מהר"ם אלשיך קמא

בפירוש הילכך אמרי' לא יהא אלא ק"ס שהקנה לו בקנין הפקדון שביד ראובן יכול לומר ראובן לב"ח של שמעון מאיזה כח אתה בא ליטול חפץ זה שבידי מכח שהקנה אותו לך במ"ש או בק"ס שתזכה בו בחובך והלא גם לי הקנהו תחלה לזכות בו לגבות חובי בקנין מטלטלי אגב מקרקעי וממאי טעמא עדיפת מנאי ואדרבה אנא עדיפנא דשטר חובי מוקדם לשטר חובך והוא בידי שאזכה ואגבה בו ואפילו אם הב"ח שהקנה אותם לו שמעון הוא ב"ח מוקדם לראובן וראובן הוא ב"ח מאוחר אפילו שהיה לאותו המוקדם שעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה כמו שהכריח מה"ר בטור סי' ס' והרי עתה אחר שהוציאו הגוי מביתו קדם וגבה. וכל שכן אם מי שהקנה לו שמעון במע"ש הוא מקבל מתנה שודאי יכול ראובן ליפרע ממה שבידו זה הוא הנלע"ד בנחצות נמרץ שהרץ היה דוחק וכתבתי וחתמתי שמי

קכה מעשה היה בשערי עירנו וכן היה בלי פחת וייתור כי קהל א' נפרדו ויצאו רובם מב"ה הקבוע להם משנים קדמוניות ויקחו להם בית תפלה אחר ויתבעו לדין את ראובן ממונ' הנותרים על חפצי הקהל שיתן להם חלקם והשיב ראובן שיברר הוא דיין א' וששמעון ממונה קהל היוצאים יברר דיין אחר ושהוא בורר עתה את לוי א' מדייני העיר אז שמעון שנמצא בעת ההיא לפני הדין שבירר ראובן וחכם אחר מדייני העיר עמו ובפניהם בירר שמעון את יהודה ויבקשוהו ולא נמצא ביום ההוא כי לא היה יהודה הדיין ההוא בעיר ואז שלחו הב' חכמים שהיו שם שהוא הברור שבירר ראובן והחכם שעמו אל ראובן שליח לאמר הנה שמעון בירר את יהודה מחר תעמוד לדין עם שמעון וביום המחרת אחר שרצה יהודה להיות בדור של שמעון בחרו להם מקום הב' ברורים וישבו לדון ושניהם ביררו עוד דיין שלישי עמהם ושלחו אחר ראובן לבא לב"ד אמר ראובן לשליח הב"ד הנה כל החפצים הם ביד חכם קהלנו שאותו הסכימו כל הקהל שיהיה מורשה לדין שבין הב' כתות ונתנו כל החפצים בידו לכן איני יכול לדון בעד הקהל אך אם שמעון יש לו דין עמי מעסק שביני לבינו אלך ותביא לי פיתקא מהחכמים שהוא על דבר אחר ואלך כי ירא אני שהוא על דבר הקהל ושיאמרו שאני חוזר בי אחר בואי' לפניהם והלך השליח אל הב"ד והחזיר להם תשובה זו ובשוב השליח מהב"ד לא מצאו והשליח אמר בפני שתשובת הב"ד בפעם השנית היתה יבא הוא ואח"כ יראה מה שיתבע ממנו יהיה מה שיהי' בראות הב"ד שלא מצאו השליח בפעם השנית נידו אותו מב' טעמים א' מטעם שמאתמול נאמר לו ע"י השליח שמחר יעמוד לדין ולא בא והדין הוא כי מי שב"ד קבעו לו זמן ולא בא שחייב נדוי ועוד כי מה שלא מצאו השליח בפעם השליח לא הלך לעסקיו כ"א כנשמט וממאן ללכת לב"ד. והנה בשמים עדי כי גם שענין זה אינו מעסקי ממון ואינו ממה שהסכימו ראשונים רבני העיר שלא לכתוב תשובה על דינים שבעיר עכ"ז יען ראיתי כי קדמוני חכמים מחכמי העיר על ענין הנדוי אם חל אם לאו ויש מימינים ומשמאלים ויוליצוני קצת חכמים וקצת חשובי העיר אחוה דתי גם אני באמרם כי המה ראו חכמים ראשונים שלפנים שלמים וכן רבים ולא היה הנדוי כ"כ שגור בפיהם וגם בדור הזה לא נעשה כן לשום בעל דין כ"א מגלגלין עמו כעם ושתים ואם אומר טענה כזו הקהל מנו מורש' זולתי ידרשו ויתורו אם אמת הדבר או מתאנה הוא וע"י מיתון יתוקן העולם ואם הנושא הזה לא היה כמוהו חדוץ דאבה מאשר נפלה תחת כל איש באמרם אם תקראנה אותי כאלה למה לי חיים וראיתי אחרי רואי להבין בדבר אשר אנכי אחזה לי ויהיה כמוס עמדי כי לא לאמ' קבלו דעתי עם לבבי. גרסינן פ"ק דסנהדרין אמר רבא הני תלת' דייני דיתבי ואזיל שליחא דבי דינא ואמר מפומא דחד לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו ה"מ בלא יומא דדינא אבל ביומ' דדינא לית לן בה ע"כ והרי"ף ז"ל מסיים בה הכי אבל ביומ' דדינ' מידע ידיע דמכנפי כנופי ויתבי וכן הוא גירסת הרא"ש ז"ל הא קמן בפירוש דתרתי בעינן בהזמנת הדין דליתבו תלת' דייני כחדא כדקאמר הני תלת' דייני דקיימי וכו' ועוד דשליחא נמי יזמין בשם שלשתן ואי אמר בשם חד מניהו אע"ג דהוו יתבי תלתא אי לא הוי ביומא דידיע דקיימי תלת' דייני לאו הזמנה היא וכ"כ הרמב"ם ז"ל שליח שאמר בשם אחד מהדיינים ולא רצה בעל דין לבא אין כותבין עליו פיתקא של שמתא עד שיאמר משם שלשתן בד"א שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים ואע"פ שבא השליח בשם אחד כאלו בא בשם שלשתן עכ"ל. הרי שהזמנת הב"ד אינה כלום אלא כשהב"ד הם מקובצים ושאמר בשם שלשתן אם אינו יום שהב"ד נוהגין להיות בו מקובצין וא"כ בהאי נדון שכשקבעו זמן לראובן לא היו הדיינים הברורים לידון את הדין יושבים לדון כ"א הא' בלבד כי הברור של שמעון אצ"ל שלא היה יושב בב"ד אלא שאפי' בעיר לא היה אלא שביררו שמעון מעתה לכשיבא וירצה להיות ברור שלו אע"פ שסמך עליו שיתרצה הא מיהא עדיין לא ידע ולא בא ולא ישב עם חבירו א"כ אותו הקביעות זמן שקבעו לראובן שיבא למחר לאו כלום היא שלא היה שם אלא אחד מהברורים בלבד ואפי' אם נמצא אתו חכם או חכמים אחרים אחר שאינן מהברורים לדון דין זה ה"ל כמאן דליתנהו ואפי' שביום המחרת ביררו הב' ברורים את א' מהחכמים שהיה אז בעת קביעות הזמן לא אמרי' איגלאי מלתא למפרע דאיהו מהדיינים דדייני האי דינא דלהוי הזמנה וקביעת זמן שלו עם הברור הא' בלבד הזמנה וקביעת זמן כי זה לא חשב אנוש. וליכא למימר דהזמנה הוא דבעינן דלהוו שלשתן בב"ד אבל קביעות זמן לא דהא הטור כתב אבל הזמינוהו ליום הידוע לישיבת הדיינים אפי' לא הזמינו אלא על שם אחד כותבים עליו נדוי וכו' ועוד דהא קביעות זמן במקום הזמנה היא בו ביום שקבעו לו אין צריך להזמינו אלא שאפי' לא בא מאליו חייב נדוי ואין זה אלא משום דקביעות הזמן היא ההזמנה הילכך ודאי דבעינן שיהיו מקובצים כשקבעו לו זמן ואם מן הטעם השני שכשנתקבצו למחר שלחו אחריו והשיב שהקהל מינו את החכם למורשה על עסקי הקהל והפקידו בידם החפצים כולם ולא המתין אח"כ שישיבו לו והלך למקום שלא מצאו השליח בשובו אליו ע"ז אינו חייב נדוי מטעמי טובא חדא כי היעלה על לב שלא יהיה רשאי לסלק עצמו מלהיות מורשה ולהעמיד אחד מהקהל אחר שכל הקהל הם בעלי דין וכ"ש שכל הקהל סילקוהו ממורש' ומינו אחר האם יכריחוהו שיהיה מורשה בע"כ ובעל כרחם של הקהל ושיתחייב נדוי אם לא יבא וק"ו הדברים ומה אם את הדיין שבירר יכול לסלקו כל עוד שלא התחילו בדין ולא נכתב שטר ברורין את עצמו מלהיות מורשה צריכה למימר שיכול להסתלק וא"ל שתואנה היתה כי הלא חכם הקהל מצוי והיה להם לשלוח לו אם אמת היה הדבר שהוא המורשה ואם יאמר כי שקר ענה ראובן אז יחייבוהו ואם יאמר כי אמת היה יזמינו את החכם לדין או שיברור לו דיין אם לא יחפוץ בבירור שבירר ראובן דהא אפי' אם הקהל היו ממנים את ראובן למורשה בעדם היו יכולים לבטלו וכמ"ש הרי"ף ז"ל פרק מרובה עלה דהא דאמרי' והלכת' דמורשה שליח שוייה כתב וז"ל אתמר משמיה דר' יהודה גאון זצ"ל דקי"ל דשליחא שוייה הילכך אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינ' אית ליה רשות' למעבד הכי עכ"ל וא"כ אפי' היה ראובן מורש' שמינוהו בני קהלו היו יכולים לחזור בהם ולאורוכי איניש אחרינ' כ"ש שמעולם לא מינהו הקהל למורשה אלא שהכת האחרת תבעו אותו בעד הקהל שלו דודאי שיכולים בני קהלו לו' אין אנו חפצים שיהי' זה מורשה עלינו ולמנות וירשה אחר הילכך טענתו שאמר ראובן לשליח הברורים טענ' הוי' ואין כח להם לכופו שיעמוד בדין ע"ב בעד כל הקהל ואין לתופסו ממאי דקאמר ואם הוא על דין של עסק שביני לשמעון אני אלך שהרי גלוי וידוע וברור לכל שלא היה אלא עסק מקהל ומה שאומר השליח ב"ד שהיתה תשובת הברורים שיבא נאי זו תביעה שיהי' כי שם יראה על מה היא. אינה תשובה לחייבו כי למה ילך על הספק ומה גם שהרי מתוך התשובה ירא' שעל עסקי הקהל הוא כאשר הם מודים וברור לכל באמת ויציב נמצא שאחר תשובה שהשיב אין לב"ד עליו כלום. ועוד שאפי' היה אומר אי אפשי ללכת לא היה חייב נדוי דכיון דיכול לבטל הברור שלו ה"ל כאו' אני מבטלו דל"ל דכיון דלא קאמ' בפירוש אני מבטלו אלא איני רוצה ה"ל כמודה בבירור וממאן לעמוד בדין דהא במסכת גטין עלה דמתניתין בהשולח גט לאשתו וביטלו גרסינן ת"ר בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימים פסול הוא אינו גט לא אמר כלום ומר רב ששת ואמרי לה במתניתא תנא גט זה לא יועיל לא יתיר לא יעזיב לא ישלח לא יגרש יהא חרס יהא כחרס דבריו קיימים אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום ע"כ וכ' הר"ן ז"ל בטיל הוא משמע בטיל יהא וכן אי אפשי בו ומבטל בכך שליחות הגט וכן דעת כל הפוסקים כמפורש בגמ' דמאי דקא' בטל הוא אי איפשי בו אינו אלא לבטל השליתות דהכי גרסינן בגמ' איבעי' להו גט שביטלו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו ר"ש אמר אינו חוזר ומגרש בו ר"נ אמר חוזר ומגרש בו דק"ל דהלכת' כר"ן דחוזר ומגרש בו דלא ביטל אלא השליחות והן אמת כי כך הוא התם ביטול השליח כבנ"ד ביטול הבירור וא"כ כי היכי דהתם אע"ג דלא קאמר אי אפשי בשליח אלא אי אפשי בגט הוי כמאן דאמ' אי אפשי בשליח ה"נ בנ"ד מאי דקאמר מר אי אפשי ללכת להוי כאלו אמר אי אפשי בבירור וכ"ש הוא דהתם קא' אי אפשי בו דהיינו בגט וכן בטל הוא דהיינו הגט ואפ"ה אמרי' דלאו אגט' אלא אשליחותי' כ"ש בהאי נדון דלא קא' איני רוצה דין אלא איני הולך דמשתמע טפי דהיינו לפני הדיין שביררתי והיינו משום דמבטל ליה. ול"ל דשאני התם משום דביטול בגוף הגט לא שייך דלאו כל כמיניה לבטל גט שנכתב בכשרות אבל הכא אפשר דלא ציית לדינא דהא להרמב"ם ז"ל שייך ביטול בגט שכתב בפי' שאם אמר הרני מבטלו מהיות גט הרי הוא מבוטל ואית לי' סייעתא מהאי דאמרי' בגמר' נהי דבטליה מתורת שליחות מלמהוי גיטא מי בטליה דמשמע הא אם היה מבטלו מתורת גט הוה מהני ואעפ"י כן כתב דאם אמר בטל הוא או אי איפשי בו דמשמע אגיט' אפ"ה ל"א דמכוין אלא אשליח הכא נמי בנ"ד אפי' אם היה אומר אי איפשי ללכת הוה כאלו אמר אי איפשי כי אני מבטל הבירור. ועוד דאם אית' שבזה בורר לו א' וזה בורר לו א' אם שלחו אחריו ולא בא הוא חייב נדוי איך כתבו הפוסקים דיכול לחזור מהבירור עד שיתחילו לטעון או עד שיכתבו מדעת שניהם שטר בירורין ת"ל שמשע' ששלחו אחריו נתחייב ומי איכא מידי שיכול לבטל הבירור וחייב נדוי אם לא יבא לפניהם ומי ישמע להם לדבר הזה ועוד