מהר"ם אלשיך קנ

יהודה בכר' שניור ן' שאנ"גו ע"כ טופס המעשה ב"ד הא'. וזהו טופס המעשה ב"ד השני במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ה"ר מנשה בכ"ר יצחק פיגו מ"ק ואמר לנו דעו רבותי איך יש לי עדות לקבל והעד הולך לדרכו למדינת הים בעת הזאת ואין צד ואופן להודיע לנתבע שלי יבוא ויעידו בפניו לכן במטו מניינו קבלו עדותו ובכן הוזקקנו לדבריו והביא בפנינו העד אלו דבריו העיד הנבון כר' שמואל אלחריף שבהיותו באדריאנופלת השנה הזאת בקירבאסר' של המירסירוש בחנות כר' חיים פיזאנטי בא כה"ר משה ירחי בשובו ברודושטו ונמצא שם עם כה"ר משה ן' שאנ"גו והיה מוכיח כה"ר משה ן' שאנ"גו לה"ר משה ירחי למה שם הברזל שהיה לו לה"ר מנשה הנ"ל ברודושטו במאגאזין בספינה האגא שלא מדעת מה"ר מנשה הנ"ל אחרי שראה כ' ושהשיב לו ה"ר משה הירחי לה"ר משה ן' שאנ"גו כבר שמתי אותו לפי שבמקום אשר היה כתוב בכתבך שלא אשים הברזל הנ"ל בספינה הנ"ל היה באחורי הכ' שהשיב ה"ר משה ן' שאנ"גו לה"ר משה ירחי לא עשית טוב ע"כ ואנן בי דינא כל הדברים הכתובים לעיל שמענו מפי העד הנ"ל מלה במלה וכתבנו וחתמנו פה שמותינו להיותו לעדות ולראי' ביד ה"ר מנשה והיה זה ביום הראשון כ"א יום לחדש אלול משנת ה' אלפים וג' מאות ואחד עשר ליציר' פה העירה ג'אליפול והכל שריר וקים. לנחץ המופלג מצורף עם טרדת לבבי לא בא מידי לסדר מה ששמעתי מהעדויות שזה אחד מהם וחיליתי פני החכם הלזה יכתוב מה שעיניכם רואות נרצעכם שמואל עטיאה. מהבל ימעט הצעיר משה בן פישי הצעיר כותב כפי השעה יהודה בכ"ר שניור ן' שאנ"גו ע"כ תופס כל העדויות מלה במלה עם חתימות הדיינים הנז' כנז'. והנה שבירת הספינה לא נשברה מחמת היותה ישנה ומעותדת להשבר כטענת כר' מנשה הנ"ל בשאלתו רק מקרה קרה בפתע פתאום שפגעה בקרקעית הים במקום הנקרא בוכאגדה קרוב ליבשה שטעה הקיבריניצו ונשברה ומקום בוכאגדה זה אחר הרבה מגאליפול ומהקאטיליווש לצד רודיש והנה תביעת ה"ר מנשה ותשו' ה"ר משה הם אלו תובע ה"ר מנשה שיפרע לו הברזל שנטבע בספינה הנז' מאחר ששם אותו שלא מדעתו וה"ר משה משיב לו מה שהשיב למעלה שמעולם לא ראה ולא ידע ולא נגע בסחורתו אלא הראיס לקח הברזל ושם אותו בספינתו מפני שראה שאמר לו ה"ר מנשה שילך ויראה בעיניו השתי ספינות והדבר אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר ונתעכב כר' מנשה ולא בא לשם ובזה היה לו צד לראיס לשים הברזל בספינה ושלא נתחייב הוא מעולם לתת משא הספינה עוד טען כי כן הוא מנהג בין הראיסיס שהראשון שיבוא לטעון ספינתו הוא לוקח כל הסחורות שיש במאגאזינית מוכנת ללכת לאותו המחוז וטוענם בספינתו שלא מדעת הבעלים בפרט זה הראיס שהיה של האגא של הרגליים והיה לו מעלה עם האגא ובשביל כבוד האגא היו נותנים לו כל הסחורות שיטעון אותם בספינתו וכ"ש שדבר כבר עמו כנז'. ועל עדות כר' יהודה הנ"ל טען שיוכל להיות שכר' יהודה הנ"ל ראה אותם כשהלכו אבל לא נמצא כר' יהודה שם כשפתח הראיס המאגאזין וטען הברזל בספינה על כי הוא נשמט מן הראיס ולא רצה להראות לו פנים בעבור שהיה הראיס מכיר אותו שהיה הוא טוען סחורותיו בספינת קייפיניק ואם לא היה שם כשפתחו המאגאזין איך ראה שהם צוו ואם העיד שצוו יהיה כי כשידע שנטען הברזל חשב כיון שראה אותם הולכים עם הראיס כי הם ציוו וגם הנער מנחם הנ"ל מעולם לא נראה בפני הראיס כי היה ג"כ נשמט ממנו וחשב כשראה אותם עם הראיס שהם צוו ולא היה כך אלא הראי' הוליכם עמו כדי שיראו הברזל שהיה מוציא מן המאגאזין כמה היה כדי שלא יאמר כר' מנשה שהוליך יותר או שהיה במאגאזין סחורות אחרות ולקחם כי כן מנהג הראיזיש כשפותחים אי זה מאגאזין שלא בפני הבעלים. ועל עדות ה"ר שמואל אלחדיף השיב ה"ר משה כי איך אפשר שהיה מוכיח אותו על הברזל אחרי אשר ראה כתבו והרי למעלה בעדות כר' יהודה כתוב שאחרי שני ימים שנטען הברזל ושחזר הוא עם הראי"ז למקומו בא הכתב ואיך היה הוא יכול להשיב לה"ר משה ן' שאנ"גו כבר שמתי אותו לפי שבמקום שהיה כתוב בכתבך שלא אשים היה באחורי הכתב אם הכתב לא הגיע. אלא אחר שני ימים שנטען הברזל ושהלך הוא משם ומעולם לא ראה הכתב ההוא ע"כ תביעת כר' מנשה ותשובות ה"ר משה ועתה יורנו מורה צדק אם חייב דש שמעון או לאו ושכרו כפול מהשמים

תשובה הנה כל רואה עדויות הללו על ה"ר משה לכאורה ודאי יחייב אותו לשלם מחדא מתלת טעמי אי משום ליתא דמסירות' ואי בעית אימא משום ליתא דגזלנות' ואב"ע משום ליתא דדינא דגרמי וקי"ל כר"מ ומאן דלא דאין דינא דגרמי לאו דיינא הוא משום מסירות' שהרי הראה הברזל לראיס והביאו שמה וגרסי' בגמ' ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלות' אתיא לקמי' דר"נ חייבי' לשלומי מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וכן אמר רבה ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי ותנן נמי המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב והנה ה"ר משה לפי העדיות הביא את הראיס והעמידו והראה לו הברזל ואפי' משום ליתא דגזלנות' שהרי נראה שנשא ונתן ביד ומדאגביהו קניא ונעשה גזלן עליו וצריך השבה כי הא דגרסי' פרק הגוזל קמא אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור כו' והני מילי דאדיי' אדויי אבל שקלי' בידי' מיגזל גזלי' השבה בעי מיעבד ע"כ. ואם כן בנ"ד הרי מעיד העד שה"ר משה צוה והוציא הוי גזלן עליו והשבה בעי. ועוד שהרי הרי"ף והרמב"ם ז"ל סברי שאפילו מי שאנסוהו גוים להראות ממון חברו שאם הראה פטור אם נשא ונתן ביד חייב וא"כ כיון שה"ר משה נשא ונתן ביד חייב ויש עליו מזה ב' עדים ה"ר ר' יהודה וה"ר שמואל שמעיד שהודה שהוא שם הברזל בספינה דמשמע בידו והוי גזלן עליו או ע"י מסירותו והוי מוסר וחייב. א"נ אפי' לא נשא ונתן ביד הרי בגרמתו בא הנזק וחייב משום דינא דגרמי כי הא דהדוחף מטבע של חברו לים דאע"ג דאדיי' אדויי דלא שקלי בידיה ובר אמוראה יכול למשקליה מהים חייב כדעת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים שכתבו שאין הלכה כרבה דפטר משום דאיהו לא דאין דינא דגרמי וכן בפוחם מטבע של חברו אע"פ שלא חסרו וכולה גווני דמתפרשי בגמרא ובכל הפוסקים ובנ"ד נמי לא גרע מגרמא שע"י היתה גרמת איבוד הברזל וכ"ת דהא דנ"ד גרמא בנזקין הוא ולא דינא דגרמי דהא לא בריא היזקא שאינו כדוחף מטבע שמיד נופל לים ואי לא בר אמוראה לא יכול למשקליה ואי שהי התם נאבד ודאי וכן הפוחס מטבע או השורף שטרותיו של חברו דבכלהו ההיזק בא מיד. אבל הא דנ"ד דמי להא דרבה דגרסי' פ' כיצד אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעדנא דשדייא פסוקי מפסקי בידיה ע"כ. וא"כ ה"נ דכוותא בשעה ששם הברזל בשפינה לא נאבד ופסקי גיריה ואחר כך אונס דלא שכיח הוא שנשברה הספינה ודמי ההוא אונס לבא אחר וסילקן דפטור. האי טעמא להרא"ש וכל האחרונים הפוסקים כרבה אבל הריא"ף ז"ל כתב עליה דרבה וז"ל מסתברא דלית הלכתא בהא כרבה משום דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי כההוא דאמר פרק הגוזל קמא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וק"ל דלית הלכתא הכי דאמרי' אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשור' לצלמא עכ"ל. וה"ה בהחובל פי' דברי הריא"ף דלית הלכתא כרבה וחייב הזורק שכתב וז"ל פי'. דבריו לדעת רבינו שאין בדברי רבה שפטר הזורק אלא אפי' הזורק חייב שהוא הגורם ראשון. וכן הרמב"ם ז"ל כתב ז"ל הזורק כלי של חברו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היה הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסילקן שניהם חייבים הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה הזורק והמסלק עכ"ל. א"כ נראה דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל אפי' מאי דלא בריא היזקי' וע"י מעשיו לא היה ניזוק כלל אלא ע"י מעשה שעשה אחר חייב הראשון אע"ג דלא ה"ל לאסוקיה אדעתיה דהא הזורק ע"ג כרים וכסתות לא מיחזק ודאי אי לאו דבא אחר וסילקן ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה דאתי אחר ולסלקינהו ואעפ"כ חייב הזורק וא"כ בנ"ד נמי אע"ג דלא אסיק אדעתיה דאיתבר ספינתא חייב שהרי הוא הגורם הראשון וא"כ לפ"ז אין לה"ר משה בית מנוס מכל הני טעמי וחייב לשלם מעידית שבנכסיו כמזיק. כי הא דכתב נ"י פרק האומנים גבי הנותן ערבון לחברו מכאן נלמוד דכל משלם מחמת דינא דגרמי משלם מעידית שבנכסיו כמזיק ואע"ג דחד סהדא דראיה וחד דהודאה ואימא מ"ד הא איפסיקא הלכתא כמ"ד מצטרפין. אבל כדמעיינן בהאי מילתא חזינא זכותא לה"ר משה למפטריה מכל הני גווני חיובי דכתיבנא חדא חדא. מאי דכתיבנא מטעמא דמסירותא דהיינו דאחוי אחויי דאיהו חדא מצדדי דדינא דגרמי ליתי' הכא כלל דהא ה"ר יהודה לא קא מסהיד כלל שהחכם וה"ר משה הודיעו את הראי"ז או הוליכוהו להראות לו הברזל אלא שדרך ישרה היו באים הריא"ז ופ' ופ' וכמו דאפשר דאינהו הוו קא מייתו ליה הכי נמי אפשר דאיהו הוה מייתי להו בטענת ה"ר משה שהביאה על מה שהיה מוציא כדרך הראאיז"ס לעשות וכ"ש דלישנא הכי דייק טפי דקאמר ראה אותם לנזכר הראי"ז והחכם וה"ר משה והלכו הם דרך ישרה דמשמע דאינהו הוו גדירי אבתרי' דרא"יז והוא הוה אזיל דרך ישרה כמאן דידע מעצמו איה מקום הסחורה ולא הלכו היהודים כדרך ההולכים להראות שמקדימים והולכים לפנים אלא מסתבר' טענתי' דה"ר משה שלקחם אותו להעיד על מה שלוקח מהמאגאזין אם מעט ואם הרבה וגם פתיחת המאגאזין לא נזכר בעדות מי פתחו אלא שראה את ה"ר משה וקנסא בידיה ולא יחוייב דמהו' עץ דידיה דאיהו פתחיה כי מה שראה שצוו והוציאו אפשר הוה אחר פתיחת האוצר ע"י אחד וה"ר יהודה לא ראה לבא קמן דאין בעדות ה"ר יהודה דבר נוגע לה"ר משה אלא מאומרו צוו והוציאו ואילך אבל לא מסהיד מידי מי הביא מי ומי פתח ואדרבא מלישניה משמע טפי שהרא"יז הביא הרי ברור דטעמא דאחווי אחויי ליתי' בהאי נדון כלל: ומשום לתא דגזלנות' שנשא ונתן ביד דהוה מסירותא וגזילה כחדא כדכתיבנא לית' הכא דהא לישנא דצוו והוציאו אפשר לפרושי באנפי טובא או שהחכם וה"ר משה לבדם צוו ושניהם הוציאו או ששניהם צווו ואחרים המצווים הוציאו המיוחדים לכך כנערי הרא"יז ומשרתיו וכיוצא בהם או שאומר' צוו חוזר לכל הג' שהזכיר הרא"יז והחכם וה"ר משה ששלשתם צוו והוציאו זולתם או הם עצמם. והנה זה כלל גדול בדין המע"ה וכל לישנא דשטרא דמשתמע לתרי אנפי יד בעל השטר על התסתונה ולא תהוי לישנא דקבלת עדות בטרדת הדיין גדולה מלישנא דשטר מקויים