין זה שיורש קטן שהוציא שטר שחייבים לאביו והלה הוציא שובר דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה עד שיגדלו היתומים שמא שובר מזוייף הוא למה לא אמרו כן במוציא שטר מכח מי שהלך והלה הוציא שובר שלא אמרו דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה עד שיבא מי שהלך אלא ודאי דאע"ג דקטן דמי לחי דליתיה קמן מ"מ שאני קטן כדכתיבנא. והן אמת שאחר שהרמב"ם ז"ל פי"ב דהלכות מלוה כתב דמקיימין שטר נגד יתומים קטנים ובפי"ג כתב דמקיימים לגבות ממי שהלך וכן הסכמת כל הפוסקים וכוותייהו נקטינן אפ"ה לא צריכינן להכי דאפי' לדעת הרא"ש ז"ל מאי דנראה נמי דעת הרשב"א בנ"ד גבי מהני קטנים דלוי חדא דגו זמני' אפילו מלוה ע"פ גובין מן היתומים והא דנ"ד תוך זמנו הויא כדכתיבנא ועוד דכתב ידו היכא דלא שכיחא חזרה כי נ"ד כדכתיבנא מגבי' אפי' לדידיה אפי' מיתמי כאשר העתקנו תשובותיו. ועוד דנ"ד נמי לאו מיתומים אתינן למיגב' אלא מנכסי מי שהלך שהרי כתוב בתשו' שפירש בים ולא בא ולא שמעו שמת או שטבעה הספינה אלא שהלך ולא בא ולא נודע מה נעשה דמי יודע אם רוח נשא את הספינה והוליכה לכרכי הים ואפי' במי ששמעו בו שמת כיון שאין בניו יורגין לנחל' אלא בעדות מיתה לאו יתומים מיקרו והגובה מהם לאו גובה מן היתומים מקרי וכמו"ש הר"ן ז"ל בתשו' סימן ל"ח דבשמעו בו שמת אין לבניו דין יתומים לומר דאין נזקקים לנכסי יתומים ובבאים לגבות מנכסי מי שהלך דמשום שמא יתומים הם לא ימנעו מליזקק לנכסיהם משום שמיעה בעלמא הילכך מהאי טעמא מקיימין את השטר שלא בפניו אפילו לדעת הרא"ש דמצריך קיום בחיי האב דכי היכי דנזקקין לנכסיו מקרי ולא לנכסי יתומים לקיומיה שטרא נמי אמרינן הכי כ"ש דאפילו היינו מחזיקין אותם ליתומים כדאי הם כל הפוסקים נגד הרא"ש להוציא מידם ואין בזה שום בית מיחוש כלל ועיקר זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

קלח שאלה לישב מ"ש בטור א"ח סימן קל"ג שהשיר לא היה מצותו אלא בבקר וכ"כ שם ב"י שכ"כ באורחות חיים וז"ל בא"ח במנחה לא ראיתי מי שאומר השירים והטעם שלא הית' מצותן אלא בבקר. וקשה שהרי משנה שלמה שנינו פרק בתרא דר"ה פעם א' נתקלקלו הלוים בשיר כו' והוא על שיר שבערב וכן בגמ' נראה שהיו אומרים אותו בערב

תשובה פרק בתרא דר"ה עלה דתנן קלקלו הלוים בשיר בעי בגמ' מאי קלקלו הלוים בשיר הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר ר' זירא אמר שאמרו של חול עם תמיד של בין הערבים מתיב רב אחא בר הונא תמיד של ר"ה כו' עד אא"ב כל היכא דמסתפקא אמרי' שירה דחול היינו דקאמר אומרו וכופלו אלא אי אמרת לא אמור כלל מאי אומרו וכופלו שאני התם דשירה דיומי' היא ופרש"י וז"ל דשירה דיומי' היא דלעולם כל היכא דמסתפקא מילתא כגון במנחה דאי היום קדש לא שייך למימר דחול ואי הוא חול לא שייך למימר קדש לא אמרו כלל והכא היינו טעמא דאמרו שירה דחול בחמישי בשבת דשירה דיומי' היא שיר הראוי ליאמר היום הוא ואפי' בר"ה נאמרת שירת החול ע"כ. הרי דאסיקו בגמ' לדעת האומרים בבבל דהיכא דאיכא ספיקא במנחה לא אמרי' שירה כלל וקשה דהא סתם מתניתין ר' מאיר ואיהו סבר כברייתא בערכין דשיר מעכב את הקרבן וא"כ היכי אפשר לומר שיקריבו הקרבן בלא שיר כלל אלא ודאי דשאני לן בין בקר לערב דבבקר מעכב ובערב לא מעכב ומש"ה אפשר דכתב הטור וא" דמצות השיר בבקר משום דבערב אינו מעכב את הקרבן זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

קלט שאלה מעשה שהי' בעירנו זאת צפת שמנהג פשוט בקהלות שמשלש לשלש שנים מעריכין כל איש ואיש ממונו בשביל המסים לפי אומדן דעת המעריכין ואם איזה מהנערכין מערער נשבע על מה שיש לו ומשלם על שבועתו ויהי היום וראובן שהי' אחד מסוחרי העיר לא נמצא בעיר כי איש וביתו היו בארם צובה וזה שנתים שיצא הוא מעיר זו לתוגרמא ושם ובצובה היו כל סחורותיו מקודם ללכת אשתו לצובה להיות עמו ובשומעו שם מה שהעריכוהו יותר על מה שהי' פורע תחלה קרוב אל הכפל צעק וקבץ ב"ד של העיר ונשבע בפניהם בכל תוקף מספיק אל תקוני השבועות ושלח רץ אל עירנו צפת מה עשו ממוני הקהלות כפו את בני קהלו שבצפת לפרוע בעדו באומרם שיש תקנה בעיר שהמסרב מלפרוע מה שהוא חייב בעד המס שיטלו מהקהל והם יגבו אח"כ ממנו והם צווחו ככרוכיא שלא היתה התקנה אלא על מי שמחוייב בדין אך זה פטור מכל מה שתובעים יותר על מה שנשבע ולית דאשגח בהו ונטלו כחצי העודף על מה שנשבע בחזקה ע"י האומות ממעות הקדש של עניים שבידם ובין כך ובין כך נפטר ראובן בצובה והניח יתומים קטנים ושלחו הקהלות לגבות מהיתומים כל סך העודף באומרם שכיון שלא נשבע אביהם בצפת שמוציאין מיתומיו אלא שב"ד של צובה עוכב וכתב שכיון שנשבע שם כבר נפטר נשאר הדין עתה בין ממוני הקהלות ובין קהל ראובן שהקהל רוצים לנכות מה שלקחו מהם יותר על המגיע לו לפי הסך שנשבע בצובה ממה שחייבים הקהל לקהלות משאר מסים והקהלות תובעים השאר שלא פרעו כל המגיע לראובן על פי העריכה וטענת הקהלות שאע"פ שאין תקנה בעיר שלא תעלה לו שבועתו לנשבע חוץ מהעיר הוא מנהג ואחר הדרישה איך היה מנהג זה לא נמצא בעולם מי שאירע לו כך אלא שמצאו כי איש אחד היה בדמשק ושלח לומר שהי' רוצה לישבע שם והגזימו עליו לומר שלא תעלה לו שבועתו שם ובא לצפת ונשבע ואומרים כי מעשה זה שהי' מספיק ליקרא מנהג לפסול כל שבועה שישבע בעל דין לענין המס בעיר אחרת והקהל ואפטרופסי היתומים אומרים שכיון שנשבע נשבע גם טוענין הקהל שאין קהל פורע בעד יחיד אלא כשהיחיד חייב בדין אבל כשאינו חייב למה יטלו מהקהל

תשובה הנה רבי' ירוחם כ' בנתיב ג' חלק ד' וז"ל תובע יכול לכוף נתבע שנתחייב לו שבועה שישבע לו במקומו שיודעין הדבר ויתבייש מבני העיר ודוקא בשדרים באותו העיר שניהם והלכו לדון במקום אחר אבל בענין אחר אינו יכול לכופו וכ"כ הרא"ש שאין כופה אותו שישבע במקומו אלא כששניהם דרים בעיר אחד והרמב"ן והרשב"א כתבו שאפי' אין דרים בעיר אחד יכול לכופו משביע שישבע לו בעירו וכן נראה סברת הריא"ף ונ"ל דוקא כשהיה העסק בעירו של משביע אז יתבייש מבני העיר עכ"ל. והנה מכאן מצאו און להם המסייעין אל הקהלות שאמרו כי יחיד הוא הרא"ש לגבי הרמב"ן והרשב"א והריא"ף אבל לא היא דהא נאמן והרשב"א על עצמו שכתוב בתשובות הרשב"א וז"ל מי שנתחייב שבועה לחברו והשביעו אחד מחברו דין ושליח שלא בפני חברו אם נשבע כתקנו וע"ד ב"ד מסתבר' שנפטר דלכתפחה הוא דאיחייב לישבע לפני בעל דינו ואלו רצה