מהר"ם אלשיך קמו

מכל המציאות הנזכר כי אפי' אם היו שם ג' בני אדם בעת הצואה אין לומר דהוי כמודה בפני ב"ד מטעמ' דרצו עושים דין שהרי אין גם א' מהם שהבין מדבריו שהיה מודה שלא פרע ומה גם שהא' מכחיש ואומר שאפי' התר"לג פרחי' שאמר אולי היו אחרים ולא אותם שאמר לוי שהי' אומר שיתפשרו עליהם ואיך אם רצו היו עושים דין הנה שדעת הראב"ד והרשב"א ובעל התרומות וה"ר אברהם בר יצחק והרא"ש והטור סברי דאפי' הודה בשעת מיתה שחייב לפלו' מנה אין מקבלים העדות לחייב את הקטן וכ"ש בנ"ד ולא מצינו חולק וגם שה"ה משמיה דנפשיה אמר דכשצוה מוריש מקבלין הנה בטלה דעתו אצל כל הגדולים האלו. ועוד שאפי' לדעתו היינו דוק' כשצוה מוריש בפירוש אבל בנ"ד אין בו לא צואת מוריש ולא הודאה ולא הוכחה כלל וכל שלשה העדויות הבל המה כי אצ"ל העד הג' כי לא נמצא שם בעת הצואה והעד הב' שאדרבא הוא סותר אפי' ההוכחה שהיה נראה ממנה שלא פרע שהוא אם התר"לג פרחים של הגוי היה מה שדבר אליו לוי או על אחרים שודאי זה סותר אפי' הוכחת הודאה שלא פרע כ"א אפי' עדות הראשון אין בו ממש כלל ועיקר כי הנה אפשר שאחר שבקשו הפשרני' לפשר בתר"לג פרחים ולא יכולו אולי אח"כ התפיסו צררי או פרעו ולוי לא ידע וכשאמר לוי שהיה הפשרן לשמעון למה לא תוריש את בתך הגדולה תן לה התר"לג פרחים ותסיר ריב אולי אמר כך שחשש שאחר שלא קבל שמעון הפשרה לא פרעו ואולי פרעו והוסר הריב וממה ששתק שמעון ולא אמר כבר הוסר הריב כי פרעתיו אין שם ראיה שהודה שלא פרע שהרי אפשר הבין שמ"ש לוי שיסיר הריב שע"י תח לגדולה התרל"ג פרחים לא יהיה ריב בין בנותיו גדולה וקטנה שמוריש את זו ומסלק את זו בכדי ועוד שאין ראיה ממה שלא השיב המצוה לו כבר פרעתי שאלו היה אומר לו למה לא תפרע חובך היה משיב על כך אך הוא לא אמר לו אלא למה תוריש את הכל לקטנה ותניח את הגדולה בלא כלום תן לה התרל"ג פרחים ותסיר ריב גם שכיון אל ריב החוב לא חש המצוה להשיב כ"א על העיקר שהיה אומר למה לא יוריש את הגדולה ואמר לפייסה בל"ג פרחים אך להשיב על מה שנמשך מתוך דבריו שלא פרעו אינו מן הענין ולא חש להשיב ולומר כבר פרעתיו כי לא היתה התלונה על הפרעון ואם היא אמתלאה בצד מה לא יחשב עדות הודאה כלל ועוד שאפי' היתה הודאה בפירוש היה עד א' ועוד שאפי' היו שנים הנה כל גדולי עולם סוברים דאין מקבלים עדות כמ"ש כ"ש שלא היה בזה לא זה ולא אותו. וגם הטענה השנית אינה כלום שהרי כתב בעל התרומות שאם דנו ע"י העמדת אפטרופוס וקבלו עדות על הקטן אין דיניהם דין וכן מצאתי ביתר הפוסקים שכתבו בפירוש דהוו כטועים בדבר וחוזר הדין. וגם הטענה הג' אינה כלום שהרי משעה שראו הב"ד הקבלת עדויות שהיה כתוב בכתובת שמעון תנאי האלפים פרחים ושמעו עדות העדים שעל כפירת התנאי נתקבלו וגזרו ב"ד שהחוב קיים מטעם האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כבר נגמר דין האלמנה כי גדולה היא ונתקבל העדות בפני המורשה שלה ולגבי דידה א"צ יותר ואבד זכותה ועדין היתה זכות הקטנה קיימת דלא מגבינן לראובן עד שתגדיל הקטנה וא"כ נמצא שכל מה שקבלו אח"כ עדויות להחשיב את שמעון כמודה שלא פרע אינו נוגע ענין זה אל האלמנה כלל כי כבר נסתלקה ונגמר דינה מהעדויות ראשונות וא"כ נמצא שכל קבלת ג' העדויות לא היו רק להפקיע זכות היתומה לבל ימתינו לה עד שתגדיל וא"כ איפא איך יאמרו שקבלת העדויות לא היו אלא בשביל האלמנה אלא שמאליה נמצאת היתומה מחוייבת כי שקר הוא ודאי. ועוד שגם הדין שאמרו שמה שאין מקבלים עדות אלא בפני בע"ד הוא להזקק מתחלה על הקטן אך אם עם הקטן יש בעל דין אחר כאלמנה זו והוזקקו בשביל האלמנה אם על פי דרכן בחייבם את האלמנה יתחייב הקטן מהני אע"פ שקטן כשלא בפניו דמי הנה זה אין לו שחר וק"ו הדברים ומה אם כשהוזקקו בשביל היתומים שיש נתבע אלא שהוא קטן לא מהני כ"ש כשלא הוזקקו אלא לאלמנה ולא לקטן שהרי אצ"ל שהוא קטן אלא שאפי' אין כאן נתבאר כלל לא קטן ולא גדול שאין לחייבו שנמצא העדר לגמרי מחייבם יותר ממציאות כי זה לא חשב אנוש. ועוד שא"כ יצא משפט מעוקל שאחר שקטן הוא כבע"ד שאינו לפנינו ואם כשהוזקקו לגדול בענין ההוא ונתחייב באופן שע"פ הערות שנתקבל יצא מחוייב הקטן נחייבהו ולא נחוש אל היות לגבי קטן קבלת עדות שלא בפני בע"ד א"כ איפא נקטינן שאם יתבע ראובן את שמעון בב"ד שגנבו והביא עליו עדים והעידו העדים ששמעון זה הוא ולוי גנבו אותה גניבה של ראובן זה האם נאמר שאעפ"י שאין מקבלים עדות על לוי שהוא שלא בפניו עכ"ז כיון שלא הוזקקו אלא על שמעון שלפנינו אלא שנתחייב לוי מאליו ע"פ העדויות ההם שנחייב אותו על הגניבה ההיא דכך הוא הקטן לגבי האלמנה בנ"ד כלוי לגבי שמעון בגניבה ההיא הנה זה לא עלה על לב. וראיה מפורשת מה דק"ל ומוסכם מכל הפוסקים דאע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אם היו בהם גדולים וקטנים נזקקין לנכסי גדולים שיפרעו חלקם ואם אית' דכשנזקקין לאלמנה תתחייב הקטנה א"כ כשנזקקין לגדולים יתחייבו ג"כ הקטנים ע"י קבלת עדות החוב ולמה ימתינו לקטנים עד שיגדילו אלא ודאי דליתא להא מילתא. וכ"ת דילמא התם לאו בקבלת עדות מיירי אלא בגדולים ודמי כחוב מעצמם לא היא דהא האי מילת' הויא פלוגת' דסומכוס ורבנן בהגוזל בתרא דלרבנן נזקקין לכולם ולסומכוס דקי"ל כותיה נזקקין לגדולים ולא לקטנים ופריך התם בגמ' לרבנן והלא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד כלומר ולמה קטנים חייבים. הרי לפנינו ב' דברים. א' דמאי דקאמר סומכוס גדולים חייבים קטנים פטורים בהעדאת עדים קא מיירי דהא במאי דקא מיירי רבנן קא מיירי סומכוס. ועוד דאם אית' דבהוזקקו בשביל גדולים מחייבי קטנים אגבייהו א"כ מאי פריך וכי מקבלים עדים שלא בפני בע"ד מאי קושי' דילמא הב"ע דלא נזקקו אלא לגדולים וממילא נתחייבו הקטנים אלא ודאי דל"ש וכן נמי ראיה מפ' ד"וה למאן דאמר מעליית אפטרופוס וכשיגדילו נוטל מן היתומים יש ראיה דכיון דלא הוזקקו אלא לאפוטרופוס ליחייבו יתומים מאליהם וכן גם כן יש מעכב של יתומים שגובין ממנו והוא נוטל מהם כשיגדילו אלא שלפשטות הדבר האריכות הוא לבלי צורך והנלע"ד כתבתי

קכח שאלה ראובן נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכי"ש ובעת פטירתו כשהיה מוטל בערש דוי נכנסו אצלו קרוביו ובני קהלו ואמרו לו שיעשה צואה ושיצוה קודם פטירתו מה יעשו אחר פטירתו מנכסיו ומילדיו הקטנים שהניח ב' בנים וג"כ ב' בנות וכלם קטנים והשיב ראובן ואמר שאינו רוצה לצות דבר רק שאשתו תשלוט בכל נכסי עזבונו ושתהיה אפוטרופוסית לבניו לכל מה שיצטרכו והיא תעשה כל מה שיראה בעיניה לעשות. אחר זמן נתגדלה בת א' מהשתי בנות והשיאה אמה לשמעון ובעת נשואיה ראו קרובי הבנות ובני הק"ק שהיתה נותנת האלמנה הנזכר לבתה זו נדוניא גדולה וקמו כלם ואמרו לאלמנה שאינו מן הראוי ליתן לבנות יותר מעשור נכסי הנפטר וערערו הרבה והיו מעכבים ביד האלמנה שלא תעשה כדבר הזה והאלמנה בראותה שאינה יכולה לעשות כל חפצה נתנה מכתובתה לבתה זו מאתים וששים פרחים וכ"כ בכתובת הבת שנתנה לה אמה מאתים וששים פרחים מכתובתה וכל השאר מעזבון בעלה. אחר זמן מתו הבנים זכרים ונשארו השתי בנות זאת הנשואה ועוד אחרת קטנה בבית אמה הנזכר' ועתה רצתה האלמנה להשיא בתה זאת הקטנה ורוצה ליתן לה נדוניא גדולה כמו לאחרת. ועתה קמה הבת גדולה וערער' ומעכבת ביד אמה שלא תשיא אחותה עד יחלקו ביניהן נכסי עזבון אביהן קודם ותנשא אחותה בחלקה הנוגע לה ואם אמת שהיא לקחה נדוניתה אחר פטירת אביה כבר זכתה בחיי הבנים במה שלקחה ועתה שתיהן יורשין לשני אחיה שנפטרו. עוד יש לשאול כי האלמנה הנזכר בראות' אלו הערעורים אומרת שאם נתנה מאתים וששים פרחי' לבתה מכתובתה שאנוס' היתה עד שיניחוה לעשות שתתן נדוניית בתה כחפצה ועתה חוזרת מאותה מתנה. עוד יש לשאול שהאלמנה תפסה לכתובתה וגם למזונותיה מה שיש תחת ידה ורוצה ליקח הקרקעות כלם ואינה רוצה להניח לבתה שתדור באחד מן הבתים ואלו הבתים שוים כל א' יותר מכתובתה. עוד רוצים לכתוב כל מה שיש תחת יד האלמנה בפנקס ועתה יורונו מורי צדק לכל אלו השאלות הדין עם מי ושכרכם כפול ומכופל מן השמים

תשובה כל אלו הדברים מבוארים בגמ' ובפוסקים כי עתה אינן באות לינשא מדין נכסי יורשין כאשר בהיות הבנים בחיים שעל כן אין השניה יכולה לומר שתנשא מהנכסים כמו שנשאת אחותה ואח"כ יחלקו שתיהן השאר כי עתה הן יורשות בתורת ירושה את אחיהן וירשו בשוה והקטנה תנשא מחלק ירושתה והראשונה הרויחה שנשאת מעזבון אביה בזמן שלא היו באות מכח ירושה. ועל השנית על מה שנתנה היא מכתובתה לבתה אם המתנה נעשית כדין אינה יכולה לחזור בה מפני שמתו הבנים ועל השלישית שהיא תופסת למזונותיה אין בקרקעות דין תפיסה ואפילו במטלטלין כל מה שאינן תחת ידה אין תפיסתה כלום אלא יכתבו ב"ד כל מה שתחת ידה ויסדרו לה דרך שתתפרנס ממנו ואם יכלה אז יסדרו לה דרך שתתפרנס ממה שתחת יד היורשות או יטול מהן כתובתה כי הנכסים הן משועבדים לה זהו הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

קכט שאלה ראובן לוה משמעון בדמשק סך מעות והתנה עמו שילבישה בצובה בבגדי פראנקיאה ויקח אחד למאה שכר טורחו ובשעת ההלואה היו שוות החתיכות ערך ל"ח כל פרח קוריינטיש ובצובה היו שוות ערך ל"ז כל פרח קוריינטי' ושמעון נתנם לראובן פה דמשק ערך ל"ח כל פרח. כאשר היו שוות פה דמשק והתנה עמו שבשעת שילביש מעותיו ראובן בצובה יוציאם כמו שיקחם התגר ויוציאנו בצובה הן חסר הן יתר שע"מ כן התנה עמו ונתן לו המעות פה לערך ל"ח אפי' שהיו שוות שם לערך ל"ז יען יהי' קרוב להפסד כמי שהוא קרוב לשכר וקרה מקרה שקודם שיולבשו המעות הנז' הוכרזו החתיכות שם ערך מ' חתיכות כל פרח ועכשו ראובן אינו רוצה לחשוב המעות הנז' לשמעון הנז' כ"א כמו שקבלם לערך ל"ח ושמעון טוען שע"מ כן נתן לו המעות ערך ל"ח על שאם יפחתו יפחתו לו ואם יותירו יותירו לו. עוד טען ראובן שהפירות הוזלו מחמת ההכרזה ובשביל זה רוצה לנכות לו מהדמים והשיב שמעון כי אמת שתכף אחר ההכרז' הוזלו ובטענת ראובן אך אמנם אחר ההכרזה ימים או עשור חזרו השערים לכמות שהיו והוקרו יותר ואדרבא הפסיד שמעון בהלבשת המעות יותר ממה שהיו קודם הכרזה שאז הלביש הוא מעותיו בשעת עלית שערים עוד טוען שמעון שאם תמצא לומר שהוזלו בצובה שעת הכרזה בדמשק שהוא