מהר"ם אלשיך קמה

לא שכיחי שיירת' ולא הוחזקו ואינו קרוי שיירת' אלא בשוקים היכא דמזבני כיתנ' או בי דינא דרב הונא שהכל באים לדון עכ"ל. הילכך בהאי נדון אין שיירות מצויות וא"כ אפילו אי הוה שהוחזקו משם זה האשה מותרת מכל מאי דכתיבנ' אבל עדיין היה אפשר יהיה איזה חולק בדבר משום שלא נזכר שם עירו כמו שנראה מה"ר ישעיה מטראני שכתב לאסור היכא שלא נזכר שם עירו וכן הריב"ש מפקפק בסוף דבריו מהאי טעמא אפילו לדעת בעל המאור שסובר דלהרי"ף לא בעי' תרתי לטיבות' בעדות מיתה הגם שמסתייע למיסר במאי דהוחזקו באותו נושא ב' מן שם ההוא ושגם שיירות מצויות ועוד שג"כ אפשר דרך אחרת על הרמב"ם ז"ל כמו"ש בתשובה אחרת דבעי נמי שם עירו מ"ה גם שהיה די לסמוך על המתירין כמו"ש לרווחא דמילת' אמינא דבהאי נדון איכא תרתי לטיבותא ושריא לכ"ע בלי פקפוק חדא הא דאמרן שאין שיירות מצויות ועוד דלא הוחזקו ב' יב"ש בעולם אע"ג שלא נזכר שם עירו בשום לב למאן דלא מפליג בין היכא דנזכר בעדות שם אביו להיכא דלא נזכר דבכל גוונא בעי שם עירו נחזי אנן מאי דעתיה היכא שלא נזכר שם עירו מי אמרינן דהוי אע"פ שלא הוחזקו בעולם ב' יב"ש חשבינן כאלו הוחזקו שמן הסתם בכללות העולם יש ב' יב"ש או דילמא כיון דלא הוחזקו לא חשבינן ליה כהוחזקו אלא ודאי אי הוה ידיע לן שם עירו לא הוינא נחתין למיחש אלא בההיא מתא ואי בעיר ההיא לא הוחזקו אע"ג דבדוכת' אחריתי הוחזקו לית לן ביה אבל השתא שלא נזכר שם עירו אי ידעי' בודאי במקומות שבמלכות שהוחזקו חיישינן לה ולמ"ד דתרחי לטיבות' בעי' הא הכא איכא חדא לרעותא ואפילו אין שיירות מצויות אסרי' לה ולמ"ד דתרתי לרעות' בעינן לאוסרה אי בעלמא הוחזקו ובאתר דמית ההוא גברא איכא שיירות מצויות מצטרף הא במאי דהוחזקו בעולם וליתסר ואי ליכא שיירות מציות שרי' ואת"ל כחלוק' הראשונה שמן הסתם כיון שלא נזכר שם עירו הוי כהוחזקו נמי איכא לספוקי אי מן הסתם הוי כהוחזקו אפי' אם אין שיירות מצויות או דוקא כשאין שיירות מצויות בתרתי לא עבדינן למיחש מן הסתם כאלו הוחזקו ואפי' כשאין שיירות מצויות והנה הר"ן ז"ל כתב הך סבר' דהיכא שאינו מזכיר שם עירו איכא למיחש דילמא אתא מעלמא איניש דשמיה הכי אם שיירות מצויות אפי' לא הוחזקו וא"כ בנ"ד שכתבנו שאין שיירות מצויות הוי כלא הוחזקו ואין שיירות מצויות דהוו תרתי לטיבות' ובהכי ליכא מאן דפליג דאיתת' שריא כ"ש למאי דמשמע מהריב"ש בסי' הנז' על יצחק בן פאראח שלא נזכר שם עירו לא כתב שהי' מן הסתם בהוחזקו אלא משום ששאל לעדים אם במלכות אחרים ששמם יצחק בן פאראח והעידו לו שיש אחרים ששמותם כך וע"כ עשה עיקר לו' שהיתה שם רעותא דהוחזקו הא לאו הכי מן הסתם לא הוה קרי ליה הוחזקו משמע דס"ל דמן הסתם לא הוחזקו קרינן ביה ואין בין הוזכר שם עירו ללא הוזכר אלא כשהוזכר שם עירו אם לא הוחזקו ב' באותה העיר אין חוששין למקומות אחרים גם שהוחזקו בהם ב' יוסף ב"ש ואם לא הוזכר שם עירו חוששין אם הוחזקו בכל המקומות דאע"ג דבסוף דבריו בחדא לטיבות' מצדד לחוש לשלא נזכר שם עירו היינו דמשתף לה למאי דהוחזקו ושיירות מצויות אבל בנ"ד דאיכא תרתי לטיבותא דלא הוחזקו ואין שיירות מצויות לכ"ע מותרת לינשא ומה גם עתה שיש הוכחות רבות דהיכי נחוש שאיש אחר ששמו חיים אגילאר איתרמי דאתא מעלמא מי ששמיה כשמיה ושנתאכסן בבית משה פילו ושהפקידו ביד התוגר ההוא ונהרג בדרך שהרי הגוי מעיד שאותו היהודי הוא אותו שהפקידו אצלו משה פילו ומשה הנז' אומר שהוא אותו שנתארח בביתו הילכך מכל הני טעמי אשת הבחור ששמו חיים אגילאר בעיר שאנו רואים שנפקד בחור ששמו וכנויו כך מותרת לינשא לכ"ע בלי שום פקפוק. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

קכז שאלה ראובן תבע את שמעון חמיו הנה כשהיית נשוי עם חמותי היה לך תנאי בכתובת' שאם תפטר היא בחייך ותשא אשה אחרת שתתן לבתך אשתי אלפים פרחים והנה מתה חמותי ולקחת ב' אחרות תן לי בעד אשתי האלפים פרחים והוא כפר ואמר שלא היה תנאי זה בכתובת' ובאו עדים והעידו שהתנאי ההוא היה כתוב בכתוב' ואחר שנתעצמו בדין כתבו פיתקא איך היו מקבלים עליהם לקיים מה שיגזרו לוי ויהודה בתביע' זו אחר שישאלו לחכם אחד או ב' לגזור על פיהם ולא עברו ימים מועטים עד שנתפרדו איש מעל אחיו ראובן הלך לעיר אחרת ושמעון מת פה אחר ימים והניח אלמנה ובת קטנה ויהי היום ויבואו לב"ד מורשה האלמנה לתבוע מזונות לה וליתומה ובא מורש' ראובן בהרשאתו לתבוע האלפים פרחים מעזבון שמעון בפני מורשה האלמנה ואפטרופוס היתומה והוציאו מורשי ראובן בב"ד שטר קבלת העדויות שנתקבלו בחיי שמעון שהעידו שהיה תנאי האלפים פרחים בכתובת אשתו הראשונה וגם הביאו עדים איך קבלת העדויות ההם היתה על שכפר שמעון שלא היה התנאי ההוא בעולם וע"פ הדברים ההם גזרו ב"ד שהחוב קיים מטעם שהאומר לא לויתי כאו' לא פרעתיו וע"כ גזרו שמן הדין אין לאלמנה כלום אלא חפצי נדונייתה כיון שכל עזבון בעלה אינו כחצי חוב ראובן אלא שפייסו את המורשי' מהכח המסור להם מראובן שיפייסו את האלמנה לתת לה כל סגי כתובתה והותר ולענין הבת הקטנה אמרו שלא לגבות לראובן עד שתגדיל אולי תטעון טענת צררי או שובר ואז טענו מורשי ראובן ואמרו כי יבררו בעדים כי לא פרע שמעון בחייו באופן שלא יצטרך להמתין עד שתגדיל והביאו את לוי א' מהברורים בפיתק' הנז' לפשר בין ראובן ושמעון ע"י שאלת חכם והעיד איך אחר שנבררו הוא ויהודה שהפצירו בשמעון דרך פשרה שיתן לראובן חוב שהוא נושה בגוי א' שהם תרל"ג פרחים שהרשה הוא את ראובן שיקבל מהגוי שהוא בעיר שהלך בה ראובן ולא רצה שמעון בפשרה ההיא וגם ראובן לא היה מתפייס בה ויתפרדו איש מעל אחיו ושאחרי כן ביום צוותו שמעון מחמת מיחה הלך אצלו ומצא את שמעון שהיה מצוה לתת כל עזבונו לבתו הקטנה ומסלק את הגדולה אשת ראובן בה' פרחים ושאז אמר לוי המעיד הנז' למה תעשה כך להעביר ירושת הגדולה לקטנה הניח לגדולה התרל"ג פרחים שלה ותסיר ריב ושהשיב לו שמעון איני רוצה אבל בעבורך תקח לה הל"ג פרחים מהחרל"ג ע"כ דברי עדות לוי ונראה לב"ד שמתוך דבריו היה נראה שלא פרע שמעון עדיין כיון שהזכירו לו התרל"ג פרחים של הפשר' ושיסיר קטטה והשיב איני רוצה ולא אמר אין עוד ריב שכבר פרעתיו. עוד הביאו עד ב' ואמר הן אמת כי שמעתי את לוי שאמר לשמעון המצוה תן לבתך הגדולה התרל"ג פרחים ותסיר ריב אך לא אמר מחוב הגוי ואפשר שהם ממקום אחר או מחוב אחר וגם הסרת הריב לא פי' מה היא ואפשר הוא פן יתקוטטו היורשים על הירושה שהבת הא' יורשת הכל והגדולה מסתלקת בלא כלום ושעל כן בתת התרל"ג פרחים לגדולה יוסר הריב. עוד בא עד ג' ואמר כי כאשר ביררו את לוי ויהודה לגזור ע"פ מה שישאלו לחכם או לחכמים ראה כי הברורים הפצירו עם שמעון שיתן לגדולה התרל"ג פרחי' של הגוי ולא רצה ויתפרדו איש מעל אחיו וע"כ מן הסתם שעל אלה הוא מה שאמר לוי לשמעון שיתן לבתו הגדולה אך הוא לא נמצא בעת הצואה ע"כ עדותם. והנה מן השטר צואה אין ממנו ראיה כלום שלא כתבו בה אלא שיתנו לבתו הגדולה ל"ג פרחי' מהתרל"ג פרחי' של הגוי ולא פורש בו דבר. והנה נפל מחלוקת בין הדיינים יש אומר כי מעתה זכה ראובן בכל הנכסים כי אין בהם כשיעור חובו כי מכח ג' עדים אלו נראה שלא פרע שמעון לראובן בחייו ואין עוד חששא לצררי ולא לשובר וא"כ א"צ להמתין עד שתגדיל הקטנה. ועוד כי הלא גם בפני אפטרופוס היתומה נתקבלו העדויות ולא מקרי שלא בפני בעל דין דמאי דקי"ל דאין מעמידין אפטרופוס היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם קבלו בפני האפטרופוס מהני ועוד טענה ג' כי מעיקר' לא נזקקו אלא לתביעת האלמנה אלא שאגב האלמנה יצאת מחוייבת היתומה ולא אמרו אלא בנזקקין לנכסי קטן דהיינו בשכל הכוונה היא עליו. ויש מהדיינים קורא תגר על הוראה זו ואומר על הטענה הא' כי אצ"ל בעדיות כאלו שאינן ברורים כ"א אפילו באו עדים והעידו שבשעת מיתה הודה בפירוש אין מקבלין עדותן דקטן כמאן דליתיה דמי ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והביאה מה"ר זלה"ה בב"י סי' ק"י וז"ל כל זמן שיש קטנים וגדולים נזקקין לנכסי הגדולים אבל לא לנכסי הקטנים עד ואפילו באו עדים ואמרו בפנינו הודה לו בשעת פטירתו אין מקבלין מהם שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין עכ"ל הנה בפי' שאפי' באו עדים ואמרו שבפניהם הודה שלא פרעו אין מקבלין על הקטנים וכל שכן בנ"ד. וכ"ת א"כ אפילו לדברים שאמרו שנזקקין איך יתברר הדבר אם לא יקבלו העדות בב"ד הנה גם על זה פקח עיניו הרשב"א ז"ל בתשובה אחרת הובאה בסימן הנזכר ז"ל נמצאת שדה שאינה שלהם וכו' עד מיהו נתחבטו הראשונים היאך אפשר ליזקק להם כלל והא ק"ל אין מקבלין עדות שלא לפני ב"ד וקטן כמי שאינו כאן כו' עד אלמ' אפי' שהגזלה קיימת אין נזקקין להם א"כ נמצאת שדה שאינה שלהם במה יודע שאינה שלהם אם לא מפי עדים וה"ר אברהם העמידה כשהוציא שטר שהיא שלו וזה לא אכלה ג' שנים דהא ק"ל דמקיימין שטר שלא בפני ב"ד ומנה זה ומנה סתם כגון שכתב צואה בכתב ידו תנו מנה לפלו' וא"נ משכחת לה לפי דעתו כגון שצוה ביום בפני ג' שאם רצו הם עצמם יכולים להיות דיינים כדאמרינן פי"נ ויש מפרשים דכולהו משכחת לה כגון שקבלו עדות בחיי האב ולא הספיקו לגמור עד שמת האב עכ"ל וכ"כ בעל התרומות וז"ל ובכל המקומות שפסקנו שנזקקין לנכסי יתומים קטנים יש לנו לברר מאחר שאין מקבלין עדות וכו' היאך נדון לחייבם בענינים אלו וכי מהיכ' ידעי וע"ז השיב הראב"ד אולי נאמר שהב"ד ידעו כל זה א"נ משכחת לה מהשטר שכתב בכתב ידו שיתנו או שהודה שיש לו כך ונמצאת שדה שאינה שלו הוא שיוצי' האחר שטר שהיה שלו וזה לא אכלה ג' שנים. והא דתינוק שתקף וכו' שראוהו ג' שהם ב"ד ויש מתרצים דהכא במאי עסקי' שקבלו העדים בחיי אביהם וכו' וכ"כ ה"ר אברהם בר יצחק בפי' ב"ק עכ"ל. וכ"כ הטור סי' ק"ח שמה שגובין מהקטנים כשלא הגיע זמן ההלואה וז"ל וכגון שנתקבל העדות בחיי אביהם שאל"כ אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כו' עכ"ל. ובסי' ק"י כ' וז"ל צוה אביהם ואמר תנו מנה או שדה לפלו' בין אם אמר מנה זה או שדה זו או מנה או שדה סתם נזקקין לנכסיהם אבל מעמידים להם אפטרופוס עד ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו תנו מנה לפלו' וניכר שהוא כתב ידו אבל אם צוה בעדים אין נזקקין שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי עכ"ל. והוא דעת הרא"ש ז"ל כמ"ש מה"ר ז"ל שם שממנו למד זה הטור. והנה בנ"ד אין גם א'