מהר"ם אלשיך קנג

קלו שאלה ראובן קנה משמעון בגד מיד בבואו מן הבטאן בכך וכך האמה בקנין סודר ונתן לו מקצת הדמים ונתחייב שמעון להשלים מכיסו כל המלאכות הצריכות להשלימו עד צאתו מן המכבש ועברו קצת ימים עד השלים המלאכות הצריכות ובין כך ובין כך נתייקרו הבגדים וחזר בו שמעון בטענת שכשמכרו היה הבגד חסר ג' מלאכות וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט דמלוה ולוה וז"ל כל דבר שהוא מחוסר מלאכה א' או שתים פוסק עמו עליו היה מחוסר ג' מלאכות אינו פוסק אלא אם כן יצא השער שכיון שהוא מחוסר ג' מלאכות הרי זה כמו שלא בא לעולם עדיין עכ"ל. ורוצה ללמוד מכאן דכיון שהוא כמי שלא בא לעולם עדיין וקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם כן לא נקנה הבגד יורנו מורנו אם טענתו טענה ושכרו כפול מן השמים

תשובה טעות הוא ביד הטוען כן שלא כתב כך אלא לגבי פוסק ומקדים מעות בלא קנין דקי"ל דאי לא יצא השער אין פוסקין אא"כ יש לו מאותו המין וקאמר דחשיב כמי שאין לו מאותו המין דאי לכל מילי קאמר אפי' בקנין דחשיב כדבר שלא בא לעולם היכי קאמר אא"כ יצא השער וכי דבר שלב"ל נקנה היכא דיצא השער ועוד דקא מקנה דקל לפירותיו דק"ל דקני בקנין ה"נ דפוסק עמו על פירותיו אם לא יצא השער אלא ודאי דמאי דגבי רבית מקרי אינו בעולם לגבי קנין מקרי דבש"ל וק"ו הדברים ומה אם המוכר דקל לפירותיו שאינו מוכר לו אלא הפירות בלבד משום דהדקל בעולם מיקרי דבר שבא לעולם ונקנה בקנין בבגד הנמכר שהוא בעצמו בעולם משום חסרון מלאכות איכא למימר דמיקרי דבר שבא לעולם ופשוט הוא זהו הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

קלז שאלה ראובן ושמעון יתומים ואמם לאה הרשו ללוי לגבות בעדם ובשמם כל הנכסים אשר להם ביד כל נברא שבעולם ובפרט ביד גר ונתרצו ויאותו שיהיו כל הנכסים שיגבה לוי בידו לזמן ה' שנים רצופות שלא יהיו רשאים לא היתומים ולא האלמנה הנז' ולא באי כחם לתבוע ממנו הנכסים הנזכרים בתוך הזמן הנזכר ולוי נתחייב לכתוב בפנקסו כל מה שיגבה דבר יום ביומו ולשאת ולתת עם הנכסים הנז' ולתת ליתומים ריוח ו' למאה וקבל עליו כל אחריות הנכסים הנזכר ובתוך הזמן הנז' בלכתו דרך אניה בלב ים לא נודע מה היתה לספינה הנז' ולכל ההולכים בתוכם ועתה פנקסו הוא בעין וכתוב מידו כל מה שהוא מנכסי היתומים הנז' וללוי הנז' נשארו יתומים קטנים ובן א' מי"ג שנה והלאה יורנו מורנו מורה צדק מה משפט נכסי ראובן ושמעון היתומים ואמם לאה האלמנה הנמצאים כתובים בפנקס לוי שנתחייב לכתבם בפנקסו בכתוב הכל בארוכת בשטר החיוב שנתחייב לוי הנזכר אם יוכלו יורשי ראובן ושמעון או אמם לגבות מנכסי לוי או מבנו הגדול או מנות צדקו כל הנמצא כתוב בפנקסו מכח שטר חייובו שהוא כתוב וחתום בעדים נאמנים אם לאו ושכרו כפול מן השמים: נדרשתי להורות הדין בענין השאלה הזאת לדרישת ובקשת פרנסי ק"ק אשכנזים יצ"ו וכדי שלא להשיב פניהם ריקם אכתוב ד' או ה' שורות בקוצר. ראשונה יש לדעת כי אע"פ שאמרו אין נפרעים מנכסי יתומים אפי' שהחוב בשטר מקויים עד שיגדלו מ"מ מג' דרכים נפרעים ואחד מהם אם כשנפטר עדיין לא הגיע זמן הפרעון כמ"ש כל הפוסקים וא"כ שהאמת שבנ"ד עדיין לא הגיע זמן הפרעון כמ"ש בשאלה נמצא שאם יש ליורשי לוי נכסים שהניח להם אביהם חייב לשלם כל מה שימצא בפנקס אביהם שגבה מחובות ראובן חייבים ליתן ליורשי ראובן ואע"פ שאין כאן שטר מהחוב ולא הודאת החייב מ"מ דבר ברור זה מאד שהוא כמו שטר ויותר וראי' לדבר תשו' הרא"ש ז"ל הביאה בנו הריב"ה בח"מ סי' צ"א וז"ל ומתוך כך פסק שיש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לעשות בתוך ביתו לכתוב בו עניניו ואפי' להוציא מן היתומים היכא דיש רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת כגון ראובן שמסר לשמעון לעסק בלא שטר תוך ארבעה חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צוא' ואחרי מות שמעון מצא פנקס מכתב ידו בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן שלקחתי למחצית שכר והמשכונות נמצאים באותו פנקס והיה כתוב בכל פתקא ופתק' שם ראובן והחזיר לראובן מעותיו גם בנ"ד אין לך רגלים לדבר גדול מזה שהחתים שטר בעדים שכל מה שיגבה שיכתוב ונמצאו דבריו שעשה כיהודי כשר ובהם אין לספק כלל. אך מ"מ יש כאן לערער ולומר כי אלו העדים פסולים והטעם שכתב בו רבית מפורש וקי"ל שהמלוה ברבית עובר ששה לאוון והלו' שלש והעדים והערב שנים וא"כ כיון שעברו על התורה הם פסולים לעדות משום הא לא איריי' שכבר כ' הרי"בה בחשן משפט סי' נ"ב שטר שיש בו רבית אינו גובה רבית אבל גובה את הקרן אפי' ממשעבדי שאין העדים נפסלים בכך אפי' אם הוא רבית דאורייתא ודוקא שהרבית מפורש בשטר דליכא למיחש שמא יגבה הרבית ע"כ וכאן בנדון שלנו הוי רבית מפורש וא"כ נמצא שהעדים כשרים. ואע"ג שנר' שאין כן דעת הרמב"ן ז"ל אלא שדעתו שכאשר הרבית מפורש לא יגבה לא הקרן ולא הרבית נראה בעיני שאין להניח רבותינו התוס' והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל ובנו ב"ה שכ' הדין סתם בלי שום חולק ולילך אחר סברת הרמב"ן כ"ש כאשר הוא שטר יתומים בכי האי גוונ' העדים כשרים שאפשר שטעו דכיון שאנו רואים שהותר להם כל רבית דרבנן לא הבחינו בין רבית דרבנן לרבית דאוריתא דדא ודא אצל יתומים מותר ובכל מקום שאנו יכולים להחזיק ישראל בחזקת כשרים יש לנו לעשות כן וכמו שהייתי יכול להביא ראיות לזה אלא שא"צ גם אין לנו לו' שנקנוס כדסבר ר"מ שאינו גובה אפי' קרן מפני הרבית אשר מפורש בשטר דיתמי לאו בני קנסא נינהו כך נראה לע"ד שהיה ראוי לומר אלא שא"צ דכד מעיינת שפיר בלישנא דשטר הוי מותר לעשות כן שכ"כ בשטר ויתן ליתומים מהריוח ו' למאה אם הותירו לו ואם פחתו להם הי' שאין כאן אלא קרוב לשכר שמותר ליתומים אליבא דכ"ע ולא עוד אלא שכתב שאם פחתו להם שקרוב הדבר שאפי' גדול היה יכול להתנות כן. כלל הדברים שאם הניח שמעון נכסים יותר מכתובת האשה חייבים יורשיו בין יהיו גדולים בין יהיו קטנים לפרוע ליורש ראובן כל מה שימצא כתוב בפנקס שמעון הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה. עכ"ל תשובת הרב הנזכר ואני השואל עתה באתי מול כסא כבודך יחוה דעו גם הוא כי לדבריך יחלנו

תשובה הנה הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל ס"ה וז"ל ש"מ שהודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו הם של אביו קי"ל דאדם שאומר אני חייב לפלו' מעות ואותו פלו' לא תבעו לא נתחייב באותה הודאה כלום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכו' עד והכי אמרי' בסוף פ' ג"פ ש"מ שאמר מנה לפלו' בידי ומת אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו וכו' עד אם מפורש בכתב ידו שתבעו יהודה או אם יש עדים שמעידיך כך בהא אמרי' אין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו נראה כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני או ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה נכרת מקויימת כולי האי לא עביד כדי שלא להשביע את בניו ע"כ

ובתשובת כלל פ"ו כתב וז"ל ובנ"ז שראובן מסר לשמעון אלף זהובים לעסק בתוך ד' חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צוואה ואחרי מות שמעון יצא פנקס מכתב ידו שהיה כתוב בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן למחצי' שכר והמשכונות הנמצאים באותו פנקס היה כתוב בכל פתק ופתק שם ראובן נ"ל שאין דיין שיטעון שום טענה לזכות היתומים חדא דדבר זה גלוי לכל בני הבית שעסק ראובן היה ביד שמעון עד יום מותו ושקר כי האי לא טענינן ליתמי כדפרישית לעיל ועוד אם היה אביה' קיים ונמצא תחת ידו הדבר מפורסם בפנקס ובפתקי המשכונות היאך מצי למימר החזרתי כיון שנמצא שם ראובן בפתקי המשכונות ואפי' את"ל אם היא שמעון קיים מצי טעין אחר שהלויתי המעות על המשכונות תבע ממני ראובן מעותיו והוצרכתי לתתם לו משלי ולא חשתי להסיר הפתקי' מאחר שהיו המשכונות תחת ידו מ"מ מילתא דלא שכיח היא ולא טענינן ליתמי דמי דחקו לשמעון ליתן לראובן מעותיו יאמר לו לעיסק' מסרת המעות לידי המתן עד שיפדו המשכונות ואתן לך מעותי' עכ"ל. מתוך ב' תשובות אלו נר' דמה דכתב איניש בפנקסיה בלי תביעת פלו' שחייב לפלוני כך וכך או שנכסיו אינן שלו אלא של פלוני הם דלא אמרי' שלא להשביע את עצמו או את בניו כתב דכולי האי לא עבי' איניש מהאי טעמא אלא הויא הודאה מעלי' הילכך בנ"ד שכתב לוי בפנקסו מה שקבל מחובות היתומים ראובן ושמעון לא אמרינן שלא להשביע את עצמו כ' ואע"ג דבתשובה פ"ו שהעתקנו משמע דבעי הוכחות נמי מלבד הכתיבת יד הך דנ"ד שכתוב שטר על לוי שנתחייב לכתוב בפנקסו כל מה שיגבה ושעל פי הכתיבה יטול הוא ששה למאה אין לך הוכחה גדולה מזו שודאי שכתב האמת. והן אמת שנמצא בדברי הרא"ש ז"ל עצמו מה שיראה שסותר דבריו בשתי התשובות שכתבנו שבכלל ס"ח כתב וז"ל סי' י' ראובן נפטר ונמצא כתוב באחד משטרותיו בגבו מכתיבת ידו השטר הוא החצי לפלו' גיסי אם יזכה גיסו בחצי השטר אם דומה למה שאמרו חז"ל נמצא כתוב בגופו של שטר בין מלפניו בין מלאחריו שטר זה פרוע דנין על פי הכתב תשוב' לא דמי לשטר שנמצא כתוב עליו פרעון דפרעון מגרע כח השטר אבל מ"ש עליו שיש לאתר חלק בו אינו מגרע כח השטר הילכך אין בו ממש דאפי' אם הוד' לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא אמר אתם עדי יכול לומר שלא להשביע את עצמי עשיתי דלא עדיף מ"ש ממה שאם הוד' בפני עדים עכ"ל. ונר' כסותר מ"ש ס' ס"ה שכתב שלא אמרו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא בדיבור בעלמא אבל לכתוב בכתב ידו כולי האי לא עביד משום שלא להשביע את עצמו או את בניו. אבל לדידי לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהוא כותב על השטר הפך עדות עדי השטר שכתוב בו שהוא הלוה מנה והוא כתב אגבו שחצי המנה לא הלוה הוא אלא גיסו משא"כ בההיא דכלל ס"ה או דכלל פ"ו דהתם ליכא הוכחא איפכא ממאי דכתב הוא ובנ"ד השטר מסייע למאי דכתב בפנקסו ומוציאין מן היתומים כמו"ש הרא"ש ז"ל בתשובה שהזכרנו. וליכא למיפסל ההוא שטרא משום שכתוב בו רבית ו' למאה שהרי בתשובת החכם השלם כמה"ר שמואל די מדינא ראיתי שמעיד שכתוב באותו השטר לשון זה ויתן ליתומים מהריוח ו' למאה אם הותירו לו ואם פחתו להם ע"כ. הרי שאין כאן שום מיחוש רבית כלל. איברא דעדין איכא לספוקי אי טענינן ליתמי דלוי שמא החזירה אביהם