מהר"ם אלשיך יד

דמאי דקא מקשי בשלמא וכו' ה"פ בשלמא איהי שייך למימר בה דמעכבא משום דקטנה היא ואינה ראויה לקנוס אותה ולדונה בדין מורדת אבל אביה מאי נפקא ליה מיניה ומאיזה טעם יעכב ולכוף אותו שלא יעכב ומשני שהוא אין ראוי לכוף אותו מפני שיש לו טענה למימר דהשתא לא ידעה למחר מימרדא שלא תוכל לסבול ואתיא עלויה ויצטרך לתת לה תכשיטין אחרים. ואי פירושא הכי נפקא מינה שאין לקטנה שהשיאה אביה שום דין מורדת אבל איכא לפרושי בגוונא אחרינא דה"פ בשלמא איהי מצי מעכבא ולא דיינינן לה כמורדת מפני שיש לה טענה שלא תוכל לסבול אלא אביה אין לו טענה ולמה יעכב ונקנסיה שיפסיד כתובה שהיה לאב מן הדין כ"ש בתוס' שיגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב ואי פירושא הכי נפקא מינה דיש לקטנה שהשיאה אביה דין מורדת במקום שאין לה טענה שאינה יכולה לסבול כי הא דנ"ד דשלא מחמת טענה שאינה יכולה לסבול קא אתיא אלא דמאיס עלה

והנה התו' ז"ל כתבו וז"ל אי איהי ניחא לה אביה מאי נפק' ליה מיניה משמע דכיון דלא נפקא ליה מיניה הויא מרידה ופוחתין מכתובתה ותימה דאטו משום שאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה איהי מה פשעה וי"ל דהוה ל"ל יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב עכ"ל. והשתא אי דעת התוס' כפירושא קמא מאי קאמרי משמע כיון דלא נפקא ליה מיניה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה דילמא לא היא אלא שנכוף אותו שלא יעכב דמהיכא תיסק אדעתין דנפחות מכתובתה משום עיכוב האב והיא רוצה כיון שאפי' אם היתה היא מעכבת ומורדת ממש הוי דינא דאין פוחתין מכתובתה וכ"ש כשהעיכוב מהאב והיא רוצה אלא נראה שאם היא היתה מורדת שלא מחמת טענה הי' שייך בה דין מורדת לפחות לה מכתובתה ועוד דקא אמרי ותימא דאטו משום דאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה היא מאי פשעה נרא' בפירוש דאלו פשעה שייך בה דין מורדת והיינו נדון דידן דאיהי פשעה דיכולה לסבול ואומרת מאיס עלי וכן נמי מהתירוץ דקאמרי וי"ל דהל"ל יגרשנה בלא כתובה כו' ולא אמרו דה"ל לכוף אותו שלא יעכב לא למימר שנפסידנו כתובה דהוי מעין קנסא דמורדת דמשמע דשייך בה דין מורדת. והכי משמע מלשון הרי"ף ז"ל דאיתי האי שמעתא וכתב הכי בשלמא איהי מצית מעכבא דאמרה לא יכילנא בבעל אלא אביה וכו' ע"כ הרי דמאי דאיהי מציא מעכבא היינו בבאה מחמת טענה דאמרה לא יכילנא בבעל דמשמע בפי' דאי לא מחמת טענה לא מציא מעכבא ומורדת היא והיינו נ"ד שמורדת בלי טענה זו והוא כפירוש' תניינא דכתיבנא. וכן נראה מלשון הר"ן שכתב וז"ל ממרדא ונפקא תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותבא אלי עד שתגדיל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ע"כ: הנה דמשום האי טעמא דאית ליה לאבוה הוא דאין כותבין אגרת מרד דמשמע דאי לאו הכי כגון דאיהי מעכבא בלי טענה דהיינו כבנ"ד כותבין אגרת מרד ועוד דקאמר דאפי' כשאביה הוא המעכב מפסדת היא מזונות אע"ג דלא פשעה שהרי היא רוצה וכ"ש כשהי' פושעה כנ"ד דודאי אין לה מזונות והיא חדא מדיני מורדת. כלל הדברים דהיכא דאית טענה שאינה יכול' לסבול אין לה דין מרד כלל דטענה מעלי' היא אבל היכא דלית לה טענה כי האיך דנ"ד שהיתה יכולה לסבול ואחר כמה חדשים מאסה בו אית בה דין מורד': איברא דמסתברא דהיינו לפחות מכתובתה כדין המשנה ושלא תזון משל בעלה דק"ו הוא אי בשהיא רוצה ואביה מעכב אין הבעל זן אותה כשהיא עצמה מורדת לא כ"ש: אבל למה שתקנו ב"ד שלאחר המשנה להתרות בה ד' שבתות ולהפסידה בהן כתובתה בבת אחת או להמתין לה עד שנים עשר חדש זה לא יעשו לה דקטנה לאו בת התראה היא עד שתגדיל אלא שמעתה עד שתהי' גדולה יפחתו לה מכתובתה כדין המשנה ותפסיד מזונות וכשתגדיל יעשו לה ההתראות וככל משפט המורדת ולמ"ד שאין התראות באומרת מאיס עלי אלא המתנת י"ב חדש ותפסיד כתובתה יחשבו הי"ב חדש משגדלה ובהן תפסיד כל הנשאר ממה שפחתו לה משמרדה ואע"ג דבתקנת ב"ד שלאחר המשנה בטלו פחיתות הכתובה היינו להחמיר עליה שתפסיד בד' שבתות הכתובה כאחת אבל []היכא] דאיהי קטנה שהשיא' אביה דלא שייכא בה התראה דין המשנה במקומו עומד והיינו דהתוספות הזכירו פחיתת הכתובה בקטנה ולא חשו אל ב"ד שלאחריהם שביטלו הפחיתה אלא ודאי כדאמרן: ומה שבא בשאלה אם חייב בעלה לגרשה מיד כדעת הרמב"ם ז"ל הנה לענין גיטא הסכימו כל האחרונים שלא לכופו לגרש כמו שהאריכו בראיות נכוחות

ולפי מה שנראה מתוך השאלה שהיא מאסה אותו ואינה נותנת אמתלא לדברי' למה מאסה אותו הנה אם כך הוא הפסידה אפילו מה שהכניסה לו כמ"ש ההגהות בשם התוספות ובשם הר"מ שאף לדברי האומרים דבטענ' מאיס עלי כופין להוציא היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה וטענות הנראים למה הוא מאוס עליה אבל האומרת מאוס עלי בלא טענ' אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה ולא אפילו מה שהכניסה לו ואפילו איתי' בעיניה אבל מה שתפסה למזונותי' ממה שהכניס' לו תפס' ולא מפקינן לה ע"כ והביא מה"ר ז"ל לשון זה בב"י וכתב עליו וז"ל וכן כתב המרדכי והרא"ש בשם הר"מ ז"ל וכתבו רבינו בסי' זה לקמן עכ"ל: כללא דמילתא דהאי קטנה שהשיאה אביה ומרדה ומאסה אותו אחר כמה חדשים מעתה אין לה מזונות ופוחתין לה מכתובתה וכשתגדל דנין לה דין מורדת בהתראות והכרזות והמלכ' בה ושהיית י"ב חדש או המלכה והמתנ' י"ב חדש בלבד למ"ד שאין התראות והכרזות לאומר' מאיס עלי אלא המלכה והמתנה י"ב חדש ויתחילו משתגדיל ואז תפסיד כל הנשאר מאשר פחתו לה ואם אינה נותנת אמתלא לדבריה מפסדת אפילו מה שהכניסה לו אם לא תפסה אותן למזונותיה כדכתיבנא. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

ט שאלה מעשה שהי' כך היה ראובן היה לו חורבה א' שהיתה החזקה שלו ומכר אותה לשמעון בסך ידוע בקנין ושבועה מאשתו וממנו ובשטר כדת וכהלכה ונכתב בשטר שקבל המעות אבל עדיין לא קבלם מפני שאמר לו שמעון שרוצה להכריז אם יש שום מערער וטוען על אותה חזק' ושמו זמן כך ימים ואחר עבור ימים שהכריזו ולא נמצא שום מערער בא ראובן ואמר לשמעון שיתן לו מעותיו כיון שנמצאת מכירתו מנוקה ומשופה ונשאו ונתנו על ענין כמה שכירות יפרע שמעון לבאקוף מהחלק שקנה מאותה החורבה וכמה יפרע המוכר ממה שנשאר לו ולא נתפשרו וא"ל שמעון למוכר כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום עשה מה שתרצה אחר כמה ימים נשמע שהב"יג היה רוצה לקנות המולקי מאותו החורבה כלה ונכנסו פשרנים בין ראובן ושמעון לענין מכירת החזקה הנז' פעם אחרת וחזרו ונתפשרו וא"ל שמעון הקונה שהוא קונה אותה ע"מ שהבי"ג יקנה המולקי אבל אינו זוכר בבירור אם אמר לו בלשון קודש ע"מ או לשון לעז קוץ קונדישייון וגם זו המכירה היתה בקנין ושבועה ושטר אחר כך לא נגמר קנית הבי"ג ובא ראובן אצל שמעון הקונה שיפטור אותו משבועתו והשיב לו שמעון אינך צריך שאפטור אותך כיון שהיה ע"מ שיקנה הבי"ג ולא קנה ממילא אתה פטור וא"ל