מהר"ם אלשיך קכד

כשאמר תחלה איני יודע אינו יכול לחזור ולומר מפחדו אמרתי שאינו יכול לחזור ולומר מפחדו עשיתי אפילו נתן טעם לדבריו נמצינו למדין דבנ"ד מה שאמר זה אפרים מפחדו עשיתי מהטלאב שלא רציתי להעיד ואמרתי שלא הייתי יודע לאו כל כמיניה ואין עדותו כלום וכן מ"ש מה"ר ז"ל להעמיד חילוק זה שאמר כי כשעובר בלא יגיד בשב ואל תעשה שאינו מעיד לא משוי נפשיה רשיעא משום דשב ואל תעשה הוא מש"כ כשהעיד בדבר וחוזר בו אח"כ. הנה רש"י ז"ל פ' שבועות העדות מחלק בהכי באומר איני יודע גופי' שכתב שיש לחלק בין שותק לאומר איני יודע עדות כי בשותק הוי שב ואל תעשה אבל באומר איני יודע בפיו מגיד מקרי וכן המרדכי פ' הנז' מחלק בהכי ואומר שאם נתנו חרם בבית הכנסת על מי שיודע עדות ולאחר זמן באו שנים ואמרו לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זכרנו דמקבלין עדותן ומסיים וקאמר ולא דמי להא דאמרי' השביע עליו ה' פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחד אמר ר"ש מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות דלמא דשאני התם דכפרו לגמרי וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד עכ"ל הרי דלא מיקרי שב ואל תעשה אלא בשותק אבל באומר בפיו איני יודע לך עדות קום עשה מקרי וכן בהגהות אשרי בפי' כתב בשותק דילמ' שתיקתו הויא כפיר' אבל בכופר בפי' חוזר ומגיד מקרי מה שבא להעיד אח"כ. ומעתה מה שכתב עוד מה"ר שמשמע כן מדברי רש"י ז"ל גבי הא דמרי בר איסק שכתב רש"י חדא דשתיקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שקרא לא עבדי דקאמר מה"ד שנראה דשב ואל תעשה שאני אינה ראיה דשתיקה עבדי אבל לכפור בפירוש אין אנו יודעי' לך עדות והם יודעין עדיין אפשר דעבדי ומה שכתב עוד הכרח ממאי דלא אמר במשנה כפרו בב"ד ואח"כ השביע אלא השביע עליהם ואח"כ כפרו נראה שרצה בזה להכריח מה שכתב הר"ן ז"ל שמה שאמרו שאינו יכול לחזור ולהודות היינו מטעמ' דשבועה דלא יודע משום דמשוי נפשיה רשיעא ולא משום חוזר ומגיד מפני שכפר בב"ד וכבר כתבנו דהאי סברא מתו לה כמה עוכלי בעוכלא וגם הר"ן בעצמו אינו מחזיק בדבר כמ"ש אלא שקרוב הדבר לומר כך ואינו מחזיק בסבר' זו ולא עוד אלא שכתב בתשוב' הלכה למעשה דהוי חוזר ומגיד כשאמר מתחלה איני יודע ואחר כך מעיד מבלי שישביעוהו תחלה כלל הדברים דעדות אפרים לאו כלום הוא דהוי חוזר ומגיד והנה כל זה הוא בהנחה שמה שאמר אפרים ביום א' לא היה עדות אלא כאומר איני יודע כלום אבל האמת הוא שעדות היו דבריו ואעפ"י שאיני צריך לכך לדברי כל הפוסקים האמת הוא שאפילו לדעת מה"ר אעפ"י שדחינו ראיותיו היינו במי שסותם ואמר איני יודע עדות ואח"כ נותן טעם שמפני פחד אמר כך אבל מי שאומר קצת עדות אלא שאינו מספיק לפי הדין ואומר שאינו יודע יותר מזה ואח"כ חוזר ואומר שיודע יותר ודאי דלכ"ע חוזר ומגיד מקרי והיינו נ"ד שמתחלה אמר שקדושין היו אלא שאינו יודע באותן הקדושין של פלוני לפלוני' זולתי ששמע שאמרו לו בעת נתינתו את הקדושין לפלונית הנ"ל בס"ט בס"ט ואחר כך חזר ואמר שיודע גם הלשון שאמר לה כשקדשה הרי את מקודשת לי כי זה ודאי העיד קצת אלא שהוסיף על עדותו ודמי למש"כ הרמב"ם ז"ל וכן אינו יכול להוסיף בעדותו כו' כי בזה ודאי העיד גם מה"ר ז"ל יודה דהוי חוזר ומגיד בלי ספק נמצא שלדברי הכל אין עדות אפרים כלום. ועוד מטעם אחר אפרים זה הוא פסול לעדות שהרי אמר שמפני החרמות פחד ולא העיד ביום הראשון והנה כתב הריב"ש ז"ל סימן רס"ו וז"ל ולפי זה י"ל דהעובר על חרם הקהל פסול הוא דהיינו שבועת בטוי וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל גם הרמב"ן ז"ל כתב במשפט החרם שהעובר על החרם הרי הוא כעובר על השבועה כו' עד ותני' בילמדינו בשם ר' עקיב' וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן הרשב"א כתב בתשובה דאסור לעבור על החרם דבר תורה ודנין בספקו להחמיר כספיקא דאורית' ואפילו לדעת רש"י ז"ל שפירש שם דאיכא למימר קושט' אישתבע שדעתו לקיימה ואפילו עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על. השבועה לשעבר כו' עד אבל מ"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על ד"ת ואמרי' בפרק ז"ב עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר בתמיהה כו' עד וכיון שהעובר על החרם פסול לעדות מן התורה כחשוד על שבועת עדות או על שבועת הפקדון הנה פלוני שהעידו עליו ב' עדים שעבר על החרם פסול לעדות עכ"ל. וא"כ אפרים זה שאמר שפעם הראשון כבש עדותו מפני החרמות והנדויו' וכן הוא כנודע ומפורסם למקבלי העדות ולכל הנמצאים שם כי בקבלת העדות ביום הראשון רבו הנדויים והחרמות והאיומים ואז אמר הוא שלא היה יודע וא"כ נמצ' שאם אנו מקבלים עדותו זאת אנו מאמתים שעבר על החרם שאם לא כך הוא חוזר ומגיד וממ"נ הוא פסול שאי אפשר להיות זה בלא זה או עבר אז או הוא חוזר ומגיד ומפורסם הוא שלא מפיו אנו חיים כי הלא כל החכמים וכל הנמצאים שם מעידים שהחרימו והגזימו כמפורסם ושאמר הוא שלא היה יודע לשון המקדש וא"כ אחר שא"א לקבל עדות זה אם לא שנאמר שעבר על שבועתו ודאי רשע הוא ופסול ל ואין עדותו כלום וגם הטענה שאמר שמפני ששמע שהיה טלאב בחוץ כיחש עיקר העדות דהיינו פן יפסידוהו ממון גם מטעם זה אין עדותו זה כלום שהרי שנינו פ"ב דכתובות העדים כ' ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כ"י או שכ"י יוצא ממקום אחר הרי אלו אינן נאמנים ואתמר בגמ' על מאי דקאמר הרי אלו נאמנים ארב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמ' אין אדם משים' עצמו רשע ע"כ והנה בנ"ד היינו אנוס הייתי מחמת ממון כי לא היה פחד סכנות נפשות בדבר כנודע לכל כ"א ממון ובהכי אינו נאמן שהרי לפ"ד רשע היה ואין אדם משים עצמו רשע ומש"ה לא מהימנינן ליה במאי דקאמר השתא אלא מאי דקאמר מעיקרא בלחוד קיים כההיא דכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון שמה שחתם בתחלה קיים ומה שמהפך עתה הוא בטל וה"נ דכוותה. ועוד איכא טעמא אחרינא לפקפק בהני קדושין דהא לישנא דקאמר העד השני יצחק בר' אלעזר צפדי וז"ל שכך אמר לה בעת הקדושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת של זהב עכ"ל נראה מדלא קאמר בטבעת זו אלא באותה טבעת שכבר היתה הטבעת בידה כשאמר לה כך והוא כעדות אברהם סבע ואם כן הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום היא וכ"כ הריב"ש ז"ל סי' ק"ע וז"ל גם מלשון הקדושין עצמן שאמר באותה טבעת כן נראה שלא היתה הטבעת בידו שא"כ לא היה לו לומר באותה אלא בטבעת זו שאע"פ שאח"כ בדבריהם האחרונים אמרו שאמר בטבעת זו נ"ל שאין כאן הכחשה לדבריהם הראשונים לשון בטבעת זו סובל בין שהוא בידו בין שיצאה מידו כיון שהיא בפניו אבל לשון באותה טבעת שהזכירו תחלה אינו סובל כלל כשהוא בידו עכ"ל הרי שכתב שבאותה טבעת אינו סובל כלל כשהוא בידו שאפי' מה שנזכר אח"כ טבעת זו אינו סותר משמעות זה כ"ש הכא שהעד הראשון ר' אברהם סבע העיד בפירוש בב"ד ביום הראשון שאחר שנתן הטבעת בידה אמר לה לקדושין נמצא שעל פי ב' עדים היה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן לדברי כל העדים. הנה ע"פ כל הדברים הנאמרים באמת אפשר לבטל הקדושין האלה לגמרי ואע"פ כן חוששני לדברי החכמים השלמים שהחליטו הגזרה שהי' מקודשת גמורה אך ראיתי אחרי רואי כל מה שאפשר להם לצדד צדדים להחמיר כי אי אפשר עד היותן גמורין כ"א להיות ספק בדבר להחמיר להצריכה גט ואם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט אך עדיין למאי דאיתשילא שאלה זו דהיינו להוציא מידה מה שתפסה למזונות אי מפקינן מידה מטעמא דכבר נתקדשה אמינא דודאי דכיון דאיכא ספיקא בקדושין אין מוציאין מידה כלום. זהו הנלע"ד וחתמתי כמי

קה שאלה יצחק הדר בגיניה יצא ללכת לחליף ולא שב עוד לביתו ונשאר' אשתו עגונה זה ג' שנים ויום אחד בא גוי אחד לחנות שמעון ואמר עדיין לא שמעה אשת יצחק דונא איך מת יצחק בעלה שיצא מכאן ללכת לחליף זה ג' שנים וזה לו כ"ד חדשים שהי' חוזר לביתו ונהרג ג' או ד' ימים רחוק מפה ואני ראיתיו הרוג במקום ההוא. ושאלוהו אם ידע מתי נהרג והשיב שלא ידע וכנראה שלא היה זמן רב. אחר ב' ימים בא הגוי ואמר ליהודי א' במלכות הרשע ראובן אמר לי שיתן לי פרח א' אם אבוא ואומר בעוד הדברים אשר ישים בפי ממיתת יצחק ובאתי מכפרי עד פה ואמרתי דברים אשר לא ראיתי ולא ידעתי ועתה אינו רוצה לתת לי כלום. כל זה העידו השומעים מפי הגוי בב"ד פה גיניה יום ג' ט"ו תמוז ובמעמד. ההוא קראנו לראובן הנזכר ואחר האיום שהי' מכשיל את הערוה החמור' קם ונשבע להגיד כל המעשה כמו שהי' שהגוי אמר לו אינכם יודעים שום בשורה מיצחק גוניילי כמו שאני יודע אמרתי לו ואני הייתי נותן לך פרח א' מושטולוק לידע שום בשורה ואמר אני יודע נאמנה שנהרג ואני ראיתיו הרוג ג' ימים רחוק מפה ואחר ב' ימים בא והגיד לעיר קודם בואי אני העירה כאשר שמעתם. אחר ימים בא עדות מחליף במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא ה"ר שמואל סרוג והעיד בת"ע אחד האיום איך בהיותו בדרך בכפר אחד קרוב לגוניא אמר לו גוי אחד הזהר והשמר בזה הדרך שיש רצחנים שהרגו איש אחד מגוניא שמו יצחק והיה אהובי וראיתיו הרוג שלשה ימים רחוק מפה לכן השמר והשיב הוא ירחם ה' ולמען תהיה כו' ועתה יורנו מורנו אם אשה זאת מותרת לשוק ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה בהאי מילתא מאי דאיכא לספוקי. א' דבמאי דקאמר עדיין לא ידעה פלונית מחזי כמכוין להעיד ב' דבגי מל"ת סברי הריא"ף והרמב"ם דבעינן דלימא וקברתיו וליכא בהאי נדון. ג' דילמא עברו ג' ימים להריגתו כשראהו הגוי ד' שהגוי חזר בו ואמר שנדרו לו שחד ומפני זה אמר כך ובעדות השני איכא לספוקי במאי דלא קאמר שם אשתו. ועל ספיק' קמייתא פ"ב דיבמות עלה דהא דתנן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות גרסי' בגמ' אמר רבי יהודה א"ש ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל אם נתכוון להעיד עדותו עדות היכי ידעינן א"ר יוסף בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר מת סתם זהו נתכון לעדות אתמר נמי אמר ר"ל ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות אמר ר"י לא כך היה באושעי' בר' שהתריס עם שמונים וה' זקנים אמר להם ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים אלא מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוון