מהר"ם אלשיך קלז

להתפרש שמה שנותן לו בשכר טורחו הוא עצמו יהיה בתורת מתנה כי מה שחייב לו על ששמשו לא שייך ביה תורת מתנה אלא ודאי פרושו הוא שמקצתו בשכר טרחו ומקצתו בתורת מתנה ומדלא פי' כמה יהיה שכר וכמה יהי' מתנה מן הסתם הוי מחצה שכר ומחצה מתנה מדי דהוה אההוא דאמר נכסיו לרבי עקיבא וחבריו ונפק ר"ע ודרש והי' לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו הילכך הכ' חתיכות דקאמ' י' הם בשכר טרחו והעשר בתורת מתנה ומעתה אע"ג דבחצי של מתנה אמר מתנת בריא דבעיא קנין ולא קנו מניה הא מיהא העשר דשכר טורחו חייבים האפוטרופסים לתתם לו

והנה זה הוא אם המקבל הזה לא היה עני אבל כבר שהוא עני מתפרנס מן הצדקה לפי הדין זכה במתנ' אעפ"י שלא הי' בה קנין דאע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו דמכיר' האומר לחברו ליתן לו מתנה אם היא מתנה מועטת אם לא נתן הרי הוא ממחוסרי אמנה אבל במתנ' מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין ולא סמכה דעתו עד שיקנ' בדברים שקונ' בהן הרי כתבו המפרשים דדוקא בחברו כמו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו שכתב מי שאמר לחברו אבל אם המקבל עני אפילו במתנ' מרובה זכה בתורת צדקה וחייבים לתת לו אעפ"י שלא קנו מהנותן וכן מפורש בירושלמי דאפקיד ר' לשמעיה אי מתאימר לך תתן מתנ' לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר' ממליך ביה תנינות ע"כ. ולפ"ז בין יהי' פי' דבריו שהן ב' חלוקות החצי בשכ' טורחו והחצי בתורת מתנה בין יהיה הפי' שאמר זה כולו בשכר טורחו ואם הוא יותר על כדי שכרו יהיה המותר בתורת מתנה וחייבים האפוטרופסים לפרוע לו כל העשרי' אלא משום דמספקא לן דילמא בשעת המתנ' עדיין היו לו מאתים זוז ולא היה ראוי לקבל צדקה ולא זכה בלא קנין וגם להיות נכסי יתום די לו בעשר או לפחות בח' שהור' ופשר הדיין ולא יחסרו סך ממנו מזמן פטיר' הנותן ואילך ובדבר הזה יוצאים האפוטרופסים י"ח ועושים נחת רוח לנפטר שלהיותו חושש פן יחסרו ממנו אמר אני את נפשי הצלתי והן דא תהוי ארכא לשלותא וחיי ברי' היתום שהשאיר אחריו זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

קמב שאלה מעשה שהיה ששה יהודים בבצי' א' עובדים מקורפו בסייר' ולקחו אותם השוללים והרגו מהם ד' ונשארו ב' הא' מוכה על צלעותיו מכה נחלה שכפי דברי היהודי שנשאר עמו היה מסוכן מאד סוף דבר הלכו השוללים עם הב' היהודים מהלך קרוב למ' מיל רחוק מהמקום שהרגו הד' יהודים ונתועדו השוללים להשליך בים היהודי המוכה באמרם כיון שסופו למות מהמכה אין תועלת ממנו וכן קשרו ב' ידיו מלפניו עם ריזה א' והשליכוהו בים לפני היהודי האחד כל זה העיד היהודי הנשאר בפני ב"ד בת"ע שהעיד בפני ב"ד במותב תלתא כחדא הוינ' אנחנא דייני דחתימי לתתא כד אתא קדמנ' היקר כה"ר משה גארטין יצ"ו בכה"ר יוסף גרטין והעיד בת"ע באם לא יגיד וכו' וכך אמר לנא איך עתה כמו י' חדשים שבא אלי יון א' ואמר לי איך בכפר אחד שהייתי רועה צאן מהשר קירין ראיתי אני וחברי שהיה עמי איש א' שצפה על פני המים והלכנו והוצאנו אותו מתוך הים והיו ידיו קשורות מלפניו עם ריזא א' ועדיין היה גוסס והיה יפה תואר ויפה מראה וכשהוצאנו אותו מהים מיד מת והפשטנו אותו כולו וראינו שהיה איש יהודי וכן השלכנו אותו בחוף בים והנחנו אותו שם כל זה העיד כה"ר משה הנ"ל ברצונו הגמור בלי שום אונס שבעולם ששמע אותו מפי היון הנ"ל מל"ת וזה היה יום ו' בשבת י' ימים לחדש מנחם שנת הש"ן ליצירה פה עיר אי קורפו דיתבא על ימא ועל מי בארות בפנינו הדיינים ח"מ והכל שריר ובריר וקים יעקב בכ"ד שלמה לבית נחמולי ז"ל דיין מימון בנ"ד יעקב ויואנטי ז"ל דיין יוסף בכ"ר אליה דינטי זצ"ל דיין ונסתפקו אם אשתו של המושלך בים הנזכר מותרת לינשא אם לאו

תשובה שאילתא הדא איתשאלא קמן בקושטאנטינ' רבתי אשתקד ואשתמיטנ' לגלויי דעתאי בה ממאי דאחמירו רבנן על מאן דמורה היתרא לכתחלה על מאן דנטבע בעלה במים דאין להם סוף אע"ג דלא סביר' לי דעל כי האי נדון איתאמר' מילתא כמא דבעינא למכתב בס"ד. איבר' דלכאורה תמיהא מילתא למשריא להתנסבא לכתחל' לא מיבעי' מחדא סהדותא באנפי נפשי' מהני תרתי דאי נחתינן למשריא מעדות הישראל לא מבעי' למאן דסבר דנטבע במים דאין להם סוף אם לא שהא העד עליו עד כדי שתצא נפשו אפי' דיעבד אם נשאת תצא דלא אמרו אם נשאת לא תצא אלא היכ' דשה' עליו עד שתצא נפשו ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא אלא אפי' למאן דסבר דלא בעינן דלשהי עלי' היינו לשלא תצא אם נשאת אבל לכתחלה ודאי אסיר' ותו דהא הרמב"ם ז"ל כ' בפי' דאפי' עד דקא מסהיד דטבע ומת אם לא אמר קברתיו אין משיאין את אשתו ואי אתינן למשרי' מעדות הגוי מל"ת לא שמו ולא שם עירו ידע ולא סי' מובהק בגופי' אלא בריזא שבידיו דהוי כנותן סי' בכליו דבשום גוונ' לא סגי כו' וקברתיו נמי לא קאמר ואע"ג דלא מצרכי דלימא קברתיו אלא הרי"ף והרמב"ם הא כמה רבוות' כתבו דמסתפו לאקולי במאי דאחמירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דתרויהו עמודי ההוראה ומי יקל ראשו כנגדם ואפי' אי אתינא לצרופי עדותיה דגוי מל"ת בסהדותא דישראל לא סגי למשריה להתנסבא לכתחלה דאכתי מים שאין להם סוף נינהו וחומרא דקברתיו נמוי באתריה קאי ואמטו להכי פרישנ' מלעיולי נפשין בהאי שריות' והשת' הכא בארעא דישראל איתערת רוחי ושפר קדמי להחויא דעתין דילמ' קדם מלכא עלאה זכו ישתכח לי על דנא משום עגונה. תנן פ' האשה בתר' אין מעידין עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכל' בו ומקשו בגמר' למימר' דמגוייד חיי ורמינהי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי לא מטמא הא מחיי לא חיי אמר אביי לא קשי' הא רשב"א הא רבנן דתני' מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רשב"א אמר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות ופריך ומי מצית מוקמ' לה כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכוב' ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ומשני שאני מיא דמרזו מכה רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל ע"כ בגמ'. ולפום כללא דק"ל הלכתא כסתם משנה ויחיד ורבים הלכה כרבים ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם סלק' הלכתא הכי דאי ידעינן דאתגייד בסכין דלא הויא מלובנ' מעידין עליו כרבנן דרשב"א והיא סברת הרמ"ה כדמייתי לה הטור וז"ל דוקא שראוהו מגוייד בסכין המלובנ' באור וה"ה נמי בסכין שאינה מלובנ' ונכוה אחר כך כדקאמר רשב"א מפני שיכול לכוות ולחיות אח"כ אבל אם נחקרו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו כרבנן דפליגי עליה דרשב"א עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם בחרב מלובנ' אי לא אזלינן לחומר' ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם אפי' מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחי' עכ"ל. וה"ה משמע ליה דסבר הרשב"א דרבא לא פליג עליה דירושלמי דמאי דקאמר רבא בסכין מלובנת כלומר בחשש סכין מלובנת וחלק עליו ה"ה שכ' וז"ל ואני אומר שאין נראה כן מן הגמ' מדקתני מעידין על המגוייד סתמא ורבא נמי הל"ל מתניתין בחשש סכין מלובנת וד"ה אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין והירושלמי פליג אגמר' דילן כנ"ל ע"כ ותמיהא לי עליה דה"ה דמעייל נפשיה למימר דהרשב"א סבר דרבא והירושלמי לא פליגי ודחי דעת הרשב"א ופליג עליה מטעמי דמוכחי ואמאי לא חש עליה דהרשב"א דגבר' רבה כותיה אסיק אדעתיה הנהו פרכי דפריך איהו לאוכחי דפליגי ותו דהא הרשב"א לא אדכר סברא דרבא כלל אלא ודאי דמאי דפסק הרשב"א לא הוה אלא מסברת הירושלמי דהא בפי' אייתי ראיה מניה איברא דא"ל דלישנא דהרשב"א אכרעיה דכתב והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם בחרב מלובנת ותו מאי דקאמר והיכא משמע דעל מימרא דידוע איירי תחלה ואתא לאוסופי עלה היכא דאין ידוע ומאן שמעת ליה דקאמר לישנא דמשמע ודאי מלובנת אלא רבא ועלה קאמר והיכא דראוהו ואין ידוע כו' כלומר משמע לישני' שתהיה כודאי הוי' מלובנת ואי לא הוי ודאי אלא דאין ידוע אם בסכין מלובנת וכו' מה נדון ביה אזלינן לחומרא ותו דייק לישניה במאי דכתב וכן מפורש בירושלמי ולא קאמר וכן אמר בירושלמי מאי לישנא דמפורש דקאמר אלא הכי קאמר מאי דאמינ' עליה דרבא דאע"ג דמלישניה משמע דבודאי מלובנת מיירי אפ"ה היכא דאין ידוע אמינא דאין מעידין אעפ"י דאין זה מפורש בלישנא דרבא כן מפורש בירושלמי מאי דהוה סתים בדברי רבא כלומר ומניה ילפינן לרבא דמאי דק דקאמר בסכין מלובנת היינו כלומר בחשש סכין מלובנת ולא פליג אירושלמי דאפושי מחלוקת לא מפשינן. אבל מאי דאיכא לספוקי בודאי הוא בהרי"ף ז"ל מאי דעתיה בראוהו מגוייד וכן בהרא"ש ז"ל דתרוייהו (כתבו משנה כצורת' אין מעידין על המגוייד ולא מייתי מתרי אוקמתי דגמ' כלום לא אוקמת' דאביי דמוקי למתניתין כרשב"א ולא אוקמת' דרב' דאוקי בסכין מלובנת והנהו אוקמתי איצטריכו משום דמתניתין כצורתה קשי' עלה דמתניתין דאהלות כדרמי גמ' ורמינהי וכו' וא"כ היכי הרי"ף לא מייתי שום אוקמת' ומייתי מתניתין כצורתה דא"א דאיהי כפשט' דא"כ קשו סתמי אהדדי ואי דעת הרי"ף והרא"ש כדעת הירושלמי וסברי דפליג אגמ' דילן קשי חדא דה"ל לאתויי הירושלמי ותו דהא אורחיה דהרי"ף למדחי הירושלמי מקמי גמ' דילן משום דאחרונים הוו בבלאי והלכת' כבתראה ודעת מה"ר זלה"ה בב"י דדעת ההלכות דרבא כירושלמי ומאי דקאמר בסכין מלובנת היינו בחשש סכין מלובנת אבל א"כ ה"ל לאתויי תרויהו סברת רבא והירושלמי כדאקשינן. ומסתברא דהרי"ף ז"ל גמ' דילן קשי' ליה דחמא תרי סוגיי דגמר' דסתרן אהדדי דהא בהך פירקא דהאשה בתרא על מתניתין דאין מעידין על המגוייד דגמ' רמי עלה ממתניתין דאהלות ומייתי סבר' דמוקי אביי מתניתין כרשב"א דחייש לתרופה דאפשר למעבד ליה כדקאמר רשב"א דאפשר לכוות ולחיות ובתר הכי אוקמתא דרבא דמתניתין בסכין מלובנת דפשט' דמילתא היא דאי אינה מלובנת לא חיישינן למאי דאפשר לכוות ולחיות או רפואה אחריתי וסתמא דמילתא דהלכת' כרבא ודלא כרשב"א דחייש לרפואה דבתר הכי ואלו בפירקא דלעיל פ' האשה שלום עלה דמתניתין דהתם שלום בינה לבינו ומלחמה בעולם גרסינן אמר רבא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי סלקא דעתיה בכל הני דאיקטול הוא פליט את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיה זמנין דמחו