מהר"ם אלשיך קנב

ואנן אחר דעתו גרירינן אם מראה שבכל לבו בא להתחייב אם לאו ושמא תאמר אדרב' ממה שהוצרך לבקש טענה להפסד משמע שאמת הוא לאו כלום הוא שהיינו ההשטא' ששחק בו והשיב לו כפי שיטתו וז"ל רש"י בפי' משטה אני בך שוחק הייתי בך בשביל שהיית שואל מה שלא הי' דכשם ששחקת בי לתובעני מה שאיני חייב לך גם אני השטתי בך והודתי עכ"ל. הרי בפי' מ"ש וברור הוא והכי משמע מהגהות שהביאו על לשון הרמב"ם שהזכרנו שאינה הודא' אא"כ הי' מתכוון למסור עדותו יכול לומר משטה הייתי. וכן נרא' מתשובת רבינו האיי וז"ל תבעוהו בדין בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני אינה הודא' להוציא השני מידו אפילו אמר הודא' זו בב"ד דכי אמרינן הודאה בב"ד אצ"ל אתם עדי ה"מ היכא דמכוין לאודויי בהא מילתא אבל הכא שיח' בעלמא הוא ולא הויא הודאה ע"כ. ואם איתא דאע"ג דמכוין לפטור עצמו אם מכלל דבריו יוצא חיוב שחייבינן ליה אמאי קאמר דאין הב' מוציא מידו הרי הודה בפי' ובב"ד דשל פלוני הוא. וכי תימא שאני התם שהודה את מי שלא טענו אבל הכא הוא משיב את התובע ולאו השטא' היא אדרב' איפכא הוא דהא כללא דמילתא היא למפרשים כדמייתי בטורים שהמודה בלי תביע' לא מצי למימר טענת השטא' אלא שלא להשביע את עצמו והמודה אחר תביעה הוא דמצי למימר משטה כו' כדכתב רש"י ז"ל כשם ששחקת בי לתובעני מה שאיני חייב שחקתי בך וכו' ואעפ"כ כתב רב האיי שאין הב' מוציא מידו הרי שאחר כוונתו הדבר תלוי והוא לא בא אלא לפטור עצמו לפיכך אמרי' דשיח' בעלמא הוא והשט' בו והכי דייק לישנא דקאמר ה"מ היכא דמכוין לאודויי דמשמע שאחר כונת הודאה אזלינן. ול דילמא דעת רב האיי כדעת הרא"ש ויתר הפוסקים דלא מהני רוץ הודא' בלא אתם עדי אבל להרמב"ם ז"ל מוציא הב' מידו דהא אפילו במודה בפני ב"ד שלכ"ע אצ"ל אתם עדי מיירי רבינו האיי. ואי תימא הרי אין ה"ר משה טוען טענת השטא' אלא שאומר להד"מ ובריתא שלימ' שנינו דאי לא טוען משטה כו' אין טוענין לו לאו מילתא היא דז"ל נ"י הרי"ף והרמב"ם פירשו דהא דאמרינן דקא טען איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפילו אמר לו להד"מ פטור והא דאמר אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה לו אלא שכופר בעיקר החוב חייב דכיון שהוא מודה בהודא' צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואם לא טען אין טוענין לו עכ"ל. וכ"ש דגמ' ערוכ' היא אמר אביי ל"ש אלא דאמר משטה אני בך אבל אמר להד"מ הוחזק כפרן אמר רב פפא ברי' דרב אחא בר אדא הכי אמרינן משמי' דרבא כל מלתא דכדי לא דכירי אינשי ופרש"י כלומר ואותה הודא' דברי רוח היו שהשט' בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע"כ ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל ק"גם והכי איפסיקא הלכתא. וכן בטורים וז"ל אפילו משטה הייתי בך וטען לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ואעפ"י שהודה בפני עדים כיון שלא היתה הודאתו הודא' לא נזכר דמידי דכרי לא דכירי אינשי עכ"ל ועוד טענה לבטל עדות הודא' זו שהרי הרא"ש ז"ל והטורים ונ"י בשם המפרשים הסכימו לחלק בין הודה אחר תביע' להודא' בלי תביעה אלא שבא מעצמו להתחייב ואמרו שכשבא מעצמו לא שייך ביה טענה השטא' אבל כשמודה אחר תביע' יוכל לומר כשם שתבעת מה שאיני חייב שחקתי בך והודתי לפי דבריך וכן נרא' דעת רש"י שכתב שוחק הייתי בשביל שהיית שואל מה שלא הי' וכו' משמע שאחר טענה מיירי מטעם שהתובע התחיל לשחוק בו וא"כ בנ"ד שה"ר משה השיב אחר שאלה לאו הודא' היא. ובהכי אפשר לומר דאף הרמב"ם מ"ש המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר דרך הודא' ולא דרך שיח' היינו שבא מעצמו בלב שלם לצאת ידי שמים בלי תביע' והכי דייק לישני' דקאמר ואמר להם וכו' משמע שמעצמו בא והכי דייק נמי דקאמר אעפ"י שאין התובע עמו דמשמע בין תובע עמו בין אינו עמו וכמו שכשאינו עמו ליכא תביע' ה"נ כשהוא עמו דאי כשהוא עמו הוא אף בתובע אותו מאי אעפ"י הרי אדרבא כשאינו עמו מבטל טענת השטא' שמודה מעצמו וגם או' שעדיין יכול לומר שלא להשביע משמע דבבא מעצמו מיירי דהא הסכימו כל המפרשים דבמודה על יד תביע' לא מצי למימר טענת שלא להשביע ואף הרמב"ם ז"ל לא יחלוק כמ"ש מוהר"ר ז"ל בספרו כלל הדברים שעדות ה"ר שמואל כמאן דליתי' דמי לכ"ע וא"כ אפי' הי' עדות ה"ר יהודא עדות גמור הוא עד א' ומה גם שהבל הביא גם הוא כדכתיבנא וא"כ כיון שאפילו עד א' אין לה"ר משה וגם התובע אינו טוען בריא רק על פי העדויות אפילו שבועה אינו חייב ה"ר משה אלא אם כן ירצה להחרים סתם כתקנת הגאונים הרשות ביד התובע זה הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

קלה שאלה לאה שמנה אותה יצחק בעלה אפטרופוס בחברת ראובן אפטרופוס אחר על נכסיו אחר פטירתו כדי שתתפרנס היא וצרותי' מפירות הנכסים ואחר מיתתן יחזרו הנכסים ליורשיו וצוה שתהי' היא נאמנת על מפתח א' מהתיבה שהנכסים מונחים בתוכה והאפטרופוס השני על מפתח אחר ושניהם יחד ישאו ויתנו בנכסים ויגבו חובותיו ויפקחו כל צרכי הנכסים בין זה לזה נפטר הבעל וחיי לרבנן ולי"ש ובאו ב"ד וחתמו התיבה וקצת הנכסים מתחת ידם ברשות שני האפטרופוס הנז' וקצתם לא מפני שהי' השעה נטרפת ובין זה לזה נכנסו שלוחי הערכאות לבית הנפטר וחתמו התיבות שהיו בבית ופתח האוצר כדרכם כשראו ב"ד שנחתמו תחת יד הערכאות סמכו על החותם ההוא ולא חתמוהו מידם בין זה הלך האפטרופוס ראובן לפקח על עניני הנכסים לפני הערכאות ונתקן הדבר ונשארו התיבות חתומות כשהיו עד שישלמו ימי האבלות ויבואו ב"ד ויכתבו הנכסים לדעת מה הנכנס תחת ידי האפטרופסים בנאמנות וגם מפני שהיו בנכסים משכונות רבים מבני העיר הלווים וגם להעתיק פנקס החשבונות לפני היורשים כיון שיש להם זכות בנכסים ביום שנועדו ב"ד לכתוב לכל הנכסים ולראות מה שבתוך התיבות הוגד לב"ד איך אותה הליל' נתיעצו הצרות עם האפטרופסית לאה ופתחו התיבה הנבחרת וגנבו מתוכה שק מלא חפצים ולא זו בלבד אלא שבתוך המלבושים המקופלים שבתוך התיבה הטמינו חגור' א' מרוקמת זהב שוה יותר מל' פרחים ומנדיל א' שוה יותר ויותר ממשכונות הלווים לחשבן שב"ד לא ינערו המלבושים ויחלקו ביניהן הגניבה. ואח"כ החזירו החותם אל מקומו אח"כ הלכו ב"ד לדרוש הדבר וכשנכנסו ראו החותם מזוייף היתה מריב' גדולה בין ראובן ולאה האפטרופסות כשבאו ב"ד לדרוש הדבר ואיימו על הצרות הודו הדבר וראו ב"ד החפצים והוציאום ממקום הטמנום שם וגם נערו הן בעצמן המלבושים במאמר ב"ד והוציאו החגור' והמנויל הנז'. שוב אחר כך מצאו עוד חפצים טמונים בין הכרים והכסתות. עוד בעת כתיבת הנכסים אמרה להם זה הכר המרוקם הי' לזלפה שהניחה לשמור שם והב"ד בחשבם שהי' נאמנת ודבריה כנים הניחוה לתת את הכר לזלפה אח"כ בחפשם פנקס החשבונות שאותו הכר הי' משכון לסך מעות ידועים וכוונה להבריח הנכסים מתפיסת הבית. שוב הוגד לב"ד עפ"י קצת הצרות שלאה האפטרופסית פשטה מלבושיה ונשתדל' בכל עז ליכנס בפתח האוצר שבין העליי' לבית האוצר וחלכ' פני הצרות שלא יגידו דבר מפני שהיתה רוצה להוציא מהאוצר ענין ידוע שבו וירא כי לא יכול לו והביא' סולם ליכנס דרך חלון שבחצר שהיתה הדלת שלה מקולקלת ומפני שהי' הסולם קצר לא יכלה ליכנס באותו הפעם. אח"כ מצאה לה מנוח שעקר' הגונזי שהי' המנעול בו והיתה עוקרו בכל עת שהיתה רוצה וחוזרת ותיחב אותו עם המנעול והחותם וכשהוגד זה לב"ד הלכו ב"ד ומצאו שהיתה דלת האוצר שבין הבית לעליי' נפתח בלי טורח ע"י עקיר' הגונזי וראו הגונזי מקולקל שהי' מעוך וכתות מהעקירות והתחיבות שוב הגידה תמר ואמרה א' מהצרות שלאה נתנה לה שני סדינים ידועים שהיו תחת ידה שלא הי' לה מקודם מעת כתיבת הנכסים שת"י תמר לשוחד שלא חביר שנכנסה לאוצר. שוב פעם אחרת נכנסו ב"ד למסור הנכסים הידועים שהיו ליתום אחד שהי' יצחק אפטרופוס עליו בידי אפסרופוסי היחוס הממונים מחדש ובין נכסי משכנותיו הי' דילאנטיו' א' מרוקמת משי אדומה ולקחה אותה לאה בפני ב"ד ובפני האפטרופוסין והיורשים קרוב לעשרה בני אדם ואמר' לאה לאם היתום הרי הדילאנטיר' שלך שהנחת אות' לשמיר' לקחי אותה לעצמיך וכשראו ב"ד מעשיה צעקו עלי' מה זאת וכי ע"פ דבריך ודבריה הענין הרי הוחזקו הנכסים ליתום אין לכן רשות ליגע בה ואחר הקטטה והמריבה החזירה הדילאנטיר' אח"כ הודו שתיהן לאה ואם היתום ששקר היה הדבר אלא שלאה הלווה המעות עליה לאשה אחת בעלת שאר המשכונות ואמרה בערמה כך כדי שהיא תקח הדילאנטיר' ותגב' מעותיה. שוב הגיד איש א' הדיין אמר דע כי פלונית לאה האפטרופי' נתנה לי שני פרחים כדי שאדון עם האפטרופוס ראובן על ענין מלבוש א' שהוא תחת יד פלוני' וב"ד עכבוהו בידם עד שיראו אם הוא מתפיס' הבית והדיין השיבו לא תכניס עצמך בזה שאני עכבתיו ולא תרויח דבר אח"כ אמרה לאה שהוא ממעות אשר לה ואותם השני פרחים לא היתה נותנת אותם אלא כדי שלא יתכנו עלילות דברים ליורשים ולאפטרופי' על ענין נכסי תפיסת הבית והיא היתה רוצה לתת אותם השני פרחים מכסה לתועלת הנכסים. שוב פעם אחרת הגיד האיש הזה לחכם לא הכנסתי עצמי להפריז נגד היורשים ולהעליל עליהם עלילות דברים שיתפשרו עמי אלא ע"פ עצת לאה האפטרופי' והיא הגיד' לי תביעת הגמר' שתבעתי פעם אחרת אמרה לאה לחכם אני אמרתי לו מענין הגמרא כדי שיהיו המעות ליתום למחילת בעלי שהיו מעותיו בידי. עוד בזמן שהיו ב"ד כותבין המשכונות נמצא בין המשכונות שארגה אחת ירוק' ואמרה לאה הנזכרת שהיתה של אברהם קאטאריבש ושלא הי' חייב עליה שום דבר ואחר זמן איימו ב"ד על אברהם הנזכר על ענין אחר וגלה ע"פ החרם והאייום שלא הי' חייב אלא פרח א' וב' חתי' שקנה מגביה ושם לה משכון שארג' א' ירוק' ומה שלא גלה עד עתה מפני שלאה הנזכרת חלתה פניו שלא יגלה הדבר כדי שתקח היא לעצמה המעות הנז'. ועתה אליכם בעלי התעודה יודעי דת ודין להגיד אם אשה כזאת נאמנת להיות אפטרופסית על הנכסים האלו אם לאו כיון שכך מעשיה

תשובה הן אמת כי במקצת הדברים הנזכר יש ויש די בער האפוסרופייא מהאפטרופוסי' כי זולת האמתלאות הגדולות יש הודא' בב"ד של ג' לא א' ולא שתים עדויו' כנגדה ודבר זה הוא מהדברים שלא אמרו להאריך ומקום שאמרו בו לחתום גם שהוא ברור מאליו לא נשיב יד על דבר אמת. נאם משה בר חיים אלשי"ך זל"הה: