מהר"ם אלשיך יב

עלה דהאי לישנא דקאמר תדע איך לזה הבחור וכו' אי אמרינן דכיון דנחית למימר תדע ולא אמר כך וכך יש לפלוני בנכסי הוי כדרך הודאה ודבריו קיימין או אמרינן דכיון דלא אמר בפירוש מודה לישנא דתדע לא הוי אלא כהודעה בעלמא והוה כאומר מנה לפלוני בידי

והנה מריהטא דלישנא דהרמב"ם ז"ל בפרק הנז' ובהלכות טוען משמע קצת דבקצת הוכחה דהוי הודא' ולא הערמה סגי וכן ממאי דקא מסיימי בפרק ד"מ אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערי' אין דבריו קיימין דה"לל ואם לאו אין דבריו קיימים אמאי קאמר ואם כמערים אלא משמע דלא אמרינן דאין דבריו קיימים אלא כשמורה שיש צד חשש הערמה ומינה דבקצת הוכחה דלא הויא הערמה סגי. אבל מלשון נמוקי יוסף פרק גט פשוט נראה דצריך לשון הודאה דלימא מודה אני וכו' דעלה דהא דכתב הרי"ף ז"ל שאם אמר בלשון הודאה דבריו קיימין כתב כגון מודה אני שמנה לפלוני בידי ע"כ. נראה דלשון הודאה וכיוצא בה בעינן ובפרק ד"מ עלה דהרי שראו את אביהם שהטמין וכו' דאמרינן אם כמוסר דבריו קיימים כתב וז"ל אם כמוסר אם נראה להם כמוסר לבניו בלשון צוואה ע"כ הרי דבלשון צוואה בעינן משא"כ בנ"ד שלא היה דרך צוואה כלל כמו שבא בשאלה. ועוד שהרי התוס' פרק ג"פ עלה דהא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מנה לפלוני בידי אי אמר תנו נותנים אי לא אמר תנו אין נותנין כתבו דהא אם לא אמר תנו אין נותנין היינו כשאמר מעצמו מנה לפלוני בידי אבל אם תבעוהו והודה חייב אפילו אי לא אמר תנו דכיון שע"י תביעה הודה הויא דרך הודאה ולא אמרינן שהוא כדי שלא להשביע את בניו קאמר משמע דלדידהו בהא ידעינן אי הוא דרך הודאה אי לא אי הודה כשתבעוהו או מעצמו. וכ"כ הרא"ש ז"ל בפירוש בפסקיו שהקשה קושיית הרי"ף ז"ל שכתבנו מדרב ושמואל אמימר' דרבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' שמרב ושמואל משמע דלא אמר תנו אין נותנין ומדרבא משמע דאפילו לא אמר תנו נותנין ותירץ כתירוצא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבנו. וז"ל הרא"ש ז"ל התם דלא אמר בתורת הודאה פי' שלא תבעו אדם שיהא נראה כמודה לדבריו אלא מעצמו אמר מנה לפלוני בידי הילכך אמרינן דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי ההיא דפ' זה בורר וכו' הכא דאמר בתור' הודאה פי' שתובעו אדם והודה לדבריו דאין דרך אדם להודות כשתובעי' אותו בשביל שלא להשביע את עצמו ע"כ הרי שדעתו ז"ל שהיות דרך הודאה תלוי במאי שתובעי' אותו שאם תבעוהו הוי ל' הודאה ואי לא לא הוי ל' הודא' וכן דעת הטורים והג"מ והמרדכי בבתרא ובסנהדרין וסמ"ג סימן צ"ה וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל אמר תנו מנה לפלוני נותנין לו ול"א אדם עשוי שלא להשביע את בניו ואם אמר מנה לפלו' בידי ולא אמר תנו אין נותני' כמו כן ודוקא שלא אמר אותו דרך הודא' כלו' שלא תבעו אדם אלא מעצמו אמר כך אין נותנים מאחר שלא אמר תנו דאדם עשוי שלא להשביע את בניו וכ"כ רב אלפס עכ"ל הרי בפירוש שתלה דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שחילקו בין דרך הודא' לשלא בדרך הודא' באם תבעוהו או לא תבעוהו וא"כ אליבא דכל הני רברבי משמע דבנ"ד שלא הי' ע"י תביעה כיון דלא אמר תנו אין נותנין: איברא דאכתי א"ל דלא ממעטי אלא כשאמר מנה לפלוני בידי שלא ע"י תביע' אבל אי אמר לישנא דמוכח ענין הודאה ודאי דמהני דאטו אי אמר מודה אני ממש מי לא הוו דבריו קיימי' וא"כ אכתי אפשר למימר דילמא מאי דנחית למימר תדע וכו' הוי כמחזיק בדבר ושהוא דרך הודא': אבל במרדכי דסנהדרין כתיב עלה דהא דר"ת שמחלק בין תבעוהו ללא תבעוהו וז"ל ומינה נשמע דבהודה בעצמו אפי' אמר אתם עדי יכול לחזור בו וה"מ שלא בפני מלוה א"נ בפניו ושותק משמע דמאן דתלי טעמא בתביע' מלוה לא מהני לישנא דאתם עדי למהוי לשון הודא' וא"כ כ"ש בלישנא דתדע לא הוי הודא' כל שלא בפני מלוה או בפניו ושותק כנ"ד דלא עדיף לישנא דתדע מלישנא דאתם עדי וזה ברור: ואע"ג שלא חזר בו הרי הסכימו הפוסקים לדעת התוס' והמרדכי דטענינן ליתמי דשלא להשביע את עצמו קאמר ועוד דבסמ"ג כתוב בפירוש דלא מקרי' דרך הודאה בשלא תבעוהו אלא או באומר אתם עדי או שיהי' ניכר שהוא דרך הודא' ושאינו ניכר שהוא דרך הודא' אלא כשיקבצם לשם עדות ויודה בפניהם שיעידו על כך והביא מן הירושלמי וכן בהג"מ בהלכות טוען עלה דהא דכתב הרמב"ם ז"ל בבריא שאם אמר בפני שנים דרך הודא' ולא דרך שחוק אני חייב וכו' שא"י לחזור וכתב שם ה"ה ז"ל שלמד הרמב"ם ז"ל ממה שאמרו בש"מ שאם הוא דרך הודא' מהני כתוב שם בהגהות הא דכתיבנא משם סמ"ג והירושלמי דלא מינכר לשון הודאה אלא כשיקבצם בתורת עדות וא"כ העולה מזה דבנ"ד אע"ג דקאמר הכי בפני עדים וק"ל דש"מ אין צ"ל אתם עדי אעפ"כ כיון דלא אמר תנו ולא מודה אני ולא שום הודא' מוכרחת כאלו לאו כלום הוא. ואין נותנין וכל זה הוא אפי' אם הודאתו אינה מזקת לאלמנה שיש לה ממה לגבות שאם ע"י הודא' זו בא לה נזק אפי' אמר דרך הודא' ואפי' כתב שטר הודאה לאו כל כמיניה להפסידה וכמו שהביא מה"ר סימן ר"ן בבית יוסף בשם הרשב"א והגאונים והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי

ז שאלה ילמדנו רבינו ראובן הי' ש"מ והלכו לבקרו ומצאוהו מיושב בדעתו ובשכלו והשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מח"מ וסדר עניני נפשו ונכסיו וצוה לעשות מנכסיו כמה עניינים כמו שכתובים באורך פרטיהם בצווא' והי' לש"מ הנז' בן המוטל בעריסה וחתנו ואח וצוה בתוך ענייניו אם חתנו שמעון ילוה מממונו לישא וליתן בתוך העיר לעשות מלאכת קריזי"ש כמו שחלה פניו כמה פעמים שלא יצא מהעיר אם לא יספיק הריוח למזונות ביתו הוא נותן רשות כדי שיהי' בביתו ולא יצא לדרכיו שאם ירצה לקחת בהלוא' ממעותיו ומנכסי עזבונו יש לו רשות ליקח עד חמש מאות פרחי' והקרן יהי' לנער בנו יוסף כי הרשות הוא לבד להרויח בהם בתוך העיר שלא יצא דבר חוצה ולא יתן בהקפה מאותם הת"ק פרחים באופן שאף שניתן לו רשות בת"ק סולטאני' עם כ"ז יהיו בטוחים שהם נכסי היתום וכל שאר הנכסים ישא ויתן עמהם על משכונות בטוחים ליתום על האופן הנזכר וכתוב עוד בצוא' ואם ח"ו יפטר הנער אפי' אחר שיגדל ונשא אשה שאם לא יניח אחריו זרע הכל יהיה לשמחה בתו וכתוב אח"כ בסוף הצוואה ובעודם עסוקים בענין הנז' חזר ואמר שאעפ"י שכתוב לעיל שהוא נותן רשות לחתנו ה"ר פלוני לקחת בהלווא' עד ת"ק פרחים יהיו עד שש מאות והוא מפרש עתה שזאת הלואה היא לאחיו ולחתנו להמשך עשר שנים כי שניהם יחד יזכו בזכות השש מאות פרחים בתורת הלוא' לזמן הנז' מנכסיו עכ"ל הצואה. אחר זמן נפטר הבן לבית עולמו וזכתה שמחה בתו בכל הנכסים שירשה אחיה ולבסוף כמה שנים הגיעו קצת מעות מנכסי חתנו של הנפטר ביד אחיו של הנפטר ורוצה לתפוס אותם באומרו שרוצה לישא וליתן בהם עד עשר שנים כמו שצוה אחיו וחתנו אומר שהתנאי ההוא הי' אם הי' הבן בחיים חייתו הי' הדין עמו לישא וליתן שניהם יחד עד הזמן אבל אחר שמת הבן ואשתו ירשה אותו ובאים הנכסים מכח הבן לא מכח האב אין לו רשות לעכב נכסיו. ילמדנו רבינו מה דינו בנכסים האלו ושכרו כפול מן השמים: