מהר"ם אלשיך קכג

בחקירות ובדיקות בעלמא ומה גם עתה בעדי קדושין שיש גדולי המורים דסברי דעדי קדושין כיון דלא שייך בהו טענת נעילת דלת בפני לווין דודאי הכחשתן מבטלת העדות. ועוד איכא טעמא אחרינא לבלתי החזיק את האשה הזאת למקודשת גמורה דהא אפרים שהוא אחד מהשני עדים שעל פיהם נפסק הדין הנה בקבלת עדות הראשון אמר שלא היה יודע שום עדות בקדושין שנתן ר' אלעזר יצ"ו בכ"ר מאיר הלוי שקורין גאזל איל בעל בכי זולתי ששמע שאומרים לו בעת נתינתו את הקדושין למואנסה הנ"ל בסי' טוב בסי' טוב ושהלך לו והניחם ואח"כ בקבלת עדות השני' אמר שלא אמר כן אלא מתחלה מפני שאמרו לו שיש טלאב מהשובא"שי על אלעזר המקדש ועל העדים וגם שראה איומים שאיימו על העדים להביא שופרות ותינוקות של בית רבן להטיל חרמות ונדויין פחד וכבש עדותו אבל אח"כ ביום האחר אמר שכיון שאין טלאב מהשוב א'שי ואין חרמות ואיומים מעיד שראה הקדושין ככתוב בנוסח קבלת עדות השני. והנה יראה חוזר ומגיד ואין עדותו כלום דהא פרק שבועת העדות תנן השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אינן חייבים אלא א' אמר ר' שמעון ומה טעם הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות ופרש"י ז"ל וז"ל מה טעם אין חייבין אלא א' אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרי' כפירה קי"ל אכלהו הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות אלו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הם שוב לא היו ראויין להעיד שכבר הגידו שאין יודעין לך עדות ושוב אינו חוזר ומגיד ע"כ. וכ"כ הר"ן משמיה דנפשיה בתחלת לשונו דטעמא דמתני' משום שאחר שאמרו אין אנו יודעים לך עדות אם מעידין אח"כ היו חוזרין ומגידין והיינו נ"ד הילכך בנ"ד עדות אפרים שחזר והגיד לאו כלום הוא. איברא דבסוף לשונו כתב הר"ן וז"ל קרוב אני לומר שאם לא יגיד דקרא דמיניה דרשי' דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעים ובתר שבועה אמרו יודעים אנו לא מקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין יודעים אלא בתר אלה וכו' עד וכי אמרי' שאין יכולים לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביע' עכ"ל כלל דבריו דאם לא יגיד אינו עובר בו אלא בתר שבועה וטעמא דמתני' שאחר שכפרו אינן יכולין להודות אינו אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים. והנה מלבד שהר"ן עצמו לא החליט הסברא אלא שאמר קרוב אני לומר ואדרבא מתחלה אמר דרך פשיטות כפירוש רש"י ז"ל מלבד זה הנה התוס' בפירוש דחו סברא זו עלה דהא דאמרי' פרק הכונס שהיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ומקשו בגמרא במאי עסקי' אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ע"כ בגמרא וזה לשון התוס' פשיטא אם לא יגיד וכו' וא"ת הני מילי כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' פרק אחד ממונות ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים שוב א"י להעיד דכיון הגיד שוב אינו חוזר ומגיד הרי שחולקין התוס' על דעת הר"ן כמבואר. וכן הרא"ש ז"ל כתב שם כדברי התוס' וז"ל אבל בבי תרי דאורייתא היא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואף על גב דקרא בשבועה איירי הכי פירושו דקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בדבר שאפי' בלא שבועה אם לא יגיד ונשא עונו והן הן דברי התוס' ז"ל. וכן הרמב"ם ז"ל ריש הלכות עדות כתב שעובר על אם לא יגיד וכו' והוא שיתבענו להעיד הרי בפירוש שבתביעה לחוד בלי שבועה עובר בואם לא יגיד וכן בהגהות שם כתבו ואפי' לא השביעו להעיד וכו' והוא שלא כדעת הר"ן. וכ"כ הנמוקי יוסף פרק הכונס וז"ל פשיטא דמדאורייתא חייב בדיני שמים דכתיב אם לא יגיד וכו' דאפי' בלא שבועה איכא נשיאות עון דהא דכתיב ושמעה קול אלה ה"ק כשעובר על שבועתו בדבר שאם לא היה יגיד בלא שבועה היה נשיאות עון אז יביא קרבן שבועה וכן מוכח מתני' בסנהדרין פרק אחד"מ ודוקא בב"ד דכשאמרו אין אנו יודעין שוב אין יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל חוץ אין לחוש כ"כ הרא"ש ז"ל עכ"ל. עוד כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס' וז"ל הרי הגיד שאינו יודע לך עדות אע"פ שאמר אח"כ נתתי את לבי וזכרתי אינו חוזר ומגיד כי ההיא דשבועת העדות כיון דאמרו פעם א' אין אנו יודעים לך עדות אינם חוזרים ומגידים עכ"ל. וכן בהגהות המרדכי בפ' הנזכר והיודע עדות וכו' ואפי' בלא שמיעת קול אלה וכו'. הנה כל הנהו רבוותא רש"י ז"ל והתוס' והרא"ש והרמב"ם ז"ל ונ"י והמרדכי סברו דלא כהר"ן ז"ל וגם הר"ן לא אמר אלא שהי' קרוב בעיניו לומר כך אבל מתחלה דרך פשיטות אמר ככל שאר הפוסקים דהאומר בב"ד איני יודע עדות מבלי שישביעהו אינו חוזר ומגיד כפשטא דמתניתין דפרק אחד דיני ממונות. ועוד שהר"ן עצמו לא סמך על מה שאמר קרוב אני בעיני וחזר בו ופסק בתשובה סי' נ"ב הלכה למעשה דנקרא חוזר ומגיד שכ' שאם עד א' אמר על אשה זקוקה ליבם ונשתדכה לאחר על דעת שיחקרו אם היבם הוא חי או מת כתב ז"ל שאם בא איש אחד ואמר לא שמעתי מעולם שמת היבם ואח"כ בא והעיד ששמע שמת הוי חוזר ומגיד שמכחיש דבריו הראשונים ומעתה היינו נ"ד שמתחלה אמר שלא ראה מעולם שקדשה ואח"כ העיד שאמר לה הרי את מקודשת לי הרי בפירוש שהר"ן עצמו אינו סומך על מה שאמר קרוב אני בעיני אלא על סברת כל הפוסקים שאם אמר איני יודע עדות ואח"כ בא ומעיד שנקרא חוזר ומגיד שכתב כך הלכה למעשה נמצא שכל הפוסקים פה אחד סוברים דהוי חוזר ומגיד אפי' הר"ן ז"ל. הילכך בנ"ד האי אפרים שאמר ביום הראשון שלא היה יודע עדות בקדושין ההם זולתי ששמע בעת נתינתו את הקדושין למואנסא בסימן טוב בסימן טוב אינו יכול לחזור ולהעיד וא"כ מה שהעיד אח"כ אינו כלום נמצאו הקדושין בעד א' ועד אחד ומה גם בהכחשה לאו כלום הוא איברא דמצאתי למה"ר ז"ל שכתב סימן כ"ט וז"ל ומהא דגט פשוט ומלשון הירושלמי שכתב העדים שהעידו גם מלשון רבינו ולשון הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות שכתבו שאינו יכול העד לחזור ולומר דבר שסותר עדותו משמע דדוקא כשהעיד כבר בב"ד אינו יכול לחזור בו אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר שאינו יודע יכול לחזור ולהעיד אם נתן טעם לדבריו ע"כ ולפ"ז בנ"ד כיון שנתן אפרים זה טעם לדבריו שמפחד לא העיד ביום הראשון יכול לחזור ולהגיד והנה הראיה שהביא מגט פשוט הלא הוא דגרסינן התם ההוא תברא דהוה חתום עליה רבא בר רב חנין אתא לקמיה ההיא אתתא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר אנא נמי אמרי לאו איהי היא ואמרי לי מיקש הוא דקשה לה ובגר ליה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורב' מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ ופירש רשב"ם וז"ל צורבא מרבנן כגון רבא בר חנין לאו דרכי' למידק ולהכיר בנשים כ"כ והגדה קמיית' שאמר דלאו איהי היא לאו כלום הוא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך דכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה עכ"ל, הנה שהגדה ראשונה הוא מה שאמר דלאו איהי ומה שחזר והגיד הוא מה שאמר אחר כך דהיא היא והשת' כשבא לקיים חתימתו אם היה אומר זו היא חתימתי היתה הגדה ועדות אבל כשאומר לא היית את האשה היינו שאומר איני יודע לך עדות אם קבלת כתובתך כי נ"ל שעל אחרת היה עדותו ומה גם כי בעלה הוא הנתבע והוא מחזר אחר קיום השובר וכשאומר דלאו איהי היינו שאומר לו איני יודע לך עדות וכשחוזר ואומר שהיא היא היינו שאומר שיודע העדות וא"כ איך נלמוד מההיא דגט פשוט דדוקא כשמעיד בקום עשה הוא דאינו חוזר ומגיד אבל כשאומר שאינו יודע לו עדות לא מיקרי חוזר ומגיד ואדרבה איפכ' הוא ממש כדכתיבנ' וגם מה שהבי' מלשון הירושלמי שהוא שאומר העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר וכו' עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנין ע"כ. אך איני רואה שום הוכח' כלל דמאי דלא נקט שאמרו אין אנו יודעים עדות אלא נקט שהעידו היינו משום רבות' שאפילו שהעידו בקום עשה אם לא נחקרה עדותן בב"ד חוזרי' ומגידי' ומכ"ש היכ' דמעיקר' אמרי אין אנו יודעים ומה שהבי' מהטור ממה שכתב שאינו יכול העד לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו דמשמע דוקא שהעיד בדבר ובא לסתור מה שהעיד אבל כשלא העיד מתחילה כלום אלא שכפר ואמר שאינו יודע יכול לחזור ולהגיד גם זה תשובתו בצדו שלא אמר כן אלא לאשמועינן רבות' למימר דאפילו בשהעיד ממש אם הוא בדבר שמוכח שטעה יכול לחזור בו כדמפורש בדבריו ועוד דא"כ נמצא הטור חולק על אביו שכתבנו למעלה שסובר כתוספות וכמ"ש הנ"י שהעתקנו לשונו למעלה. ומה שאמר שגם משמע לו שגם זה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג דהלכות עדות והוא שכתב וז"ל כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בד"נ אין יכול לחזור בו כיצד אמר מוטע' הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו עכ"ל ודעת מה"ר ז"ל דמשמע ל' זה הוא על מה שהעיד עדות בקום עשה ואח"כ אמר מוטעה הייתי במה שהעדתי דמשמע דדוקא בכה"ג אבל אם מתחלה לא העיד אלא שכפר ואמר איני יודע לך עדות יכול לחזור ולהעיד אבל אין משם ראיה כלל דאישתמיטתיה למה"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל במקום אחר כי זה דרכו של הרמב"ם ז"ל שמה שמפרש במקום א' אינו חוזר לאומרו פעם אחרת וע"כ סמך על מ"ש למעלה סוף פרק דשבועות וז"ל שאחר שכפרו בב"ד אם חזרו והודו אין עדותן עדות אין יכולין לחזור ולהגיד הילכך אין ראיה מהלכות עדות שהרמב"ם ז"ל מחלק בין אומר שאינו יודע עדות וחוזר להעיר ובין מעיד במקום עשה שהרי סמך אל מ"ש למעלה שאחר שאומר איני יודע עדות אינו חוזר ומגיד ולפ"ז מ"ש בהלכות עדות אמר מוטעה הייתי איירי בין במה שהעיד מתחלה בין במה שאמר איני יודע עדות שאמר אח"כ מוטעה הייתי במה שאמרתי שאיני יודע ונזכרתי אח"כ או מפחדו עשיתי בין במה שהעיד בין במה שאמר איני יודע עדות ואין לו צורך לפרש הב' בחינות שסומך על מ"ש מתחלה וא"כ אחר שההכרחיות בטלים יבטל החילוק בין נותן טעם לדבריו לבלתי נותן דמהיכא תיתי ואדרבה נראה בהפך שאחר שהוכחנו שדעת הרמב"ם ז"ל שכך היא החזרה אחר מה שהעיד כמו אחר שאמר איני יודע עדות א"כ אמור מעתה שכמו שאחר מה שהעיד כתב בפירוש כך