מהר"ם אלשיך קנא

וא"כ אפי' היו הפירושים הללו שקולים יד התובע על התחתונה. כ"ש שאם באנו לעמוד על תכונת הדבר לא מסתבר כלל דלישנא דצוו והוציאו הוא שהמצויים עצמם הם המוציאים שאין דרך המצווה לצוות ולעשות בעצמו וזה אחשוב דחקו לחכם החותם פן יחשדוהו שומע או רואה לשון צוו והוציאו דריהטא דלישנא משמע שהמצווים הוציאו ולא כן הוא רק שהם צוו ומוציאים הוציאו נערי הרא"יז או נושאי סבל ומהראוי לאיש חכם לבאר דבריו היטב ע"כ בבואו לחתום רצה להודיע שלא סדר הוא הלשון רק מי שעמו והדעת מחייב שאין דעתו רק שצוה המצוה והוציא המוציא ואיהו זר בלשון ודמי ללישנא דקרא לקצר ולסמוך מוך על המבין כמה דאת אמר בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק שאומרו ישא אינו חוזר אל הנער הנזכר כי קטן הוא רק ישא הנושא וקצר במובן וה"נ צוו הנזכר והוציאו מוציאים הרי שאין משם הוכחה שנשא ונתן ביד. ושמא תאמר אולי הראי"ז לא היה נוטל בלי צוויו של ה"ר משה וציווי הוי כמעשה לאו כלום הוא דהא אי הוה ה"ר משה שליח או מורשה על הברזל מבעליו היה אפשר לומר דילמא בלי רשותיה לא הוה שקיל ואיהו דצוה הוא דקלייה ופשע אבל כיון דלא הוה ליה שייכות ביה אין צוויו מעלה או מוריד לרא"יז ליטול או להניח דהשתא איכא למימר מה נפשך אי קפיד רא"יז שלא ליטול בלי רשות בעליו אפי' יצוה ה"ר משה לא הי"ל ליטול שה"ר משה לאו בעליו איהו ואי לא קפיד אפי' לא הוה מצוה הוה שקיל ומה גם אחר שכבר בא באוצר מא"ל דהוי כמשיא עצה רעה ודילמא אי לאו איהו לא הוה שקיל לאו מילת' היא דהא גרמ' דניזקין הוא ופטור ובהדיא תני' פ' כיצד שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור והיינו דכוותיה. וכיוצא בזה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה על מי שפתה ומסר עבד חברו לחכמי ישראל וגיירוהו בפני ג' כדין כל גר והפסיד את רבו וז"ל ואם פתהו שמעון להתגייר וקבל ממנו ונתגייר אין שמעון חייב כלום לרבו שהוא לא הזיקו בכלום והעבד הוא שנתגייר ברצונו והמשיא עצה להתגייר אינו חייב ולא מצינו בשום מקום משיא עצה ואפילו בנזקין שהוא חייב בדיני אדם ואפילו שוכר עדי שקר וכ"ש זה עכ"ל. וה"נ כתב הרמב"ן במאמר דינא דגרמי בפי' דכשנאנס בפני החפץ מה שמראה לו אחר וגורם לו שיקחנו גרמא בעלמא הוא ופטור. וכ"ש אמאי דקאמר צווי והוציאו חוזר לשלשתם שהראי"ז והחכם וה"ר משה צוו והמוציאים הוציאו דודאי פטורין החכם וה"ר משה דהא דמי למרבה בחבילות דאמרינן בפ"ק דב"ק היכי דמי אי דבלאו איהו לא אזלא פשיט' אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד ופי' רש"י ז"ל מאי קא עביד ואינו חייב כלום ע"כ הרי דבלאו איהו נעשה ההיזק הוי מחייב ואין בו ממש להתחייב וא"כ ה"נ אחר שהראי"ז מצוה אין סיוע צווים מעלה ומוריד. והנה במ"ש מסולק ה"ר משה מלתא דחיוב' דדינא דגרמי שאינו רק משיא עצה בלבד והיא גרמ' בלבד כדכתיבנא עוד אפשר שאפי' נימא דאיהו אחוויי אחוויי פטור אע"ג דמאן דאחוי הוא מוסר וחייב מדינא דגרמי. ולמיקם עלה דמילתא נשים לב מה בין גרמא בנזקין דפטור לדינא דגרמי דחייב והנה מצינו למפרשים ז"ל תלתא טעמי תרתי לר"י ז"ל וחדא לרי"צבא כדאיתא פ' לא יחפור בתוספות חדא דדינא דגרמי הוא שהוא עושה היזק בעצמו לממון חברו ב' דדינא דגרמי הוא שמשעת מעשה בא ההיזק ג' שגם שאינו בא בשעת מעשה הוא מצוי ורגיל לבא ולפיכך בנ"ד מכולהו טעמי פטור דהא כתיבנא דהכא לית ראיה שעשה בעצמו ההיזק לממון וכ"ש לתרי טעמי אחריני שהחזיקו בם הרא"ש והטור וכל הפוסקים כא' כי אין זה הרא"יז אנס שלוקח לעצמו הסחורה דנימא כמאי דאמרו במסור דמדאחוי ליה קלייה אך זה הרא"יז בא בשכרו ואלמלא אונס השבירה היה מגיע הברזל ביד בעליו למחוז חפצו וגם אם שבירת הספינה היה נארע מחמת יישונה וריעועא מחמת עצמה היה חייב מהטעם השלישי אך לא כן הוא רק אונס דלא שכיחא הוא שקרה לה כי גם ה"ר משה אינו טוען שמחמת היותה ישנה נתרעעה ונשברה מאלי' אלא שהיה חושש ושאמר לרא"יז שילך ויראנה אך לפי האמת לא כן היה כנודע שמחמת מקרה בלתי טהור נשברה וא"כ אצ"ל שמיד לא בא היזק כטעם הב' כ"א גם לא היה דבר מצוי ורגיל להשבר ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיח: וראיה מהא דגרסי' פ' הכונס ת"ר ד' דברים העושה אותם פטור מדיני אדם כו' הכופף קמת חברו בפני הדליקה כו' ובגמר' אמר מר הכופף כו' ה"ד אי לימא דמטי' ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ניחייב אלא דמטיא ברוח שאינו מצויה ע"כ הרי דהכופף קמתו של חברו בפני הדליקה כיון דלא אהנו מעשיו לאחזוקי ברוח מצויה אלא לגבי רוח שאינה מצויה פטור אע"ג דאי לא הוה כפיף לא הוה מטי לה דליק' אפילו ברוח שאינה מצויה פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתי' ה"נ דכוותא שבירת הספינה הוי כרוח שאינה מצויה דלא שכיח ולא אהנו מעשיו לאחזוקי במאי דשכיח והוי פטור. וכן הרא"ש ז"ל כתב בתשוב' וז"ל ראובן הי' לו חבית בר"ה ומצא אבן וסמכה עליה בא שמעון ולקח האבן כו' אין לפוטרו מטעם גרמא בנזיקין דהא בריא היזקא שודאי תתגלגל החבית אם אין לה על מה שתסמך עכ"ל. הרי שאם לא הי' ודאי מתגלגל מיד שא"א שתסמך גם שאחר זמן היתה גרמא בלבד ופטור. וגדולה. מזו גם כן מהתוס' שכתבו פרק הכונס שמה ששיסה בו את הנחש פטור היינו משום שאין הארס עדין בעולם ע"כ ק"ו הדברים אם מה שהוא עתיד לבא אחר שעה קלה למה שכעת אינו מקרי גרמא בעלמא ופטור כ"ש נ"ד ששבירת הספינה לא היתה עתיד' להיות כלל ואונסא דלא שכיח הוה לה. ויש ג"כ ראיה לזה ממאי דכתב הריב"ש בתשו' על ראובן שתפסוהו מחמת המלכות על דבר עלילה ובא שמעון ונטל חפיס' במעות מבית ראובן להצילו מהמלכות והחביא' בבית לוי ואחר כך נודע למלכות שבבית לוי הי' חפץ ראובן ותפסו את לוי והפסיד הממון מטעם שכל ממון ראובן למלכות ופטר הריב"ש את שמעון כי לטובה נתכוון ומי שהודיע למלכות הוא החייב וא"כ ה"נ בנ"ד ה"ר משה לטובה נתכוון ולא מחמת מעשיו נשבר' הספינה כי התם שלא הפסיד את לוי אלא מחמת המודיע אח"כ למלכות. והרשב"א כתב בתשובה ז"ל רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר השטר לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי שאין ראובן מתחייב מיד בהחזקת השטר לגוי וכל שאינו ניזוק מיד אינו קרוי דינא דגרמי, אלא גרמא בנזקין ולא עוד אלא אפילו הי' ביד שמעון שטר פרוע ממש של ראובן ונתנו שמעון למלוה נ"ל שהוא פטור מדיני אדם מטעם זה שאמרתי עכ"ל הרי שאינו מחייב אלא כשההיזק בא מיד כ"ש בנ"ד שאפילו לא הי' ראוי לבא ואונס הוא שנתחדש לה דודאי פטור אך מה שקשה לזה הוא מ"ש למעלה שנראה מהרי"ף והרמב"ם שאפילו מאי דלא בריא היזקא ואינו עתיד לבא אלא ע"י מה שנתחדש אח"כ מחייבי דהא הזורק כלי ע"ג כרי' וכסתות דודאי לא מיתבר ע"י אם לא בא אחר וסילק הכרי' כתבו שהזורק חייב אבל מהרי"ף ז"ל לא קשה מידי דאיכא למימר דמאי דקאמר ומיסתברא דלית הלכתא בהא כרבה לא קאי אמאי דפטר הזורק אלא אפיטור' דאחר שסילק דבריא היזקה אבל לעולם דזורק פטור. והכי נרא' דמפר' ליה נ"י שכתב ז"ל והסכימו המפרשים לפסק הריא"ף ז"ל דכתב דלית הלכת' בהא כרבה דק"ל כמאן דדאין דינא דגרמי והא כיון דבריא היזקי' דינא דגרמי הוא ולא גרמא דנזקין הילכך הזורק פטור והמסלק חייב ע"כ. הרי בפי' כדכתיבנא. והכי נראה נמי דמפ' לה הראב"ד ז"ל שכתב בהשגות על מ"ש הרמב"ם דזורק חייב וז"ל א"א לא ראינו שבוש כזה והזורק לעולם פטור דפסק גירי' והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב בדברי אחרים פטור עכ"ל הנה שמפרש כדעת הרב דהיינו הריא"ף ז"ל דזורק פטור ומסלק הוא דחייב והוא כמ"ש. וכן בתוס' פירשו דברי הרי"ף הכי וז"ל התוס' קדם וסילקן פי' רב אלפס דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי ולא נרא' לר"י דהא גרמא הוא ופטור לכ"ע עכ"ל. הרי שדעתם דעל מי שקדם וסילקן מיירי הריא"ף ולא על הזורק. וכן בטורים בפי' שכתב על הרמב"ם שחייב הזורק והמסלק וז"ל ואני תמי' איך מחייב הזורק דבהדיא אמרינן בגמרא בעידנא דשדי פסוקי מפסק גירי' אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר"י פטור כו' הנה דלדעתו אין הרי"ף ז"ל מחייב הזורק אלא המסלק וכן הוא לשון הרא"ש ז"ל בפסקיו בב"ק נמצא דלדעת התוס' והראב"ד והרא"ש, ונ"י והטורים אין הרי"ף מחייב משום דלא בריא היזקא ואפילו ה"ה דפירש מילתיה דהרי"ף שכתב הזורק חייב לא אמר אלא לדעת הרמב"ם שכ"כ פי' דבריו לדעת רבינו כו' ואנן חזינן כמה רבוותא דלא מפרשי הכי אלא כדכתיבנא. ואפשר שאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דמחייב הזורק אפי' היכא דקדם אחר וסילקן בנ"ד פטור מחדא מתרי טעמי או משום דהתם עביד מעשה בידים והכא הא כתיבנא דהוציאו דקא מסהיד סהדא לאו אמצוים קאי א"נ דשאני התם דה"ל לאסוקי אדעתי' דכרים וכסתות לאו דוכתייהו בארעא ולאסתלוקי קיימי וא"כ מאי דבא אחר וסילקן לא חשבינן ליה כמילתא דלא שכיח ואע"ג דמאן דסילקן לאו בעל כרים הוה כיון דהא מיהא לאיסתלוקי קיימי פושע מיקרי אפי' לגבי אחר והיינו דאייתי בבא דסילקן בעל הכרים אע"ג דלא אידכר בגמ' שהוא כהצעה אל מה שהודי' אבל בנ"ד לא ה"ל לאסוקי אדעתי' דליתבר דכלהו ארכי להו להכי קיימי הנה שאף להרמב"ם אין מעדות ה"ר יהודה חיובא לה"ר משה תרי סהדי בההוא לישנא ועדות ה"ר שמואל נ"ל דלאו כלום הוא דהא פ' ז"ב על הא דתנינן אינו חייב עד שיאמרו בפנינו הודה שחייב לו ק"ק זוז אמרי' בגמר' מסייע ליה לר"י דא"רי א"ר צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אר"י מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר לו תנהו לי אמר לו משטה אני בך פטור ואיפסיקא הילכתא הכי וא"כ בנ"ד שלא אמר אתם עדי לאו הודאה היא ומצי למימר משטה אני בך ואע"ג דכתב הרמב"ם וז"ל המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להם בדרך הודאה לא דרך שיחה אעפ"י שלא אמר אתם עדי ואעפ"י שאין התובע עמו הרי זה עדות. וכ"כ הרמ"ה וז"ל אם אמר הריני מודה בפניכם אצ"ל אתם עדי דתו לא מצי למימר משטה הייתי בך עכ"ל נראה שאף בלא אתם עדי הוא הודאה מילתא היא דהא הרמב"ם והרמ"ה נמי פסקו כר"י אר"י וכר"י דכתיבנא דאי לא אמר אתם עדי יכול למימר משטה כו' אלא שדעת' שאם בא להתחייב מעצמו בלב שלם בדברים שמראים שכוונתו להתחייב ולמסור עדות ולדעת הרמ"ה שאומר מודה אני בפניכם שהוא כאלו אמר אתם עדי וא"כ מי שעיניו בראשו הלא ירא' שבנ"ז אדרב' הוא בא לפטור עצמו ולומר שאינו חייב כלום שלא הי' כתוב רק מאחורי הכתב