מהר"ם אלשיך קנו

שהדין עם הקהל והיתום והוא דבר ברור כשמש זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

קמ שאלה ראובן שאין לו בנים ונפל למשכב ועשה צוואה בערכאות איך מניח כ"ה סקודיש לקרוביו מצד אמו וי' סקורי' ליורש שלו פלו' ומטלטלי הבית לאיש א' והשאר הריוח שירויחו יהיה לחלק לעניים של אותו מקום עד משך י' שנים ואח"כ יתחלק ג"כ הקרן וקם מאותו חולי ואחר עבוד ד' או ה' חדשים נפל למשכב וחלה חולי אשר ממנו נפטר לבית עולמו וחל"ש ולא צוה שום דבר רק שאמר לפ' יתנו על כ"ה סקודים עוד ה' ושאר הדברים שצוה קודם לא הזכיר כלל: ונכנסו הנכסים ביד מי שהניח לגזברי העניים יורנו מורנו אם הצוואה קיימת או אם זכה היורש בנכסים

תשובה אפי' היתה הצואה בישראל הלכה רווחת דאם עמד חוזר ובטל צוואתו וגדולה מזו כ' הרמב"ן ז"ל סי' ו' וז"ל ש"מ צוה מחמת מיתה ונתן נכסיו מקצתן לבנו הקטן והשאר נותן לבניו הגדולים וכתב מתנותיו בשטר זכרון א' וצוה לעדים לחתמו וכשבאו לחתום אמר להם בבקשה מכם שתעידו שתהי' צואתי קיימת אמרו העדים יש לחוש אם שמא תחזור במקצת שיהיה הכל בטל וצוה לתקן בל' הזה ואם אחזור בי בשום דבר מכל מ"ש לעיל יהי' הכל קיים עד שאחזור בפני ב' עדים כשרים וכו' עד ותקנו העדים כלשון זה ואפי' אתרפא מחולי זה יהא הכל קיים עד שאחזור בפני ב' עדים כשרים והעדים כתבו וקנינו אנו עדים על כל הכתוב לעיל ליפות כחו ולא לגריעות כלל והכל לפי ראות עינינו ואח"כ חזר בקצת מתנותיו ועל השאר אמר לעדים שיהיה בידם אותו שטר עד שיראה אם יחזור בו ממה שצוה או ממקצתו או מה יהיה ונשאר אותו שטר במחקים ונגרע ונוסף ביד א' מן העדים ולמקצת ימים עמד הש"מ מחלייו ונרפא והלך בשוק ככל אדם ולזמן שאלו אחד מהעדים מה עשית מהצואה שצוית בפנינו והשיב לו כבר הוחזרה לי ועכשו חלה חולי אשר מת בו ונשתתק ולא הספיק לעשות צואה זהו תורף השאל' ועליה השיב הרמב"ן ז"ל ובסוף דבריו כ' ז"ל ועוד בר מן דין ובר מן דין דמצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפי' אמר הוא בפי' אם אתרפא לגמרי ואחי' כמה שנים תהא צואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אפ"ה אין בדבריו כלום דמתנת ש"מ מדרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרוף דעתו עליו ולפיכך קיימו דבריו לאחר שימות אבל זה שעמד ונרפא לגמרי יש לו' זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרוף דעתו מעתה וכשעמד נתבטלה לגמרי והרי זה כאלו ציוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת שאין בדבריו כלום ועוד דהא קי"ל ל כרבא דאמר ש"מ אינו קונה עד לאח"מ וא"כ זה שנתן ואת ש"מ לא שלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא"כ אפי' קנו. מידו כמיפה כחו לא ומיפה שתהא מתנתו מעכשו ולאח"מ הרשב"א סי' תתקע"ה וז"ל מצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפי' אמר הוא בפי' ואפי' אתרפא לגמרי ואתי' כמה ימים תהא צואתי קיימת שלא אחזור בי אין דבריו כלו' דמתנת ש"מ דרבא היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת כל זמן שלא יחזור בו אלא כדי שלא תטרוף דעתו עליו ולפיכך קיימו דבריו לאחר שימות אבל זה שנתרפא לגמרי אין חוששין שמא תטרף דעתו שהרי יכול הוא ליתן מתה אם ירצה ומיד נתבטלה מתנתו והרי זה כאלו צוה בבריאותו בל' מצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום וכן הריב"ש הביא תשובת הרשב"א סי' ר"ז. וא"כ בנ"ד מכ"ש הוא שבטלה צואתו שעשה בחולי הראשון שעמד ממנו ומת אחר זמן מחולי אחר ולא אמר אקיים הראשון דודאי שצואה ראשונה נתבטלה ממילא וכל נכסיו מלבד השלשים איסקודיש' שפירש עתה שינתנו לפלו' נשארו ליורשיו. ואע"ג דבכלל מתנות ראשונות היו ג"כ לעניים ונחלקו המפרשים אם כשעמד חוזר בהם כמו"ש הטור סי' ר"ן וז"ל ואם הקדיש נכסים או הפקירן או נתנם לעניים מבעי' אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד ולא איפשיטא וכתב הרמ"ה ז"ל כיון דלא איפשיטא חוזר בו דנכסים בחזקת יורש קיימי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דלא איפשיטא אין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק לעניים שהרי אנו באים לבטל מעשיו מכח אומדנא ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא ע"כ. והי' נראה לחוש לדברי הרא"ש ז"ל אך אין דבריו של א' במקום רבים שכנגדו שמלבד הרמ"ה ז"ל גם כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכיה וז"ל ש"מ שהקדים כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקיר או חלקן לעניים אם עמד חוזר בכל ע"כ וכתב ה"ה שהטעם הוא דכיון דלא איפשיטא בעי' אין מוציאין מיד היורש אלא בראיה ברורה ע"כ וגם מה"ר זלה"ה בב"י תמה על הרא"ש תמיהא גדולה והאריך בדבר וכן הוא דעת הריב"ש בסימן ק"ס הילכך ככל הני רברבי נקטינן ואפילו מה שנתן בתחלה לעניים מכל שארית המתנות דהוי כנותן לעניים כל נכסיו שמאליו נתבטל כשנתרפא ואין נותנים אלא השלושים אסקודי וכל השאר הוא ליורשיו מן הדין זה הוא הנראה לעניות דעתי וכתבתי וחתמתי שמי

סליקו השו"ת בס"ד