מהר"ם אלשיך קמח

ליקחם וליתנם לבעליהן ולא אמר כיון דמת המטמין זכו היורשים בכל מה שנמצא ברשות' דשדה נמי הוא רשותם דמיירי נמי בשדה של המטמין דומיא דבית ועוד שאין דרך בני אדם להטמין ממונו ברשותו של אחר דאם לא היה יכול להחזירם לבעליהם אין גם מגו שאם היה מחזירם היה חייב לשלם ליורשים ואם לא נתנו הממון לבעליהם אלא יאמר כל הדבר ליורשיו דבריו קיימים ונאמן במגו אע"ג דיצא כבר מתחת ידו וחייבים היורשים להחזיר מה שאמר ואם הוא ירא שאם יאמר הדבר ליורשים לא יחזירו הממון לבעליו חייב הוא להחזירו כדי לקיים מצות השבה ובנדון זה שאשתו היתה שולטת בכל אשר לו והממון היה הכל תחת ידה אחרי מותו ויודעת ומכרת בכל עסק ועסק של מי הוא והיתם הוא קטן יונק שדי אמו וגם רגלים לדבר ומקצת בני הבית מכירים של מי העסק חייבת האלמנה להחזיר לכל אחד שלו לקיים מצות השבה ולמנוע היתום מאיסור גדול ואם יצא ממון מידה ובא ליד האפטרופוס או ליד ב"ד יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אישה היתה מחזרת לכל אחד שלו דבית דהכא כמו בשדה דהתם דיכולה ליטלם. והנה ק"ו הדברים אם אפילו במה שאחר מיתת ראובן נשאר ברשותו נאמן אפטרופוס או האשה לומר משל פלוני הם כ"ש במה שאינו תחת רשותם כנ"ד שהיו ברשות האורג שיכול לומר שראובן צוה לתתם לאשר נושים בו ומה גם עתה כי שם לא נודע מעולם שהיו ללוי נכסים ביד ראובן מש"כ בנ"ד שהדבר מפורסם שהיה חייב לנושה בו הנז' ואחד מהם בשטר ואין לחלק בין אומר נכסים אלו של לוי הם לאומר שחוב יש ללוי עליו שהרי הרמב"ם ז"ל כתב דין זה על חוב כמו שהעתקנו לשונו בס"ד. ומדברי הרא"ש ז"ל למדנו גם למה שאירע בדין זה שקצת חכמים גזרו על קצת בעלי חובות לתת מה שתפסו ביד אחד מהחכמים שלא הופקע כח תפיסתו ע"ז כיון שקודם שיגזרו עליהם להוציאם מביתם היה להם מגו השתא נמי לא הופקע דהא כתב הרא"ש ז"ל שאם יצא הממון מידה ליד אפטרופוס או ליד ב"ד יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אישה היתה מחזרת לכל בנ"ד נמי אפי' שהוציאו הבגדים ליד אחד מהחכמים לא הוסר מגו דהחזרתי ממנו ונשבעים ונוטלים. נמצינו למדין שבין מי שיש לו שטר על חובו בין אשר חובות' ע"פ אפי' שהיתה התפיסה אחר מיתה נשבעים ונפרעים ממה שתפסו זהו הנלע"ד פשוט וחתמתי שמי

קלא שאלה ראובן חלה את חלייו אשר מת בו וחיי לרבנן ולכי"ש וצוה לפני מותו שיהא שמעון אפטרופוס על היתומים בן ובת אשר הניח ומסר בידו נכסי עזבונו ומטלטליו ואחר מות ראובן מכר שמעון קצת מנכסי עזבון ראובן בלא הכרזה להיותו בקי בשומא מכל אשר זולתו כמפורסם לכל. ואף גם זאת לא רצה לסמוך על בקיאותו וידיעתו ולקח עמו שני שמאי' מקרובי ראובן ומכרם ללוי בהקפה לזמן קצוב ובתוך הזמן הנז' נפטרה הבת הקטנה של ראובן ונפל ירושתה חציה ליתום הקטן וחצי' לגדול ובא הבן הגדול אשר לראובן לתבוע משמעון חלקו מהירושה וכשראה הבן הנז' ששמעון הנז' מכר החפצים הנז' לזמן קצוב ולא היה מגיע אליו הירושה עד עת בא זמן הפרעון של לוי וטען היורש כי המקח בטל מעקרו בעבור ששמעון מכר בלי הכרזה ואם יש במכירה אונאה של שתות אונאה כל שהוא המקח בטל מעקרו. עוד צריך לידע המטלטלין שמכר שמעון ללוי אינם בעולם לאונאה שטוען היורש מה יהיה דינו. על הכל יורונו מורי צדק ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה דבר פשוט הוא דמטלטלין אין צריכין הכרזה ומה שטוען שהיה בדבר דין אונאה כיון שאין המטלטלין בעולם אין יכול להתברר דאדרבה חזקה היא שאפטרופוס עם שני בקיאין בשומא שלא טעו למכור בפחות משוויין זה הוא הנראה לע"ד וחתמתי שמי

קלב עוד שאלת ראובן היתה לו בת נשואה בארץ מרחקים ונשטתתה והלך אביה לדעת מה יעשה לה למקום אשר היתה שם לראות אם ימצא לה מרפא וארוכה ויהי כראות אבי האשה כי רפואות תעלה אין לה נתפשר עם בעלה שיגרשנה והיתה אופן הפשרה ביניהם שגרש אותה ומסר כל סך כתובת' ביד שליש בעבור בת קטנה שהיתה לאשה הנזכר' לשאם תמות השוטה הנזכר' תחזור כל סך כתובתה לבת ואחר זמן מתה הבת ונשארה הנדוניא ביד השליש הנזכר וראובן אבי האשה הנזכר האמין לשליש הנזכר אחרי מות הבת הנז' על נכסי נדוניאת בתו הנזכרת לכל הוצאתה ולכל צרכיה לראות אם אולי יחנן ה' ושב ורפא לה השליח הנזכר הפליטה הנשארה ובהמשך הזמנים חלה ראובן ונפטר וחיי לכל ישראל שבק והניח לפני מותו לשליש הנזכר אפטרופוס על יתומיו הקטנים ולא זכר את הבת השוטה הנזכר' רק שעשה חשבון עם השליש מכל הוצאה שהוציא על בתו והשלים לו כל סך מעות שלקח הלואה מבתו דבר בדבר למצא חשבון ואמר לשליש שמנכסיו יפרעם וישלימם כל נכסי בתו אשר בידו. וצריכים אנו לידע אם בדברים האלה הוא מנוי אפוטרופוס על הבת הנזכרת או אינו אלא כמזכיר וצריך מנוי אפטרופוס ב"ד יורונו מורי הוראה אמיתית הדברים ושכרכם כפול ומכופל מן השמים

תשובה הנה מצינו להרמב"ם ז"ל שעל היתומים כתב וז"ל ואם לא מינה חייבין ב"ד להעמיד להם אפטרופוס עד שיגדילו שב"ד הוא אביהם של יתומים עכ"ל. ובסוף הפרק כתב והשוטה והחרש הרי הן כקטנים ומעמידין להם אפטרופוס עכ"ל. וכן הטור לגבי יתומים כתב סי' ר"ץ וז"ל ואם לא מינה אותו ב"ד חייבין למנות אפטרופוס שב"ד אביהם של יתומים הם ע"כ ובשלהי הסי' הנזכר כתב וז"ל השוטה והחרש דינם כקטנים ומעמידין להם אפטרופוס עכ"ל. הנה שבין הרמב"ם ז"ל בין הטור לא כתבו חייבין ב"ד אלא גבי יתומים אבל גבי שוטה וחרש לא אמרו דרך חיוב אלא ב"ד מעמידין אפטרופוס בלי לשון חיוב אלא כמצוה בעלמא אם ירצו וכן נראה מה"ה שכתב וז"ל והשוטה והחרש כו' דין השוטה מבואר בכתובות פרק נערה שנתפתתה שב"ד יורדין לנכסיו והוא הדין ודאי אם רצו להעמיד אפטרופוס עכ"ל. הרי בפירוש שתלה הדבר באם רצו ב"ד דמשמע דשום חיובא ליכא על ב"ד הילכך מסתברא דכיון דחיובא ליכא אין עכוב מה שב"ד לא מנו אפטרופוס וסגי מאי דעבד אביה ותתפרנס ע"י השליש שהיחל במצוה ומה גם כי באמונה הוא עושה זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

קלג עוד שאלת ראובן צוה לפני מותו כי יש לו משכונות מחפצי אשתו ביד שמעון על סך מעות והמשכונות שוים הסך של החוב בדיוק ועוד שם בחיים חייתו משכון על הסך ביד שמעון קצת ספרים וצוה בכלל צואתו לפני אשתו שתפרע היא לשמעון הסך שחייב לו ותקח חפציה ומהספרים אשר בידו יעשו צרכי קבורתו והנשאר מהם יותן לשני בניו אשר לו מאשה אחרת והיא סברה וקבלה כל דברי בעלה ובא קרוב המת אצל שמעון ותבע ממנו צרכי קבורה כי כן צוה ראובן ונתן לו בלי אחור. עתה באה האלמנה ואמרה שאינה חפצה בצואת בעלה כי מה ששתקה היא לעשות נחת רוח לבעלה גם צרכי הקבורה לא רצתה לתת כי אמרה שלא יש לה תשלום כתובתה ורצתה לקחת הספרים מיד שמעון. יורו המורים לנו פשר דבר וש"ש. גם האשה הנזכרת יש בסכום נכסי עזבון בעלה סך נדוניאתה והותר ועל התוספת מאנה לקיים דברי בעלה יורונו אם יש הפרש לעקר הנדוני' ולתוספת לנכון ולהוציא מה שאינו ברשותה ותחת ידה על הכל יתגדל מאמר קדוש מע"כת

תשובה הנה לפי הנראה מהפוסקים שאינו רשאי למשכן נכסי אשתו אבל מתוך דברי השאלה נראה שמדעת שניהם משכנם בעלה כ"ש דאפי' לא היה נראה כן מתוך דברי השאלה מן הסתם הוא שברשות' משכנה וכמו"ש המרדכי סוף פ' האומנים וז"ל ומזה הטעם דן ר"י על ראובן שלוה מעות משמעון על בגדי אשתו וחזר והשאילן לו עד לאחר המועד ומת במועד ומחמת יראת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם מלבושים שהיו ממושכנים בידו והחזיר לה שמעון הכל חוץ מן המלבושים ופסק ד"י שהדין עמו דאע"ג דאין אדם רשאי בבגדי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקי' ומסתמא ברשותה משכנם בעלה וכיון שהשאילן לו שמעון עד לאחר המועד עדין הם ברשות שמעון כיון שבתורת שאלה באו לידו ולא בתורת חזרה כדפרישי' לעיל ואין האשה יכולה לטעון תפשתי' בעבור כתובתי ואני הייתי מוחזקת בהם כשמסרתי לך מלבושי למשכנם עכ"ל. וא"כ כ"ש בנ"ד שמשמשכנם לא יצאו מיד שמעון שאין מוציאין מידו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומסתמא דברשותה משכנם בעלה. אבל איכא למימר דכיון שלא משכן חפציה בלבד על הסך ההוא אלא קצת ספרים ג"כ שמא מה שרצתה היא היה על כי אין כל החוב על חפצי' ואפשר למכור הספרים וישאר דבר מועט על חפציה ויקל לפדותן הילכך איכא למימר ששמין הספרים והיא תתן העודף מהחוב ותקח חפצי' שמסתמא שעל דרך זה נתרצית אך לא שיוחלטו חפציה וישארו הספרים דודאי תקפיד על חפציה משום שבח בית אביה. ועל הוצאת קבורתו שתהיה עליה אע"פי שאין לה כדי כתובתה ותוספת מטעמא ששתק' כשצוה בעלה נראה דאין שתיקת' מחילתה להפקיע שעבור כתובת' מהספרים ומחפציה דהא גרסינן פ' יש נוחלין וז"ל תנן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ופריך משום שכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובת' אמר רב במזכה להן על ידה ושמואל אמר במחלק להו בפני' והיא שותקת ר' יוסי בר חנינא אומר באומר טולי קרקע זו בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן אמר לי' רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל והא ר' יוסי בר חנינ' מר כמאן סבירא לי' א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבד' כתובתה ע"כ. וכתב ר"ח דדוקא כשעשאה שותף בין הבנים שנתן לה חלק כא' מן הבנים אז ודאי מחלה כו' עד דחשיבא לה מילתא ע"כ ולרש"בם והרי"ף אפי' לא השוה חלקה עם הבנים אלא שהחשיבה לתת לה חלק עמהם מ"ה מחלה וז"ל ומגו דחשיבא לי' כא' מבניו לחלק נמי לה חלק כמו שמחלק לבניו מתרצה לו ומוחלה השעבוד מן הנכסים ע"כ וכן כ' הרא"ש ז"ל וז"ל ואנן אומדין דעתה דכיון שחלק לה כבוד ועשאה שותף בין הבנים מחלה שעבוד כתובתה מאלו הנכסים ע"כ. הרי בפי' דלא אמרינן שמה ששתקה בעת צואת בעלה במה שמפסדת שעבוד כתובתה מקצת נכסים הויא מחילה אלא היכא דאיכא טענה דחשיבות' שמחשיב לתת לה חלק עם בניו אבל בכי הא בנ"ד דליכא האי טעמא אין שתיקתה מחילה. אלא דמסתבר' דכיון שכשנתן שמעון בשעה שמת לצורך קבורתו היה קודם שתערער היא על הדבר שמה שעשה עשוי כי שמעון סבר דמן הסתם שהיא לא תערער אפי' לא היה מצוה בעלה בפניה וכ"ש ששמעה ושתק' דלא הוה לשמעון לאסוקי אדעתיה שהיא תערער בדבר כזה