מהר"ם אלשיך קכב

ושם אותו באצבע מואנס' הנ"ל ותחבו בחזקה ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והלכה לה. שוב אח"כ בא ר' יצחק יצ"ו בר אלעזר יצ"ו ן' אל צפדי והוא עצמו העד האחרון שהעיד בב"ד יצ"ו ביום ה' שעבר על הקדושין שנתן ר' אלעזר יצ"ו בכ"ר מאיר הלוי נ"ע שקורין גאזאל בעל בכי למואנס' הנ"ל ובירר בעת עדותו בב"ד יצ"ו על נפשו ועל יהידותו שכשנתן ר' אלעזר בעל בכי המקדש הנ"ל הקדושין ההם למואנס' הנ"ל שכך אמר בעת הקדושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת של זהב. וזה לשון התשובה אשר השיבו החכמים השלמים ע"ז אות באות תיבה בתיבה

תשובה הנה זה ימים מספר באה שאלה זו לפנינו וע"פ עדויות ההם כתבנו שלא היה בית מיחוש בקדושין אך עתה שראינו עדויות העדים שנתקבלו בב"ד הדבר ברור שהי' מקודשת גמור' עכ"ל. ואני בבואי מצידון לדמשק ראיתי את כל מה שלמעלה חלופי קבלו' העדויות והפסק דין אשר תחתיהן וראיתי ונתון אל לבי לדרוש ולתור מעשה שהי' איך היה ואחר כל החקירה האפשרית נתברר אלי כשמש הזאת כי הכל נעשה במרמה מאת המקדש ויועציו כי נועצו יחדו ללכוד את האלמנה ברשת זו טמנו למען תפוס את עזבון בעלה מתחת ידה אשר את הכל תפס' למזונותי' וירא בעל האשה היורשת את בעלה כי לא יכול להוצי' מידה ע"כ התנכל אות' לקדש' בערמ' למען הוצי' מצד אשתו את בלעה מפיה כאשר הודו לפני כל סיעת מרחמי המקדש כי ע"כ לא שת אל היותה כבר בלתי ראויה לילד ויהי קול גדול ולא יסף בעיר כי למודי האיש המקדש וסיעתו היו העדים כ"א שלא ידעו עשות נכוחה ככל הנמצ' כתוב בעדות היום הראשון וכאשר עשו ולא הצליחו שבו שנית לתקן דברי עדותם הראשון למען יהי' בדרך מועיל ככל הנמצ' בפי מגידי בעלטה אשר ראו את הלחש כמפורסם בקול המון העיר. והן אמת כי לא נעלם כל זה מפי החכמים מקבלי העדות כאשר דברו אלי בפיהם כי ידעו ויבינו היות הדין מרומה אך היה ראוי להרבות בדרישות וחקירות לכל א' מהעדים בפני עצמו לראות אם יכוונו דבריהם כי אצ"ל לדעת כמה גדולי עולם שעדי קדושין בדרישה וחקיר' אלא אפי' למאן דמשוה להו לעדי ממון גמ' ערוכה היא פ' אד"מ דאפי' בממון אי הדין מרומה צריך דריש' וחקירה והנה מפורש בקבלת העדיות שלא נעשו דרישות וחקירות ולא שאלו אפי' באיזה חדש או באיזה יום אך הנה מהדבר הזה החרשתי אחר שכבר נעש' ולא יתבטלו העדיות מפני כך. אכן זאת שנית עשו שעם היות האשה מכחשת כמפורסם בעיר וצועקת על מציאות הקדושין ועל הפסד מזונותיה שע"י הקדושין באים להעביר הנכסים מתחת ידה והיה מן הדין לחייבה בפניה ולשלוח: אחריה לקבל העדויות בפניה ולא נעש' כך כי לא שלחו אחרי' וקבלו העדויות שלא בפני' והנה כתב הטור סי' כ"ז וז"ל ואם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אין דנין על פיו והיא סברת ריב"א שכ' המרדכי פרק שני דכתובות וז"ל וריב"א כתב דלא הוי עדות לדון על פיו דהא אפי' בדיעבד אמרי' דלא הזים הזמה שלא בפני העדים וכו' עד וראב"ן כ' דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני ב"ד כמו שיתבאר בסמוך ש"מ דבלא אונס כשר בדיעבד ור"י כתב במשרים נ"ב ח"א וז"ל ועוד כתב ריב"א שאם קבלו העדות שלא בפניו אינו עדות וכ"כ הרמב"ן דהוו להו כטועים בדבר משנה וחוזרין ע"כ. ונמקי יוסף כתב פ' בתר' דב"ק וכיון דקי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אם עברו וקבלו לא עשו כלום דה"ל טועים בדבר משנה וק"ל דחוזר עכ"ל וכ' מה"ר ז"ל וז"ל בב"י והרא"ש בפסקיו וגם בתשו' סוף כלל מ"א לא כ' אלא סברת ריב"א דאפי' בדיעבד פסול ואחריו נמשך רבנו וטענת ראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמ' והם אמרו דהיכ' דאיכ' אונס מקבלין והיכ' דליכ' אונס וקבלו אפי' בדיעבד לאו כלום הוא וכ"כ ה"ר דוראן בשם הרשב"א וכ"כ הריב"ש בתשו' אם קבלו עדים שלא בפני בע"ד אין דנין על פיהם וכן הוא בירושלמי וכ"כ הרשב"א והרמ"ה עכ"ל. הילכך בנ"ד אין דנין ע"פ: העדויות שנתקבלו שלא בפניה להחזיקה למקודשת גמורה, ולהוציא כל מה שתפסה מתחת ידה לתת ליורשת את בעלה כיון שלא נתקדשה קדושין ראוי' אין להם כח להוצי' מידה. והן אמת שאלו עקר הענין היה על הקדושין מצד עצמן החרשתי באמרי כי הנה הרב הה"ר יוסף ן' לב ז"ל בתשו' ח' מספרו השני הבי' תשובת הרשב"א שנרא' ממנה שאין צריך קבלת עדות בפניו אלא בממונ' אע"ג דאיהו מסיק דהוי' ספק מקודשת וכן הרב ה"ר אליה מזרחי בתשו' סבר דבקדושין בעינן בפני' אבל כיון דליכ' אלא ספיק' לא שמתי לבי אך ידעתי נאמנ' שכל עקר כוונת הקדושין וקבלת העדויות לא היו אלא על דבר ממון כדי להוצי' מיד' כל מה שתפסה למזונותיה ולתת אותו ביד יורשי בעלה נמצ' שהי' הענין על דבר ממון דלהכי איתשיל' שאילת' והי' צריך יקבלו העדויות בפניה. ובין כך ובין כך גם לענין קדושין אין להחזיק' למקודשת גמורה אלא לפחות לספק מקודשת. ועוד אני רואה לפקפק בעדויות אלו לבלתי החזיק' למקודשת גמורה ושאם תקבל קדושין מאחר תצטרך גט גם מהשני חד' דמחזי עדות מוכחשת שהרי העד האחד ר' אברהם סבע העיד וז"ל שרא' את ר' אלעזר הנ"ל שנתן למואנס הנ"ל טבעת א' של זהב ושאח"כ אמר לה לקדושין ונתלה ל' בו ואמרה בל' ערב אי אי ע"כ. והנה בסגנון זה אין בו שום חשש קדושין חדא שלא אמר לה ל' קדושין אלא אח"כ והוי' שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא ועוד שלא אמר לה אלא לקדושין דלאו מדי הוא ועוד שהרי לגלגה עליו ואמר' אי אי וגריע טפי מהנהו עובדי דגמ' דהבא מיהב' או שדי מישדא. והנה מה שמעידין אפרים ויצחק שהו' אמר לה הרי את מקודשת לי ושגם היא לא לגלגה ולא אמר' אי אי אלא שרצת' הוא הפך דברי ר' אברהם נמצ' בפי' שזה מכחיש את שניהם וידוע ומפורסם שהכל היה במעש' א' ובמעמד א' וכ"ת כי ר' אברהם א' הוא ואין הכחשתו כלום אל השני' דהוי חד לגבי תרי לא היא דהכא נמי תרי ותרי נינהו שהרי אלעזר המקדש קבל עליו נח"ש בב"ד בעת קבלת העדויות שמעש' שהי' היה ככל דברי ר' אברהם כמפורש בקבל' עדות הראשון ולמה לא יצטרף המקדש עם ר' אברהם להכחיש את אפרים ויצחק וליהוו תרי בהדי תרי ונוקים אחת' אחזקת' דהיא חזקת פנוי' ואין המקדש נוגע בעדות דאילו הוה איפכא דהוה איהו קאמר קדשתיה ואתו סהדי ואמרי לא קדשת אותה הוה נוגע בעדות אבל השת' לאו לאסהודי עליה קא אתו אלא לאסהודי עלה אי הוי' אשת איש אי לא ואין זה נוגע אל המקדש ויכול הוא להצטרף עם אחר לומר שלא אמר הרי את מקודשת לי ולהכחיש שניהם את העדים שאמרו כן והוו להו תרי לביהדי תרי. וגדולה מזו היא שהאומר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו דפלגינן דבורא וכ"ש הכא דלא צריכינן להכי דהוא והאחר מצטרפין להכחיש את אפרים ויצחק ונוקי תרי לבי הדי תרי ואתת' בחזקת פנויה, ול"ל דהוי נוגע בעדות משום דלשתרו ליה קרובותיה דהא בכ"הג לא פסלינן משום נוגע בעדות. גדולה מזו היא המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם או אשה שנדרה הנאה מבעלה ובאה לפני חכם ואסרה שכל א' מאלו לא ישאנה משום חשד ואף על פי כן אם כנס לא יוציא ואם איתא דבכה"ג שייך טעמא דנוגע בעדות אמאי אם כנס לא יוציא אלא ודאי כדאמרן. וכן שנים אומרים נתקדשה ביום פלוני וב' אומרים לא זזה ידינו אותו היום מתוך ידה אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתת' בחזקת פנויה ול"א דנוגעין בעדות לישא אותה וא"כ בנ"ד לא חיישינן שהמקדש ורבי אברהם נוגעין בדבר המקדש על הקרובות ור' אברהם על עצמה ואדרב' היכא דאיכא חששא אמרינן אם נשאת לאחד מעדיה מותר ואם איתא אדרבה איפכא מסתברא וכן בזרק לה קדושין ועד אחד אומר קרוב לו ועד אחד אומר קרוב לה, כתבו התוספות דלא תנשא ואם נשאת לא תצא והיא מסקנת הר"ן ורוב הפוסקים כמ"ש הטור סי' מ"ז ואם איתא תנשא לכתחלה דנימא דהאומר קרוב לו נוגע בעדות שיוכל להשיא' אלא ודאי דל"א בכה"ג נוגע בעדות ועוד נראה שאם באנו לשום לב אל דברי כל א' משני העדים שעליהם סמכו לאחזוקי אתתא למקודשת גמורה שהם אפרים ויצחק האומרים שאמר לה הרי את מקודשת לי יש הכחשה בין זה לזה בסגנון גופא דעובדא היכי הוה כי האחד אומר שלא גלה לה שהיה בא לקדשה בטבעת ההוא אלא שהערים ואמר לה ראי טבעת א' של זהב שעשיתי לבתי אלא שמתחלה לשם קדושין נתנו לה וגם שלא תחבו הוא באצבעה אלא שהיא קבלתו מידו והא קי"ל דכל הכחשה שמכחישין זה את זה בסגנון גופא דעובד' הכחשה בחקירות ובדיקות מקריא כמ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל ומכלל החקירות וכו' עד העידו שחילל שבת שואלין אותו אי זה מלאכה עשה ע"כ וקי"ל דאפילו בדיני ממונות דליתנהו בחקירה ודרישה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה וא"כ אחר שבנ"ד מכחישין זה את זה במציאות סיגנון המעשה כדברי המקדש עצמו הוו להו מכחישין זה את זה בחקירות ודרישות ואינה עדות. ואע"ג דבגמר' אמרינן חד אמר מנה שחור וחד אמר מנה לבן וכן חד אמר בדיוטא עליונה וחד אמר בתחתונה דמצטרפין הרי כתבו המפרשים דממנה שחור דהיינו מטבעות ישנות למנה לבן דהיינו חדשות לא דכירי אינשי ושכיחי דטעו בהכי וכן מדיוט' לדיוטא כתב הריב"ש סימן רס"ז דטעמ' דמשום דכיון דתרוייהו אמרי דיוט' בין עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי. אבל בנ"ד בין אמר לה ראי טבעת זהב שעשיתי לבתי ותחב אותו הוא באצבע' בחזקה ואמר הרי את מקודשת לי לנותן לה מתחלה לקדושין והיא נטלתו מידו הוי הפרש וענין חלוק הרבה ודאי דלא טעו בהכי ועוד דהוי בפעולת נתינת קדושין שהוא הפרש יותר מבחקירות ודרישות דהוי כמילת' דחוץ ממציאות הקדושין דמש"ה לא הוצרכו בגמר' להזכיר הכחשה כזו שהיא בסגנון מעשה הקדושין במלתא דל"ל דשכיחי דטעו בכה"ג ולא עוד אלא דמצינו הפרש מלשון זה ללשון זה לענין הדין היכא דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות דאי לא יהב לה מעקרא בתורת קדושין אלא בתורת פקדון ונשנטלה אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינה מקודשת כלל ואלו יהב לה בתורת קדושין ואמרו לו אינה שוה פרוטה ואמר תתקדש בזוזי שבתוכה ושתקה הוי' ספק מקודשת וטעמ' משום דשני לן בין יהבא מעיקר' בתורת קדושין ליהב לה מעיקר' בתורת פקדון והיינו דאיכ' בין הני תרי סהדי דנ"ד דחד אמר שמעיקר' יהב לה אדעת' דתחזי מאי דעבד לברתיה ולא בתורת קדושין ובתר הכי אמר לה התקדשי לי בו וחד אמר דמעיקרא יהב לה בתורת קדושין ואע"ג דבהאי נדון לא שני לן בין האי להאי משום דהויא שתיקה בשעת מתן מעות אפ"ה כיון דסגי האי הפרש הלשון להשתנות הדין היכא דקאמר ליה אחר מתן מעות דבהאי לישנא לא הויא מגורשת כלל ובהאי לישנא הויא ספק מגורשת סברא היא דאי מכחשי אהדדי בכה"ג דלא גרע ממכחשו אהדדי