מהר"ם אלשיך קמז

מקום ההלואה לא הוזלו והכל הולך אחר מקום ההלואה יורנו מורה צדק הדין על האמת ומאת ה' משכורתך שלמה

תשובה גרסינן פרק הגוזל עצים בעא מניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה א"ל ואפי' כי נפיא א"ל אין א"ל והא קא זילו פירי א"ל נחזי אנן אי מחמת טיבע' זול מנכי ליה ואי מחמת תרעא זול לא מנכי ליה ומסקנ' דמלתא שאם הוסיפו עד חומש על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוס' מנכה לו שיעור התוס' ואם לאו נותן לו ממטבע היוצא עתה ואם הוסיפו יותר מהחומש מנכה לו כל התוס' אפילו לא הוזלו הפירות מחמת התוספת. והנה בנ"ד מה שהוסיפו על הפרח ב' חתיכות על ל"ח הוא הרבה פחות מחומש והפירות מה שהוזלו היה לפי שעה בלבד כי שעת ההלבש' חשבינן שעת פרעון דמקמי הכי כל עוד שהמעות ביד ראובן לאו שעת פרעון מקרי בודאי הילכך כיון דבשעת ההלבשה חזרו אל היוקר הראשון לאו הוזלו הפירות מחמת התוס' מקרי אם לא שיתברר שהזול היה מתמיד מחמת התוס' אלא שמה שהוקרו הי' לסיבה אחרת ידועה א"כ דינא הוא שיתן לו כשער של עכשו שהוא במ' הפרח כמו שקנה מהערל כפי התנאי וראי' דבתר השתא אזלינן שהרי כתבו תלמידי הרשב"א על מי שנתן לחברו סאה חיטין במנה וחזר ולקחה ממנו בצ' שאם הוזלו כשחזר ולקחה אע"פ שהיו מתחלה שוין מאה מותר אלמא דבתר השתא אזלינן. איבר' שיש לחלק בין ההיא דפרק הגוזל להא דנ"ד דהתם ק' זוז לוה וק' זוז נוטל אלא שהוסיפו על משקל הזוז ולא מינכר התוס' אבל בהא דנ"ד לוה ל"ח ונוטל מ' ומחזי כרבית ומילתא דפשיטא היא דאי פורע לו במעות ונותן מ' על ל"ח דאסור אבל מאי דאיכא לספוקי הוא דכיון דהלביש המעות בסחורה לא מינכר התוס' ודמיא להא דכתב הטור סי' קס"ג וכתבו ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א וז"ל אמר לחברו הלוני מנה ואמר לו מנה אין לי חטין יש לי במנה שאני נותן לך ונותן לו חטין במנה וחזר ולקחו בצ' דבר זה אסור מפני שנראה כרבית שנתן לו צ' ומחזיר לו מאה בד"א כשפורע לו לבסוף המאה במעות דאז מחזי כרבית אבל אם נותן לו חטין שוה מנה מותר ע"כ הרי דמחלק בין פורע מעות לפורע חטין ה"נ איכא למימר דהוא הדין כיון שהלביש הוי כפורע לו סחורה ולא מינכר ושרי או דילמא לא דמי דהתם היינו טעמא משום דמסירת החטין הוא עצמו הפרעון אבל הכא הפרעון הוא דמים אלא שהלבשת המעות בסחורה הוא ענין אחר שנותן לו שכר טורח קניות הסחורה בשבילו. ומסתברא דכיון דאיסורא לא הוי אלא משום דמחזי כרבית כיון דאינו מחזיר לו חתיכות לא מינכר ושרי מהאי טעמא אם כבר נתן ראובן הסחורה שהלביש לשמעון דכיון שנטל לא מפקינן מניה אבל אי לא נתן לו ראובן עדיין הסחורה ההיא סברא היא שיוכל לעכב ולומר אני מעות נתחייבתי לך אלא שקניתי בשבילך הסחורה ההיא ואי אפשי לתת לך יותר על מה שאני חייב ומה שטוען שמעון שהיה קרוב לשכר ולהפסד אינה טענה שלא אמרו זה אלא גבי דרך מקח וממכר לא כשהוא דרך הלואה זהו הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

קל שאלה ראובן מת והניח אשה ושתי בנות קטנות סמוכות אצלה והיה חייב מעות לשמעון ע"פ וללוי גם הוא ע"פ וליהודה בשטר שהיה כתוב בו שהלוהו כך וכך מעות לפורעם לו מדמי הבגדים הראשונים שיעשה והיו לו כשמת בגדים ביד האורג ובא האורג אחר מותו בסמוך ואמר כי ג' ימים קודם מות ראובן קם ממטתו והלך ברגליו אצלו ואמר לו תתן הבגדים שבביתך ביד הבעלי חובות וכן עשה והתפיסם קצת בגדים ביד כל בעלי חובות ועכשו האלמנה תובעת מהם ואומרת שהתפיסה שלאחר מיתה לאו כלום היא בגד אלמנה ויתומיה ודין שמעון ולוי דנו קצת דיינים ודין יהודה בא לפני י

תשובה פ' הכותב עלה דמתני' דפליגי ר' עקיבא ור' טרפון על מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין וה"ל פקדון או מלוה ביד אחרים דקאמר ר"ע ינתנו ליורשין בעי בגמ' ור"ע תפיסה לא מהניא כלל אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים תו גרסי' ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מניה ב"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסי' אתו לקמיה דר"נ א"ל אית לך סהדי דתפסי' א"ל לאו אמר ליה מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה ע"כ. וא"כ בנ"ד דב"ח מודו דלאחר מיתה תפסי היה נראה דלא מהניא להו תפיסה ועוד דאפי' מיגו ליכא דהיכי לימרו לקוחין הם בידינו כיון דהאורג ומשרתו יודעים שמידם לקחום. אבל על דבר התפיסה דלאחר מיתה כבר הסכימו הפוסקים ז"ל דהשת' דתקינו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי. לב"ח וגובין מיתמי מהניא תפיסה דלאחר מיתה כמ"ש הטור בפשיטות סי' ס"ד והן דברי הריא"ף ז"ל והרא"ש ז"ל פ' הכותב והאריך בזה הריב"ש ז"ל סי' שצ"ב להוכיח דאפי' למלוה ע"פ מהניא תפיסה דלאחר מיתה וכן בהגהות מרדכי פ"ק דב"ק וכן דייק מה"ר ז"ל מדברי הרמב"ם בסי' הנז' ועל טעמא דמגו הנה הטור כ' עלה דההי' דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כתב וז"ל ומיירי שיש עדים שהפקידה בידו וגם יש עדים שראו אותה עתה בידו שאל"כ היה נאמן במגו דנאנסו או לא היו דברים מעולם עכ"ל. הרי דהיכא דליכ' ראה נאמן במגו דנאנסו וכ"כ הר"ן ז"ל פ' הכותב עלה דההיא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי שהקשה למה לא יהא נאמן במגו דלקוחין הן בידי לגופן לצור ע"ם צלוחיתו ומשני שתי תשובות והאחת מהן היא דהכא במאי עסקינן בדאיכא עדים וראה ודינא דתפיסה אתא לאשמועינן עכ"ל ומילתא דפשיטא היא דמאי דקאמר בדאיכא עדים הוא למעוטי מגו דלקוחין הן בידי ומאי דקאמר וראה הוא למעוטי מגו דאנסוהו או מגו דהחזרתי וכמ"ש ה"ה בהלכות שאלה ופקדון דהיכא דאיכא עדים שבאו לידו בתורת פקדון נהי דלא מצי למימר לקוחין הן בידי אבל עדיין יכול לומר החזרתי אם לא שלא זזה ידם מתוך ידו דאז ליתא מגו דהחזרתי וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ב דנאמן אדם לומר במה שתפס מנכסי ראובן אחר מותו שחייב לו במגו דהחזרתי. הילכך בנ"ד הב"ח שתפסו הבגדים יכולים לומר כך וכך היה חייב לנו במגו דהחזרתי אפי' במלוה ע"פ והאריך בדבר הרבה. ואע"ג שהיתומים קטנים לאו בני דעת נינהו להחזיר להם הרי כיון שאמם היא הנושאת ונותנת בעניניהן כי אליה הן סמוכות כמפורס' וגם אפשר שהיא תקבלם בעד מזונותי' או כתובת' הויא חזרה. וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן נאמן היורש לומר פרעתי ואפי' היה קטן המוטל בעריסה אם יש לו אב או אפטרופו' או סמוך על אחרים נאמן לומר פרעתי להם עכ"ל. וק"ו הדברים אם על פרעון יכול לומר פרעתי להם כ"ש חזרה את שלו ודבר פשוט דמה לי אב מה לי אם אחר שהיא הנושא' ונותנת עתה בנכסיהן ועל פיה הן אוכלות ומתפרנסות ועוד שלא גרעה ממאי דקאמר או סמוך על אחרים דמה לי אמן מה לי אחר ואי משום דהיא אשה ל"ש איש ול"ש אשה דהא בגמ' אמרו הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הוה להו תורתא שקל' וזבינתה ניהלייהו אתו קרובים לקמיה דר"נ אמר ליה מאי עבידת' שזבנה א"ל יתומים שסמכו אצל ב"ה חנן והא איקר ברשות' דלוקח איקר ופרש"י מאי עבידתא דמזבנא מי מנה אפטרופוס יתומים שסמכו תנן ואף ע"פ שלא נתמנית חשיב כאפטרופוס ע"כ. וכן כתב הטור וז"ל יתומים קטנים שסמכו אצל ב"ה פי' הן מעצמם נתחברו אליו ונשתדלו בשלהם יש לו כל דין אפטרופוס גמור למכור ולקנות ולכל דבר ואפי' סמכו אצל אשה עכ"ל. הרי דמה לי סמכו אצל איש מה לי אצל אשה וכיון דאצל אשה הויא כאפטרופו' וכ"ש אצל אמן דבמקום אב קיימא וא"כ במאי דקאמר הרשב"א או סמוך על אחרים הוי נמי אצל אשה בין אמם בין אשה אחרת וקאמר דאפילו מוטל בעריסה יכולים לומר פרעתי למי שסמוך הקטן אצלה כ"ש החזרתי ופשוט הוא. והנה יש קצת חכמים שהורו דק"ל דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטנים כמאן דליתנהו דמו הילכך האי אורג כיון דלא מצי לאסהודי אין בדבריו כלום ולאו מילתא היא דאדרבא כיון שלא מסרם לו אביהם בעדים מגו דיכול לומר לקוחין הן בידי ואפי' אי הוה מוסרם לו בעדים כיון דליכא ראה דיכול לומר נאנסו או החזרתים נאמן לומר שבמצות ראובן נתנם לבעלי החובות ואין בב"ד מקום בזה לענין עדות דנימא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד. וראיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות שותפין וז"ל טען שמעון שיש ללוי עליו חוב בזה השותפות מנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ונותנים החוב ואח"כ מחשבין ואם אין בידו ליתן אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מן מן הסחורה הידועה לשותפות שמא קנוניא הם עושין שמעון ולוי על נכסי ראובן אפי' היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום עכ"ל. הרי דאם שמעון יש בידו מנכסי השותפות כל עוד שהיה יכול לתתם ללוי נאמן לומר שחוב יש ללוי על שניהם ולתתם לו לעיני הכל במגו שאם היה רוצה היה נותנם לו ודבר פשוט דכיון שאם היה אביהם קיים היה האורג נאמן שיגבה אחר מותו דלא טענינן ליתמי אלא מאי דהוה יכיל למטען אבוהון. הילכך ה"נ דכוותה מגו דיכול האורג לתתם לבעלי חובות דהא ליכא עדים וראה שלא נתנם לאורג בעדים וגם היה יכול לומר נאנסו או החזרתים נאמן לומר ששלית המת הוא ובשליחותו נתן בחובותיו. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל שאם היה לראובן בחייו אפטרופוס שנושא ונותן בנכסיו ומת ראובן והניח בנים קטנים וכל נכסי ראובן הם ברשות ראובן ואומר האפטרופוס ההוא על קצת הנכסים שהם של לוי שיכול ליתנם ללוי ושמצוה הוא עושה שלא להאכיל איסור ליתומים ואפילו שנכנסו כל הנכסים ביד ב"ד אח"כ כיון שהיה מתחלה יכול ליתנם עתה ללוי וכן אם אשת ראובן היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ואמרה אחרי מות בעלה שיודעת בקצת נכסים שהם של לוי נאמנת כמו האפטרופוס מדין מגו ולא חיישינן לקנוניא וז"ל הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח ועוד נראה דאפטרופוס הממונה על נכסי בעל הבית וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית מודים ויודעים שהיה לו לבעל הבית נכסים אחרים תחת ידו ומת ונשאר הממון ברשות בע"ה והאפוטרו' או האשה מושלים על הנכסים ויודעים של מי הם ובידם להחזיר לכל א' חייבים להחזיר לכל אחד ואחד שלו ולא אמרינן כיון שמת בעל הבית זכו היורשין בכל הנמצא ברשות אביה' ואין כח לא באפוטרופוס ולא באשה ליתן לשום אדם כלום וגם אם יאמר של פלוני הם לא מהימני אלא אדרבא חייבים להחזיר לכל אחד ואחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימני במגו שאם היו רוצים היו מחזירים וראיה מההיא דסנהדרין פז"ב אמר להם אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים וכל שאין בידו ליטלם לא אמר כלום אלמא באותו שיודע שהם של פלוני יכול