מהר"ם אלשיך קלט

דנוסיה וא"כ אע"ג דאם לא הוו רמו יתיה בימא אין מתירין את אשתו דהא מגוייד אין מעידין עליו שמת כדכתיבנא אפי' דלא הוה בסכין מלובנת ולא כווהו את מכתו. אבל כיון דרמו יתיה לים כשהוא מגוייד מסתברא דודאי דאשתו מותרת דהא גרסינן בגמ' עלה דאוקמת' דאביי דמוקי למתני' כרשב"א דקאמר אין מעידין על המגוייד מפני שיכול לכוות ולחיות פריך גמרא ומי מצית מוקמת לה כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ופרש"י ז"ל הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגויד לא חיי ומשני שאני מיא דמרזו מכה ופרש"י מחזיקות ומגדילות כאב המכה ע"כ. הרי דאע"ג דלרשב"א מגוייד אין מעידין עליו כיון דאפשר לכוות ולחיות מודה שאם המגוייד הוא בים דמעידין עליו ותנשא אשתו משום דמיא מרזו מכה וממיתין אותו ודאי הילכך בנ"ד נמי דהוה מגוייד כדכתיבנא כיון דהשליכוהו לים ודאי מת דמיא מרזו מכה. והך סברא נקיט לה גמר' לכ"ע דהא לקמן בגמ' עלה הא דקאמר ר' יהודה בן בבא לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין דשקיל וטרי גמר' אי ר' יהודה לקולא או לחומרא פליג קאמר שאני מיא דצמתי פריך וקאמר והאמרת דמיא מרזו מכה ומשני ה"מ היכא דאיכ' מכה אבל היכא דליכ' מכה מצמת צמית משמע דלאו לרשב"א לחודיה הויא הך סברא דמיא מרזו מכה אלא לכ"ע דהא סתם גמר' מקשי מינה במילתא אחריתי ומשום הך סברא מפליג אפילו במיא גופא בין היכא דאיכ' מכה להיכא דליכא מכה דהיכא דליכ' מצמית צמתי מיא והיכ' דאיכא מכה מרזו והכי משמע מלישנא דהרי"ף ז"ל שכתב וז"ל אבל במים אפשר דשהא ד' או ה' ימים ואינו משתנה דמיא היכא דליכא מכה מצמית צמתי ע"כ הרי כתב בפירוש דדוקא היכא דליכא מכה הוא דצמתי כלומ' דאלו היכא דאיכ' מכה אדרבה מרזו והיינו מאי דכתיבנא דמיא מרזו מכה. הילכך נ"מ דכיון דמגוייד שהושלך לים מים ממהרים להמיתו טפי ממי שהושלך לים בלי מכה אע"ג דמי שטבע בה לא תנשא לכתחלה הך דהושלך מוכה תנשא אשתו לכתחלה. איברא דבמאי שטבע במים שאין להם סוף איכא פלוגת' דרבוותא אי מאי דאסיקו בגמ' דבמים שאין להם סוף לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא אי מיירי היכא דמי שראהו טובע לא שהא עליו עד שיעור שתצא נפשו או אפי' כשהעד שהה עד כדי יציאת נפשו ולא עלה שמלשון הרמב"ם ז"ל מדקדק ה"ה דבעינן ששהא עליו העד עד כדי יציאת נפשו ואח"כ יעיד והכי כתב הריב"ש בפי' דבשהא עליו עד כדי יציאת נפשו ולא עלה הוא דאמרי' דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא אבל אם לא שהא עליו אפילו נשאת בדיעבד תצא וכן הרשב"א דבעי' דלשהא עליו עד שתצא נפשו. ואע"ג דבגמ' לא אתפרש דבעינן כולי האי סבירא לי דנפקא להו ממאי דאמרי' בגמ' היכי דמי מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו וכ"כ וכ"כ הרמב"ם כל שעומד ורואה כל סביביו ושהא כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד שמת ומשיאין את אשתו ע"כ. וא"כ אמור מעתה אם ההפרש בין מים שא"לס למים שיש להם סוף לא הוה אלא כשלא שהא עד שתצא נפשו ולא ראהו שעלה אבל אם שהא במים שאין להם סוף עד כדיי יציאת נפשו ולא עלה לא תנשא לכתחלה א"כ נמצא דאין הפרש ביניהם כלל דבתרויהו אין משיאין לכתחלה אלא ודאי דבמאי דמשיאין לכתחלה במים שיש להם סוף דהיינו בעומד ורואה כדי שתצא נפשו בההוא גוונא גופי' אין משיאין לכתחלה בשאין להם סוף מהכא נראה לי דנפקא להו להנהו רבוותא דבמים שאין להם סוף בעי' שיראה אותו עד כדי צאת נפשו ובהכי הוא דאם נשאת לא תצא כדכתיבנא. וכ"ת כיון דלכל הני רבוותא בעינן דשהא העד עליו עד כדי שתצא נפשו כדי שאם נשאת לא תצא א"כ בנ"ד דרמו יתיה בימא בתר דהוכה דילמ' דלא אסקינן במאי דרמו יתיה במיא אלא חד דרגא דאלו הושלך בים בני מכה אם שהא העד עליו עד כדי שתצא נפשו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא ואם לא שהה העד עליו הך שיעור' אם נשאת תצא ובנ"ד דלא אתפרש אי שהא העד עליו מסקינן חד דרגא במאי דרמו יתי' במיא דמוזו מכה דאפי' דלא שהא העד עליו חשבינן ליה כאלו שהא העד עליו כדי דבדיעב' אם נשאת לא תצא אבל לעולם דלכתחל' לא תנשא ותו דהא הרמב"ם ז"ל כ' וז"ל עד א' או' ראיתיו שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברי' אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנש' על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ וא"כ בנ"ד שלא אמר שמת וקברו נראה דלא תנשא לכתחלה להרמב"ם ז"ל והוא דעת הרי"ף אפי' בשני עדים אבל [לאו] מילת' הוא דבמאי דכתיבנ' דהאי גברא המוכה דנ"ד דמי למגויוד דגמ' מאי דהושלך במים דמרזו מכה מהני לכ"ע לינש' לכתחלה ואפי' דלא אמר קברתיו דהא בגמ' עלה דאוקמת' דאביי דמוקי מתני' דאין מעידין על המגוייד כרשב"א דבריית' דקאמר אין מעידין על המגוייד כיון דאפשר לכוות ולחיות מקשה בגמ' ומי מצית מוקמ' לה כרשב"א והא קתני סיפ' מעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא כלומ' דאי כרשב"א למה תנש' לכתחלה הא אלו היו מוציאין את גופו היה אפשר לכוות מקום החתך ולחיות ומשני שאני מיא דמרזו מכה כלומ' ומ"ה תנשא לכתחלה ואם אית' דאין הפרש בין מגוייד שהו' במים לבלתי מגוייד דכי היכי דבבלתי מוכה לא תנש' לכתחלה אפי' דשהא עליו העד כדי שתצא נפשו ה"נ במגוייד שהושלך לים לא מהני טעמא דמיא מרזו מכה אלא לדיעב' שלא תצא אבל מ"מ לכתחלה לא תנש' ובעי' נמי דלימא קברתיו מאי משני שאני מיא דמרזו מכה הוה לי' לאקשויי אכתי לא תנשא לכתחלה ונבעי דלימא קברתיו כבלתי מוכה שטבע בים אלא ודאי דטעמא דמיא מרזו מכה מהני' אפי' לינשא לכתחלה למוכה ומגויד היינו מוכה דמ"ה היו מקשי' ממגוייד דרשב"א לההו' מעשה דעסיא ונ"ד הא כתיבנ' דהיינו מגוייד כי ההוא ודעסיא דמקשי מני' למגוייד וכי היכי דהתם טעמ' דמיא מרזו מכה מספיק להשיאה לכתחלה בנ"ד נמי דכוות' הך אתתא שריא להתנסב' ומ"ה הרי"ף והרמב"ם כתבו ההו' מעשה דעסיא ששלשלוהו לים ועלתה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה דתנשא לכתחלה ולא הצריכו דלימא קברתיו כאשר הצריכו למעיד על בלתי מוכה שהושלך בים בפי'. ובמאי דכתיבנא אפי' נחשיב לסהדותי' דארמאי כאן דליתי' איכא למשרי' להך איתת' שריותא מעלי' ואי נצרפיה לסהדות' דארמאי לשל ישראל אל אפי' לא נחשיביה להך מוכה למגוייד דגמר' איכ' טעמא אחריתי למשריא אלא דלא בעינן השתא לאורוכי ואיתתא דא שריא להתנסבא לכתחלה כדכתיבנ' זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

בהיות אמת שזה הלשון כתוב לאבא מארי זלה"ה במקום אחר יותר נכון וכעת לא נזדמן לי פה ויניציאה כ"א זו המהדורא קמא ושמתי אותה בדפוס

קכג נשאלתי לשון הרמב"ם תרומות פ' י"ב וז"ל אין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ מפני שלבו גס בה לאוכלה אבל מפקידין אותה אצל ישראל ע"ה בכלי חרש המוקף צמיד פתיל ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרים גזירה שלא תסיטם אשתו נדה עכ"ל. וכתב הראב"ד עליו וז"ל אמר אברהם טעה בזאת הסוגי' של מסכת' גטין אם פירות שלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוה ולמה לי כלי חרש מוקף צמיד פתיל עכ"ל. והנה ז"ל סוגיית הגמרא אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה רמי מהא דתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע"ה ואין מפקידין אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה אמר ר' אילעי הכא במ"ע בכלי חרש המוקף צ"פ וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא אמר ר' ירמיה כאן בהוכשרו כאן בלא הוכשרו ע"כ בגמ'. ופשט' דשמעת' היא דאידחיא תירוצא דכלי חרש המוקף צ"פ מחמת קושיא דשמא תסיטנו אשתו נדה ואין החילוק אלא בין הוכשרו הפירות ללא הוכשרו נמצא היוצא לפי הדין דפירות שהוכשרו אין מפקידין אצל כהן ע"ה אבל מפקידין אותן לישראל ע"ה אבל בלא הוכשרו מפקידין אפילו לכהן ע"ה והנה הוא הפך דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאין מפקידין דין לישראל ע"ה אלא דלא הוכשרו ובכלי חרש המוקף צ"פ והוא הפך מסקנת הגמ' לישראל ע"ה מפקידין אפילו בהוכשרו אפילו שלא בכלי חרש המוקף צ"פ שהוא מן הקצה אל הקצה וכן בכהן ע"ה דלמסקנת הגמ' מפקידין בלא הוכשרו אפילו שלא בכלי חרש המוקף צ"פ ולהרמב"ם ז"ל אפילו בלא הוכשרו ומוקף צ"פ אין מפקידין והנה זו קושיא עצומה עד מאד ומן התימ' שלא הקשה אותה הראב"ד ז"ל והלך להקשות קטנה הימנ' דלמה הצריך כלי חרש המוקף צ"פ כיון דלא הוכשרו. והן אמת דאפשר דתרתי מקשה הראב"ד ז"ל דבמאי דקאמר טעה בסוגיי' הגמ' כיוון הקושיא הראשונה שהיא הפך הסוגי' ובמ"ש אם פירות שלא הוכשרו וכו' כיוון השני'. והנה מה"ר ז"ל בכ"מ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל כתב שלא היה גורס אלא לא בתירוצ' דר' אילעא ולא הוה גריס בר' ירמיה כאן בהוכשרו כאן בלא הוכשרו דלא לחלק בין המשנה והבריית' באו ר' אילעא ור' ירמיה דהא אביי איתותב מקושי' המשנ' ונידח' מה שתירץ בבריית' דמפקידין דאוקמ' בכהן כ"ה ור"א ור' ירמיה לא אתו אלא לפרושי מתני' דמפקידין אצל ישראל ע"ה וגירסת הרמב"ם היא א"ר אילע' הכא בכלי חרס המוקף צ"פ עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אר"י בפירות שלא הוכשרו ובא להוסיף על ר"א דלהפקיד לישראל ע"ה צריך זה וזה וכל הדוחקי' האלו לינצל מהקושי' הראשונה וקושיית הראב"ד במק"ע ואין לה תירוץ. וכן ראיתי מהפכים החלוקות בהרמב"ם מלמטה למעלה עם שנוי קצת תיבות וכל זה אינו שוה. ולדידי אמינ' דאפשר ליישב דברי הרמב"ם ז"ל לפי גירסתנו שבגמ' כמות שהיא והוא בשום לב אל לשון הרמב"ם שכתב מפני שלבו גס בה לאוכל' דבמשנה לא אמרו אלא שלבו גס בה ולא אמר לאוכל' משום דממיל' משמע ולא על חנם כתבו הרמב"ם אלא להורות שיש שייכות בהיות גס בה לאוכלה לענין דין זה וגם בהנחה א' בפירו' מה שהקשו בגמ' וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה דקשה למה באוקמת' דכאן בהוכשרו כו' בחלוקה דאיירי בהוכשרו לא חששו שתיגע בה אשתו נדה בין אם יהיה על בריית' דאין מפקידין אצל כהן בין אבריית' דמפקידין אצל ישראל כמו שחששו בכלי חרש מוקף צ"פ אלא ודאי דדרך נשים בראות כגי מוקף צ"פ שאין מה שבתוכו נרא' להסיט ולנענע לראות אם יש בו אי זה דבר חשוב שניכר ע"י נענוע משא"כ בפירות שבכלי בלתי מוקף צ"פ מעין מ"ש המפרשים על פך שמן טהור שמצאוהו מוקף צ"פ בימי חשמונאים שהקשו דילמ' הסיטו הפך ונטמא השמן בהיסט הפן ותירצו שאילו