מהר"ם אלשיך קיז

האופן יוריסיבו נזירות שמשון בר מנוח בעל דליל' בכל תנאיו קי שי האשטא איל גואיביש נו טורנאש אקולייו קי מי לייבאשטי די דאר גט אה מי מיוגיר ע"כ וזה פעם ופעמים ושלש והיה שם לוי והיה אומר על כל שבועותיו על דעתי ועתה אומ' ראובן שנתחרט על העבר ובא לבקש אולי תהיה התרה לשבועותיו ונזירותו אם מחמת שהוציא הנזירות בלשון שבועה ושמע אומרים דבל' שבועה לא מהני ואם מחמת מה שהיה או' לוי על דעתי ודעת לוי היתה שתהיה השבועה שלא לגרשה. גם טען טענה אחרת שמקטנותו להיות כעסן ובעת כעסו היה קופץ בשבועות שלימדהו רבו שבכל ערב ר"ה יבטל כל נדרים ושבועות שידור ושישבע וכן הוא עושה מדי שנה בשנה ובעת השבועות לא נזכר מהביטול ההוא על כל דברי השאלה הזאת שאל אם יהיה מקום להתיר את נדרו ושלא לגרש את אשתו על כל יורנו מורנו ושכרו יהי' כפול מן השמים

תשובה אשיב על ראשון ראשון מה שבא בשאלה דלא חל הנזירות משום דאפקיה בלשון שבועה לכאורה נרא' הכי דאמרי' בריש נדרים על מאי דקא' דנדר ושבועה כתיבן גבי הדדי פריך בגמ' וליתני שבועות גבי נדרים ומשני איידי דתנ' נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועות דקאסר נפשיה מן חפצא ע"כ בגמ' וכ' הר"ן ז"ל וז"ל ומיהא משמע דאין נדר בלשון שבועה כו' ואיכא למידק דתני' בפרקין איזהו איסר האומר הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' וכן נמי בפ' שבועות שתים בתרא דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה י"ל דהני לישני לאו דוקא כו' וכן דעת ר"ח והרב ן' מיגאש ולזה הסכים הרשב"א ז"ל והכי איתא בירושלמי וכ"כ התוס' ז"ל וא"ת מאי נפק' מינה אי אסר חפצא עליה או אסר נפשיה אחפצא וי"ל דלענין זה שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן גבי שבועה עד כאן לשונו. וכן וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשון הריב"ה בשמו הנודר שלא אוכל עמך וכו' אפי' יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא עכ"ל. הרי כל הני רבוותא דכתבו בהדיא דנדר דאפקי' בלשון שבועה אינו נדר וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ז"ל על מי שאמר קונם עלי שלא אשא אשה זאת והשיב שאין זה נדר שהרי לא אסר האשה כו' ואין בדברים אלו כלום עכ"ל . וכן נראה דעת רבינו ירוחם ואף אם כתב הר"ן בריש נדרים דהרמב"ן ס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה דהוא נדר וכו' ודאי דדברי הרמב"ן לגבי כל הני רבוותא ראשונים ואחרונים ז"ל אינם משנה כ"ש דסוגיין דכולי גמרא אזלא כוותייהו וכמו שאכתוב בס"ד אברא דכתב הרב הגדול מהרי"ק דמדברי הריב"א נראה דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן מדכתב הרמב"ם האומר פירות אלו אסורין בכל לשון שיאסור הרי הן אסורין ומשמע לריב"א דבכל לשון דקאמר היינו בין שהוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה ועוד מדכתב אע"פ שאין שם שבועה משמע שאם הי' מזכיר שבועה כגון שהי' אומר פירות אלו אסורין עלי בשבועה היה חייב משום שבועה אלמא דס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה וכו' אסור א"כ נראה דהרמב"ם כהרמב"ן ס"ל מ"מ הרי כתב הרי"ק שאין בלשון הרמב"ם הכרע דבכל לשון דקאמר היינו דאפי' לא אמר בלשון הקדש ומ"ש אפי' אין שם שבועה היא גופא קמ"ל ולא למידק מינה עכ"ל. ונלע"ד אע"ג דדברי הרב אינם צריכים חיזוק דודאי מאי דקאמר הרמב"ם בכל לשון הכונה אפילו לא יהי' [לשון[ הקדש וכ"כ סמ"ג וכתב שהוא לשון התוספתא והדבר מוכרע בעצמו גם מ"ש מדקאמר אעפ"י שאין שם שבועה ודאי דהיא גופא אתא לאשמועי' כ"ש הרב ז"ל דמאי דייקת מינה מדקאמר אף על פי שאין שם שבועה שאם היה שם שבועה כ"ש שהי' חייב משום נדר אית לך למידק וזו אינה סברא שאם הזכיר שבועה בשביל שאמר בלשון נדר יהי' נדר דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא שהוא יד לשבועה אבל לא לנדר ואם יאמר איהו דהוי נדר עדיין כל הקושיו' שהגיע להרמב"ן לומר שהוא יד לשבועה במקומם הם ודאי דהא ליתא ולדייק כמ"ש הרב מהרי"ק שאם אמר שבועה והוציאו בלשון נדר שיהי' שבועה ודאי דהאי מילתא לא ה"ל לאשמועינן בהלכות נדרים כ"ש בשקדמו הלכות שבועות וכ"ש דלאו הא בהא תליא שאף אם נאמר דשבועה שהוציאו בלשון נדר שהיא שבועה אפ"ה אפשר לומר דנדר בלשון שבועה אין בו איסור וכמו שאכתוב בס"ד לדעת הרבה מהמפרשים ז"ל. ועוד נלע"ד דאדרבא מדברי הרמב"ם משמע איפכא שכתב ז"ל וע"ז נא' לאסור אסר על נפשו שיאסור על נפשו דברים המותרים ע"כ לאפוקי היכא שאסר נפשו עליהם ועוד יש לע"ד הכרח בדברי הרמב"ם דס"ל ככל הפוסקים ז"ל דנדר בלשון שבועה אינו נדר וכמו שאכתוב עוד בס"ד וכן נראה מדברי ר"י שכתב דברי המקילין ואח"כ דברי הרמב"ן ואח"כ כתב והרמב"ם כתב וכו' דנראה דס"ל דהרמב"ם, פליג אהרמב"ן ותמהני מהרב הגדול מהרי"ן לב שכתב שר"י ס"ל כריב"א דהרמב"ם והרמב"ן אמרו דבר א' והרי מי מוכיח שהריב"ה, סובר דהרמב"ם פליג אהרא"ש מדכתב והרמב"ן כתב ולא כתב וכ"כ הרמב"ם א"כ גם רב"י אם היה ס"ל דהרמב"ם והרמב"ן אמרו דבר א' היל"ל וכ"כ הרמב"ם ומדכתב והרמב"ם כתב אחר דברי הרמב"ן נראה דס"ל דפליגי. לכן נלע"ד דלכ"ע הרמב"ם פליג אהרמב"ן מכמה טעמים חדא כדכתיבנא מלשונו ועוד דלא אשתמיטתיה פעם א' להזכיר נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר ועוד דבדוכתי טובא דקאמר בגמ' נדר בלשון שבועה והוצרכו המפרשים לומר דלאו דוקא נקטי' והוא גם כן שנהו מלשון הגמרא כדאיתא גבי שבועות הבאי דאמר בגמ' באומ' יאסרו כל פירות עלי וכו' והוא לא כתב אלא כדמוקי לה אביי התם וטעמא כיון דלאוקמתא דרבא עדיין המשנה אינה בדוקא שהוציא שבועה בלשון נדר ואינה, שבועה לכך נקיט כאוקמתיה דאביי אף על פי דאביי ורבא הלכתא כרבא ואף על פי דהיינו דוקא היכא דפליגי בדין מכל מקום לולי דס"ל ז"ל כמו שכתבתי לא הוה שביק אוקמתיה דרבא משום דאביי דקאמר תני ונלע"ד דאשתמטיה לרב ז"ל מאי דכתב הרא"ש ז"ל בשבועות פ' שבועות שתים בתרא גבי הא דאמרי' שאין שבועה חיילא על המצות לפי שבנדר אינו אוסר עצמו על החפץ כו' וז"ל וק' דא"כ מאי חומר בנדרים מבשבועות שבועה נמי חיילא בכה"ג אי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה וכה"ג מקרייא שבועה כדאמרי' לעיל כו' וי"ל דהיינו חומר שבכל ל' שהנדר חל על דבר הרשות דהיינו באוסר החפץ עליו גם הוא חל על דבר מצוה אבל כשאוסר עצמו על החפץ גם על דבר הרשות אינו חל אבל בשבועה יש ל' שחל על דבר מצוה ואינו חל על דבר רשות. ועי"ל דאפי' אם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה השבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם וכו' והיינו טעמא דשבועות חלין על דבר שאין בו ממש לפי שאוסר גופו ובגופו יש ממש כו' עכ"ל הרי שנראה מדבריו בבירור דס"ל דשבועה בלשון נדר מהני מדכת' ובה"ג מקרי' שבועה כדאמרי' לעיל משמע דס"ל דשבועה בל' נדר מהני' ועוד אי ס"ל דלא מהני' אדתריץ שני תירוצים למאי דלא ס"ל היל"ל ג"כ ולפי מאי דס"ל דאין שבועה בל' נדר ניחא אלא ודאי דס"ל דיש שבועה בל' נדר א"כ אזיל ליה התירוץ הב' שכתב הרב ז"ל אבל התירוץ הא' שכתב דאע"ג דאין נדר בל' שבועה יש שבועה בל' נדר התירוץ ההוא הוא מוכרח ודאי כנראה בפי' בדבריו שכתב בשבועות שהבאתי ואף אם הרב מהרי"ק כ' דאפשר משום דאשתמיטתי' ההיא דשבועות וכדכתבינן וכן היא סברת רוב המפרשים וכמו שאכתוב בס"ד וזה ניחא לדעת הרא"ש אבל שוב מצאתי האי סתירה גופא בדברי התוס' בפ"ק דנדרים שבראש הפרק אמר דנדר שהוציאו בל' שבועה לא מהני וכן שבועה בל' נדר ובפ"ב גבי הא דאמר דשבועה אינה חלה על דבר מצוה לפי שבנדר אינו אוסר עצמו על החפץ כו' והקשו כל מה שהקשה הרא"ש בשבועות פ"ג שהבאתי למעלה ותירצו השני תירוצים שתירץ הוא ז"ל אבל בשינוי לשונם וז"ל אדמפליג בין נדרים לשבועות לפלוג בשבועות דבשבועות נמי זמנין דחיילי היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה וי"ל דאה"נ אלא אורחא דמלתא קתני וכו' והכי קאמר זה חומר מה ששייך בנדרים דהיינו דקאסר חפצא עליה ממה דשייך בשבועות והיינו דקאסר נפשיה אחפצא. עי"ל דודאי בשבועות לא חיל בשום צד כו' וטעם גדול יש בדבר כיון דסתם שבועה אסר נפשיה אחפצא כו' א"כ אפי' כשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אפ"ה מתריצנא שבועתא וחזרה על נפשיה והוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה וכו' ובנדרים לאידך גיס' וכו' ע"כ הרי דהכא כתבו דשבועה בל' נדר מהני' ול"ל כדתריצנא להרא"ש דאע"ג דקאמר דנדר בל' שבועה לא מהני אפ"ה שבועה בל' נדר מהני דהא אינהו כתבו בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר לא מהני ולכאורה נראה דהאי קושיא אלימתא הוא. ונראה לתרץ בדוחק דלעולם בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר בדבר הרשות לא מהני והוי טעמא דכיון דהאי גברא שינה בלישניה מדרך העולם שהנשבע אוסר עצמו בשבועה והנודר אוסר החפץ וזה כנשבע ואסר החפץ אמרי' דאפי' יד לא להוי שודאי מעולם לא עלה בדעתו ליאסר בדבר ההו' מדשינה בדיבורי' ואף אם הוא יאמר שבדעתו היה ליאסר לאו כל כמיניה כיון ששינוי לשונו מוכיח שלא לשם שבועה נתכוון גם נדר לא הוי שהרי לא נדר והוי כנודר בדבר שאינו נידר ונידב שאע"פ שיאמר שכוונתו היתה שיאסר החפץ עליו אפ"ה לא הוי נדר ה"נ כשהוציאו בל' נדר השבוע' ששינה ומורה שאין כוונתו לאסור עצמו אף אם יאמר שכונתו היתה לאסור עצמו בטלה דעתו וכדאמרי' בפ' שבועות בתר' גבי ההי' דאיזו היא שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח כו' א"ל רבינ' לרב אשי ודילמ' צפר' רבא חזא ואסיק שמיה גמל דכי קא משתבע אדעת' דידן קא משתבע וכ"ת בתר פומא אזלי' בתר דעת' לא אזלי' והתני' כשהשביע משה את ישראל אמר להם לא על דעתכם אני משביע אנכי כו' ומסיק דאפ"ה לא אזלי' בתר דעתיה דבטלה דעתי' אצל כל אדם ע"כ א"כ בנ"ד ג"כ מדשני בלישניה ואפקי' בלשון נדר ודאי שלא נתכוון לאסור עצמו ולא הוי שבועה וכ"ת להוי אסור משום נדר הא ודאי לית' דע"כ לא קא' הרמב"ן ז"ל אלא אי הוי יד לשבועה אבל ודאי דאינו נדר כיון שהזכיר שבועה וגרע מנדר ויד כההי' דנודר בדבר שאינו בא בנדר ונדבה א"כ התם היינו טעמ' כדכתבי' מדשינ' אבל כשנשבע לקיים את המצוה או לבטלה והוציאה בל' נדר איכ' למימר דכונתו ליאסר באותו דבר בשבועה ומאי דאפקי' בלשון נדר מפני שהוא יודע שבלשון שבועה אינו חל שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא לכך הוציאו בלשון נדר וא"ל כיון שזאת היתה כונתו יאסור בנדר שהו' רוצה להחמיר באיסור יותר בהיותו בשבועה א"כ לכן גבי נשבע על המצות אמר' שראוי שיהנה שבועה בלשון נדר ותירצו התירוץ הראשון דאה"נ