מהר"ם אלשיך קלב

שוה בשוה חלק כחלק ושאם ימות א' מהם שירשו הנשארים מהם בשוה ואם ימותו שנים מהם יירש הנשאר בחיים הכל ואם ימותו שלשתן יהיו הנכסים מחציתן להקדש בית הכנסת הידוע' לבן ומחציתן ליורש ע"כ ענין השאל' והשיב וז"ל אין ספק שהספרים המיוחדים שנתן המוריש לבנו בתורת ירוש' בכולם זוכה זה היורש הקרוב ואין להקדש חלק בהם דכיון שהבן היה ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק גם בשאר הנכסים שנתן לבן ולבנות בתורת מתנה יש לספק בחלק הבן כי יש מן הגאונים ז"ל והרי"אף ז"ל מכלל' אומר שאפילו נתן בל' מתנה כיון שהוא ראוי ליורשו הרי הוא כאלו אמר בל' ירושה וירושה אין לה הפסק אבל רש"י והר"ז הלוי ז"ל ואחרים סוברים דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק וכיון שיש בזה מחלוקת בין הראשונים ז"ל חלק הבן בנכסים בחזקת היורש הבא ליירש הוא ואין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי ליתן להקדש וכו' עד ומ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב ז"ל ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלו' והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון ע"כ איני רואה בצוואה זו זה הל' גם שאין טעמו ברור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בתשו' שלא מצא דרך לש"מ להפסיק הירושה מן הראוי ליורשו מאחר שזכה בה עכ"ל. הרי בפירוש דעת הריב"ש ז"ל שאפילו באומר לשון מתנה ליורש ואחריו להקדש שלא קנה ההקדש ושאפילו להרמב"ם ז"ל שאומר שאם פיר' ואמר לא ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה שיש לה הפסק היינו דוקא בשכותב בפי' זה הלשון ואם לאו לא קנה אפילו יאמר ל' מתנה ואחריו להקדש. וזה עצמו ענין נ"ד שנתן מתנה ליורש ולא כתב אותו הלשון שמה שאמר ואחריו להקדש לא אמר כלום ולא קנה ההקדש הילכך מה שמכרו שמעון ואשתו ללוי מכרם קיים ואין בזה ספק כלל. ועוד טעם שני שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו דערכין וז"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קדש מה שתוציא שדה זו מן הפירו' חרם לא אמר כלום ע"כ הרי שאין ההקדש חל על פירות שלא באו לעולם הילכך בנ"ד נמי מה שהקדיש ראובן פירות החזקות והקרקעות לא חל ההקדש לא בקרקע וכ"ש בבאטאן שהוא פירות בלי קרקע וא"כ מכירת שמעון ואשתו קיימת שלא מכרו מה שחל בו ההקדש ומ"ש הרמב"ם ז"ל עצמו פרק כ"ב דמכירה וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדק' אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא. אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהם ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין עכ"ל הנה לכאורה נרא' שחל ההקדש באילן או בבית שהקדיש פירותיו. אבל אין זה משמעות דבריו לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שא"כ קשיא דידיה אדידיה ממ"ש בערכין שהעתקנו לשונו אלא פירושו הוא שחל על הנודר חיוב לקיים היוצא מפיו לא שחל על הקרקע מציאות הקדש כלל וכ"כ ה"ה בפי' וז"ל ובאמת דעת הרב אלפאסי ז"ל בהל' שם פרק שור שנגח דדבר שלא בא לעולם אינו מוקדש כלל וגם מוסכם מכל המפרשים ומבואר בגמ' וגם דעת המחבר כן בביאור פ"ו מהל' ערכין וחרמין אלא שאעפ"י שאינו מוקדש הנודר חייב להקים דבריו מדין חיוב הנדר כמו שיתבאר שם בארוכ' ע"כ. הנה בפירוש שדעת הרמב"ם ז"ל שאינו מוקדש כלל אלא שהנודר חייב לקיים וכן מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל גם בהלכות מכיר' שכ' אעפ"י שאינו מתקדש ובכן בסוף דבריו כתב שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו ע"כ וכו' הרי בפי' שאין ההקדש חל בקרקע ההוא ולא בפירותיו אלא החיוב הוא על האיש הילכך נפקא מינה שאם נמכר הקרקע ההוא להדיוט שהמכר קיים שלא קנה דבר שההקדש חל בו כלל ומה גם עתה בנ"ד שהיא חזקת באטאן שאין בה ממש שאפילו קרקע לפירותיו לא שייך בה דודאי שלא חל ההקדש בה וקנה לוי לגמרי וכל זה הוא לדעת הרמב"ם ז"ל וכ"ש לדעת הגאונים והרא"ש וסיעתם שאפילו חיוב על הנודר ליתי' וכ"ש על היורשים וכמו שתמה מה"ר על דברי הרמב"ם ז"ל ואמר מי מחוייב לתתו לעניים הש"מ ליתי' בעולם ואם היורשין לא נדרו ולא חל הנדר עליהם ממוריש וכתב שזה השיג עליו הרא"בד ותירץ בדוחק לדעת הרמב"ם ואמ' שכיון ששמעו ושתקו סברו וקבילו. כלל הדברים דאצ"ל לדעת הגאונים והרא"ש וכל שאר הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שלדעתם אין הקדש פירות שלא באו לעולם כלום אפילו לחייב הנודר או יורשיו אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל אין שום שייכות להקדש בפירות שלב"ל אלא חיוב קיום הנדר בעלמא על הנודר או היורש הילכך כיון שמכר המכר קיים לעד שלא מנר דבר שחל עליו הקדש כלל וכל זה הוא לפי הטעם הזה השני אבל מהטעם הראשון לא צריכים להכי שאפילו היה דבר שבא לעולם ואמר שאחרי מות בנו היורש יהיה הקדש אפילו אמר בפי' לשון מתנה ואמר ואחריו להקדש לא קנה ההקדש כלום כיון שלא פיר' ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתי' כי אותו הלשון היה מועיל לדעת הרמב"ם ז"ל מה שלא נאמר לשון זה כלל וזה מבלי דקדק לשון ההקדש שגם בו פקפוק. הילכך מכל הני טעמי מכירה שמכר שמעון ואשתו הבטאן ללוי הויא מכירה גמורה ואין בה פקפוק כלל מלבד דין חזקה שהחזיק לוי דלא צריכינן לעיולי נפשין בהכי. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

קטו שאלה ראובן ושמעון שעשו שותפות בזה האופן שנתחייב ראובן להוציא לשמעון אלף פרסים קוריינטיש ומסר לו השש מאות ואמר לו הריני הולך למצרים ומשם אקנה לך פרקמטיא ואחר בואי אשלים לך עד אלף פרחים ככתוב בשטר שבינינו והלך ראובן והביא הפרקמטיא ונתנה לשמעון ואמר לו הרי פרקמטי' זאת קניתיה בכך וכך פרחים זהב והיה שוה הזהב אותו הזמן נ' חתיכות ומכר שמעון אותה הסחורה ועתה כשבאים לחלוק ולהתפרד מהשותפות שוה כל פרח זהב שבעים חתי' או יותר אם יכול ראובן לומר לשמעון אני לא אקח מעותי שפזרתי במצרים כ"א בזהב כלומר שקניתיה ממצרים בשלש מאות פרחים זהב ועתה אקח מראש ממון השלש מאות פרחים זהב ואם ישאר איזה ריוח יהיה בינינו וכן אם ח"ו יהיה הפסד או אם יכול שמעון לטעון ולומר לו הנה מכרתי הפרקמטי' שהבאת אותו הזמן שהיה שוה הפרח נ' חתיכות ועתה ששוה ע' חתי' אם אבא לפרוע לך זהב נמצא שנפסיד כל הריוח וקצת מהקרן יורנו רבותינו אם הדין עם ראובן או עם שמעון

תשובה הנה שאלת ראובן להוציא ש' פרחים לערך נ' הזהב ואח"כ יהיה ההפסד לחצאין אין לו שחר שאפילו נחשוב עליית המטבעות הפסד הוא לחצאין ואם דרך משל נעשו השלש מאות מאתים יפסידו המאה לחצאין ולא יהיה כל ההפסד על המתעסק לבדו ויהיו נכסיו צאן ברזל על שמעון והנה לפי הנרא' שמעון היה מתעסק והנכסים הם של ראובן הילכך הוו כל נכסי העסק חציים מלוה וחציי' פקדון ועל החצי שהם פקדון אין להסתפק דודאי ההפסד כלו על בעל הפקדון ומאי דאיפחית מחמת עליית המטבעות עליה דידיה הוא אבל בחצי שהוא מלוה על שמעון איכא לספוקי אי הוי כל ההפסד אפילו מחמת עלית המטבעות על שמעון אי לאו דאיכא למימר דכיון דמלו' אינון גביה כמה דשקיל יהיב והפסד עליית המטבעות עליה דידיה הוא. ומסתברא דאי הוה ראובן יהיב ליה דמי למישקל איהו נמי דמי או אפילו אי הוה יהיב פרקמטיא וקוצץ עמו דמים הוי כמאן דאוזפיה זוזי וזוזי שקיל מניה אבל בנ"ד דפרקמטי' יהיב ופרקמטיא שקיל ולא קצץ דמים פרחי' זהב אלא ג' מאות קוריינטיש אלא שמשום שקנה בזהב העריך מה שקנה במצרים בפרח זהב פרח קוריינטי ורביע מפני שהיו הזהובים פה בנ' חתיכות אך לא קצץ כך וכך פרחי זהב לא שקיל השלש מאות קוריינטיש אלא כדהשתא דהא גרסינן פ' הרבית ת"ר אומר אדם לחברו הלויני כור חטים וקוצץ לו דמים הוזלו נותן לו חטים הוקרו נותן דמיהם ע"כ. הרי בפי' דכיון דלא אוזפיה זוזי ולא קצץ ליתן דמים אלא סחורה והוזל הסחורה כי הא דנ"ד דהוקרו המטבעות והוזלה הסחורה נוטל כשיעיר הסחורה שנתן כדהשת' אע"פ שהוזלה עתה ומה שהזכיר סכום פרחים קוריינטיש ג' מאות אצ"ל דלא מקרי קצץ דמים אלא דמש"ה אפסי' אנפשיה דלא קצץ זהובים אלא קוריינטיש והשת' נמי לישקול קוריינטיש דאינון מ' חתי' כדמעיקר' ואי מעיקר' היה הקוריינטי פרח ורביע בזהוב השת' להוי פרח וג' רבעי' בזהוב דהזהוב נתייקר והקוריינטי לא נשתנה מלהיות תמיד מ' חתי'. איברא שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שמא בין זמן שהיו הזהובים בחמשים לזמן שעלו לע' פחתו המטבעות של כסף במשקלם ונמצאו המ' חתי' שהיה הקוריינטי בתחלה שהם עתה כמשקל ששים חתי' של עכשו או קרוב לע' וימצא סעד לזה מהא דגרסי' בגמ' בעא מיניה רבה מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו אמר ליה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה א"ל ואפי' כי נפיא אמר ליה אין אפי' כי חרטי' אמר ליה אין ופרש"י כי תרטי' סלע גדול במדה המחזקת רובע ופריך והא קא זילי פרי אמר רב אשי נחזי אנן אי מחמת טיבעא זול מנכי ליה ואי מחמת תרעא זול לא מנכי ליה והא קא שבח לענין נסכא אמר ליה כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדימו' טייעא עד עשרה בתמניא ע"כ. וכ' הריא"ף ז"ל עלה וה"ה למלוה את חברו על המטבע ופחתו ממנו וכ"כ הרמב"ם ז"ל הילכך בנ"ר נמי איכ' למימר דכיון דפיחתו במשקל המטבעות כסף טפי מעשרה בתמניא ומסתמא הוקרו הפירות מחמת הפחת יהיב ליה כדמעיקר'. אבל לא היא דהא כ' הרמב"ם ז"ל דמלוה את חברו על המטבע שאמרו בדין זה היינו שפיחת משקלו והוסיפו על משקלו ובהכי מיירי נמי מאי דכת' וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו דמשמע דהא סתמ' דהיינו בנ"ד נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ואפי' לרש"י שלא הצריך כ"כ כתב שפירש על המטבע היינו שקצץ לו מעות וכן ה"ה כתב דהיינו שקצץ לו דמים או שהלוה מעות על סמך המטבע היוצא וכ"כ הרא"ש בפירוש המלוה על המטבע הילכך בנ"ד שלא הלוה מעות וגם לא קצץ לפרוע לו דמים נותן לו מטבע דהיינו שוה שלש מאות קוריינטיש שוה כל אחד מ' תחי' כמו שהיו הקודוינטיש ג"כ