מהר"ם אלשיך קיט

שיאסור על נפשו משמע דכהרא"ש ס"ל לכך אחר דברי הרא"ש אמר והרמב"ם כתב הדברים האלה שנראה ג"כ דהס"ל זה נראה לי מוכרח ואמת בדברי הריב"א אף אם יכולין לומר דסברת הריב"א דהרמב"ם פליג אהרא"ש במאי דקאמר דמ"מ צריך התרת חכם ומדברי הרמב"ם כיון שאמר של' נדר הוא שיאסור על עצמו ולא הזכיר שום איסור כשאוסר עצמו נראה דא"צ התרה כלל וכן דקדק הרא"ש בהרי"ף גבי מתפיס בשבועה דלא הוי כמוציא שבועה כמ"ש בשם הר"י הלוי דאיסור' מיהא איכא ומתוך דברי הרי"ף משמע דאפילו איסורא ליכא עכ"ל ואע"ג דהרי"ף לא פי' כלל ע"כ מ"מ הפי' הא' הוא הנכון. ומעתה מ"ש מהר"י ן' לב דיש לחוש קצת לדברי הרמב"ם והרמב"ן וכיון דהרמב"ן גופיה מספק' ליה וגם הרמב"ם הוכחנו דאין בדבריו הכרח ודברי הפוסקים דאין לחוש כלל וסוגיין דגמר' דאזל' כותייהו ודאי דאין לחוש כלל א"כ ג"כ בנ"ד נראה לכאורה כיון דנזירות בכלל נדר הוא כדאית' בפ"ק דנדרים דאתקשו להדדי ואין הקש למחצה וכן נראה בפ"ב דנדרים דתנן ספק נדרים להחמיר ורמי עלה מדתנן ספק נזירות להקל כו' ופרש"י ונזירות היינו נדרים וכן פי' הר"ן וכ"כ הרב מהר"י ן"לב שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל והנדרים והנזירות אחת הן שהרי הקישן הכתוב נדר להזיר כדאית' פ"ק דנדרים ועוד שהרי שנינו חומר בנדרים כו' ואחר מיד שנינו יש נדר בתוך נדר וקא מפ' נזירות אלמא הנדרים והנזירות א' הן לחול על המצות כו' ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות אחת הן וכאן וכאן אוסר על עצמו החפץ והארכתי בזה לפי מה שראיתי מי שרצה לחלק בשניהם ואינם דברים מחורים עכ"ל הרי בהדיא דנדרים ונזירות שוים לכל דבר ואע"ג דכ' מהר"ן לב דהרא"ש פליג אהרשב"א דכ' בריש נדרים שהנזיר אוסר עצמו על היין ואינו אוסר החפץ על עצמו ע"כ וכ' מ"מ להרשב"א אנו שומעין לפי שמי שיעיין בדברי הרי"ף יראה שהסכים לסברתו שכתב בפ' שבועות שתים בתרא וז"ל דמתפיס בשבועה לא הוי כמוציא שבועה מפיו דק"ל כרבא אבל מתפיס בנדר חייל כדתנן אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני אפי' מאה כולם נזירים וכו' הא קמן דהרי"ף ס"ל דנזירות הוי איסור חפצא כהרשב"א ואע"ג דכ' עוד דאפ"ה יש לחוש לדברי הרא"ש משום דהוי ס"ס כו' עכ"ל מ"מ כיון דהוא ז"ל אזיל לשיטתיה לחוש לדברי הרמב"ן וכבר הוכחתי לע"ד דאין לחוש לדבריו כלל ומה גם דבהאי פלוגתא ה"ל הרא"ש יחיד לגבי הרי"ף והרשב"א ור"שי והר"ן והתו' דכתבו כדברי הרי"ף גבי מתפיס בנדר וכל הני סוגיות דאזלו כותיהו ודאי דנר' דאין לחוש לדברי הרא"ש מ"מ נר' לע"ד דגבי נזירות הוי נמי איסור גבר' ואין הכרח בדברי הרי"ף וכמו"ש הר"ן דטעמא דהתפסה לאו משום איסור חפצא הוא אלא משום דהוי איסור קדושה ואצ"ל לדברי הרב ז"ל שתפס שאר השיטות עיקר דלהרי"ף טעמא דהתפס' באיסור חפצא תלי' מ"מ צ"ל דהוי נמי נזירות איסור גבר' דאלת"ה קשו דברי הרא"ש אהדדי שהוא ז"ל כ' כדברי הרי"ף נמי בפ' שבועות שתים והקשה על דברי הרי"ף מה שהקשה הר"ן ותירץ כשיט' א' של הר"ן שכפי אותה שיטה צ"ל כדכ' מוהר"ין לב להרי"ף דהתפסה באיסור חפצא תלי' יעיין שם. גם לק' גבי הא דת"ר חומר בנדרים כו' כתב בהדיא דהתפסה תליא באיסור חפצא הרי דנזיר נמי דאית ביה התפס' כדמייתי ראי' ממתני' דהריני נזיר וכו' דהוי איסור חפצא ואלו בריש נדרים כ' דלא הוי איסור חפצא אלא איסור גברא וכמו"ש הרב ז"ל ג"כ בדברי התוס' וכה"ג דגבי התפסה כתבו דמתפיס בנדר נדר כדאי' בנזיר דתנן מי שאמר הריני נזיר כו' ובפ' עצמו כתבו גבי הא דתני' חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה וז"ל בפ"ב דנדרים נפקא לן מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר דרשי מיין ושכר לאסור יין מצוה כו' ותימה תרי קראי למה לי וי"ל דצריכי דאי נדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליה אבל נזיר שאוסר עצמו אימ' לא כו'. הרי בפי' דנזירות הוי איסור גברא וכן נרא' מדברי רש"י בפ"ק גבי הא דלאסור יין מצוה כיין הרשות ומקשה אי לימ' קדושה ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא וכ' הוא ז"ל וא"ת הא תנן חומר בנדרים שחלין על דבר מצוה לא קשי דהא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אות' עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום וכו' עכ"ל וכתב עוד שם גבי מאי דמשני בגמ' עלה דמאי יין מצוה כגון שנשבע לשתות יין כו' וכ' הוא ז"ל וכ"ת מאי שנא מושבע מפי עצמו ממושבע מהר סני הכי אמרי' לה בהדיא במסכת שבועות שבועה שאוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה על הראשון חייב משום שבועת ביטוי ועל הב' משום שבועת שוא ומיהו אית' לן למשמע מינה מדקאמר חייב על השניה אע"ג דהוי נשבע לבטל את המצוה וא"כ בכל נשבע לבטל דחייב משום שבועת שוא כדאיתא התם במתני' בהדיא ראוי שיחול עליו נזירות ועוד מה טעם הוא היותו חייב משום שבועת שוא אדרבה הוא נותן טעם לפגם אלא שכוונת רש"י הוא ממש להפך דממתני' דהתם נר' שלא יקרא נשבע לבטל את המצוה כשנשבע לבטל דברי עצמו כמו שנשבע לבטל מה שהוא מושבע ועומד מהר סיני ודייק לה מהאי בבא שהיא מיותר' לגמרי שאחר דתנן נשבע לבטל את המצוה חייב משום שבועת שוא מאי אצטריך לאשמועי' גבי שבועה דחייב פשיטא כיון דהוי נשבע לבטל את המצוה אלא ודאי דתנא דמתני' דקיל מושבע מפי עצמו ממושבע מהר סיני וא"כ אע"ג דלא תיחול נזירות במושבע מהר סיני חייל בנשבע מפי עצמו ע"כ כונתו. אבל מ"מ קשה לפי מאי דפי' למעלה דנזירות הוי איסור גברא כשבועות כי היכי דלא חייל שבועה. במושבע מפי עצמו ה"נ לא תיחול נזירות וכ"ת קרא להכי אתא לאשמועי' דאע"ג דמדינא לא היה ראוי לחול אשמועינן קרא דתיחול א"כ מעיקרא נמי כשהקשה מושבע ועומד מהר סיני הוא נימא אפ"ה מצי קרא לאשמועי' דתיחול וכמו שהקשו התוס' לדברי רש"י ועוד צריך ליישב דברי רש"י דמקשו עליהם התו' אמאי דמפ' מושבע ועומד לשון קושי' דמאי קושי' אימא קרא להכי הוא דאתא לכך נר' לע"ד דלכ"ע נזירות לא הוי לא ל' נדר ולא ל' שבועה א"נ דמשתמע ביה בין לשון נדר בין לשון שבועה שכשאומר הריני נזיר משמע שהוא כהתפסת נדר וכונתו לומ' הריני כנזיר אבל מ"מ בדבריו שאומר הריני נזיר משמע שאוסר עצמו בשביעי' ולפ"ז אית ביה התפסה כנדר דעיקרו ל' נדר הוא ולזה כתבו הרי"ף והרא"ש והתו' דנזיר איתיה בהתפס' אין חולק בדבר זולתי רש"י ז"ל כמו"ש הר"ן דגם בנדרים ס"ל דמתפיס בנדר אינו נדר והיא משנה ערוכה אף אם היה אפשר לישב המשנה דהתם מיירי תוך כדי דבור וכן ס"ל לדברי רש"י מ"מ סוגיא דכולי גמ' מוכח דמתפיס בין בנדר בין בנזיר הוי נדר וכמו שהוכיח הר"ן ומאי דכ' הרא"ש בריש נדרים שהנזירו' הוי איסור גברא לאו לאפוקי שאין עיקרו איסור חפצא כמו שביארנו אלא כונתו שהוקשה לו על מאי דקא' בגמ' איידי דתנ' נדרים דהוי איסור חפצא תנא חרמים כו' לאפוקי שבועות כו' והוקשה לו ז"ל דה"ל למתני נזירות נמי דהוא איסור חפצא ותירץ ז"ל ונזיר אע"פ שנאסר ביין אין היין נאסר עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא מיתס' ביין וכו' עכ"ל. הרי מתוך דבריו ואורך לשונו בפי' שהוא מכוין למ"ש לעשות דמשתמע מניה לשון שבועה ולפ"ד שהוא מוכרח בדבריו ולכ"ע צ"ל כן דאלת"ה קשיא ליתני נזירות גבי חרמים דאיסור חפצא הוא אלא דנזירות כיון דהוי נמי איסור גברא ניחא והיא כונת התוס' במה שאמרו אבל נזיר שאוסר עצמו על היין וכו' לאו לאפוקי שאינו איסור חפצא וכמו"ש וכמו שהוכיח הרשב"א בראיות עצומות כנז' וזה ג"כ נר' קצת מוכרח בדבריהם משום דקשיא לי בדבריהם מעיקרא כדמקשו תרי קראי למה לי ע"כ אי ס"ל דהוי איסור גברא א"כ מאי מקשי תרי קראי למה ודאי דלא הוה לן למילף מאיסור חפצא לאיסור גברא כדאי' בגמ' בהדי' והעד שבועות דלא יליף מנדרים וא"ת שכונתם להקשות דגבי נדרים ל"ל קרא מכ"ש נפק' מנזיר דהוי איסור גברא א"כ לא הוה להו לאקשויי תרי קראי וכו' ועוד לא הוה להו לשנויי אלא הצריכות הא' וכ"ת מעיקרא כדמקשה ס"ל דהוי איסור חפצא ובתירוץ מחדשי' שהוא איסור גברא הא נמי ליתא דא"כ הל"ל אבל נזיר אוסר עצמו על היין ואימא לא ולא שאוסר עצמו שנר' שהוא ידוע לכ"נ כדפרישית דמעיקרא מקשו כיון דעיקרו לשון נדר ותירצו כיון דמשמע נמי לשון שבועה צריכה וכו' והשתא נמי ניחא מאי דאתמר בגמר' דנזיר לפרש"י דמעיקר' מקשו מושבע ועומד ואין ראוי שיחול נזירות ובמשנה אמר שראוי לחול על מה שהוא מושבע מפי עצמו דכיון דלא הוי לשון נדר ממש גריע מיני' ויפה כחו משבועה כיון דעיקרו לשון נדר וכו' ובהא פליג הרשב"א והתוספות דס"ל דכיון דעיקרו נדר לא גריע מיניה אלא כי היכי דלא הוה ילפי' מנדרים אבל כיון דגלי ביה קרא הוה ליה כנדרים ממש אע"ג דמשתמע לשון שבועה כמ"ש א"כ זכינו לדין דאע"ג דגבי נדרים לכ"ע בלשון שבועה אינו נדר גבי נזירות לכ"ע לא שני לן וכל זה שכתבתי הוא לפום סוגיא דעלמ' דחזינ' כ"ע מסתפקי' בכל נזירות בין הוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה. ואני בעניותי איני רואה כלל ועיקר מקום לספק זה בנזירות שכשאמר הריני נזיר אם אעשה דבר זה או שלא אעשה לשון הנדר או השבועה הוא בתנאי אבל במה שהוא אוסר עליו אינו דבר אשר אומר לעשותו או שלא לעשות אלא היין והתגלחת הוא שאוסר עליו אם יעשה אותו דבר וכשאנו אומרים הוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה הוא הדבר הנאסר אם אסר עצמו עליו או אסרה על עצמו ג"כ זה האומר הריני מקבל נזירות שמשון וכו' אם לא יאמר עוד דבר אינו נזיר בהחלט א"כ התנאי אשר אחריו אם עליו באים לדין יצא חומר' שאם התנאי כראוי יקיים תנאו ולא יהיה נזיר ואם לא יהיה התנאי כראוי לא בשביל זה יתבטל הנזירות אלא התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ אין שום צד היתר אפילו שנאמר שנזירות בלשון שבועה לא מהני כשזה אומר הריני מקבל נ"ש שהוא לשון נזירות עצמו כשיסיים דבריו בסגנון שרצה וזה ימים רבים נתקשיתי בדבר זה ולא מצאתי מענה. א"כ זכינו לדין דלכ"ע הנזירות הזה חל ואין להקל עליו משום שהוציאו בלשון שבועה כלל מכל מאי דכתיבנ'. אברא שממה שאומר הנודר שמר"ה ביטל כל נדר ושבועה שידור או ישבע בכל השנה מהאי נראה דלא חל הנזירות נמי והרי הוא בטל כדאית' בגמר' בהדיא הרוצה שיהיו נדריו בטלים עומד בר"ה ואומר כל נדר שאדור הרי הוא בטל כו' ואוקמ' אביי התם והוא שלא יהיה זכור בשעת הנדר וכו' גם זה שאומר שלא נזכר התנאי בשעת הנדר הרי ביטל תנאו את נדרו ואע"ג דאיכ' מאן דפליג עלה דאדרב' כל שאינו זכור בשעת הנדר אין התנאי מועיל כמ"ש שם התוס' לדברי ר"י וכתבו הג"מ שכן פסק רא"ם מ"מ דברי ר"ת עיקר שהקשה על דברי ר"י כדאית' התם בתוס' ועוד דרוב' דרבוות' ס"ל כר"ח