מהר"ם אלשיך קיד

במחותך מן הארכובה ולמעלה מיירי מתניתין ומעתה אמינא דודאי היינו דעת הרי"ף ז"ל שהביא המשנה בצורתה וכתב עלה הני תרי מימרי דר"י אמר שמואל חדא לא שנו אלא במקום שאין הנפש יוצאה בו דקאי בין אמגוייד בין אצלוב והחיה אוכלת בו ועלה ההיא מימרא אחריתי דשחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו ומייתי נמי קושיא דגמר' איני והאמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט וכו' ומאי דתרצי בגמ' חי הוא וסופו למות דודאי דעת הרי"ף ז"ל להוכיח מזה דמתני' לא איירי במגוייד במקום שהנפש יוצא' בו אלא במקום שאין הנפש יוצא' ומ"ה אין מעידין כיון שאם היתה בסכין מלובנת היה אפשר שלא ימות שאם הוא במקום שהנפש יוצא' דאז אין הליבון מועיל ודאי דמעידין כלישנא דגמ' דקאמר חי הוא וסופו למות ומ"ה לא הוצרך להביא מימר' דרבא עלה דמגוייד דכיון דכ' דמילת' תלי' בהיות שהנפש יוצאה או אינו יוצא' א"צ להביא יותר דממילא משמע דמגוייד היכא שאין הנפש יוצא' דאין מעידין כדעת הרשב"א והרא"ש והירושלמי דבכל גונא חיישי' דלמא בסכין מלובנ' הוה ומש"ה סתם הרי"ף. והשתא דאשכחנ' טעמ' להרי"ף ז"ל אמינא דהוא גופי' דעת הרמב"ם דמאי דאמרו בגמר' דמגוייד אין מעמידין היינו היכא שאין הנפש יוצא בו דחיישי' דילמא הוה סכין מלובנת ובהיות הדבר כך א"צ לפרש אלא לומר כלל א' שכל מכת חרב וכיוצא שהנפש יוצא' בו מעידין עליו ומינה שכשאין הנפש יוצאה חוששין סתם ואין מעידין וזהו ל' הרמב"ם ז"ל בפי' שכתב וז"ל שחט בו ב' סימנין או רובן אפי' עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות וכן כל כיוצא בזה מדברים שא"א שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה וכו' ה"ז מעיד וכו' עכ"ל. והן הן דברי הרי"אף כי חילק דין המגוייד לשתי חלוקות א' במקום שהנפש יוצאה בו וזהו שאחר אומרו שחט בו ב' סימנים או רובן אפי' עמד וברח מעידין כתב וכן כל כיוצא בזה מדברים שא"א שיחי' אלא ימות מיד בזמן קרוב דהיינו מגוייד במקום שהנפש יוצא' בו ואח"כ הביא חלוקה דהיינו שאין הנפש יוצא' בענין הצלוב שהוסיף ואמר אע"פ שדקרוהו וכו' שהוא במקום שאין עושה אותו טרפה מדקא מסיים ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצא בו ה"ז מעיד שהרי סמך ואמר ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה וכו' מכלל שמה שדבר עד כה במקום שאין הנפש יוצאה הוא מדבר ומש"ה אין מעידין והחלוקה הראשונה צירפה לדין שחט בו רוב שנים כי משם נלמד דין זה כמ"ש בהרי"ף ז"ל והחלוקה השניה שהיא מה שדברו בה במשנה עם חלוקות או צלוב וכו' צירפו עמה להורות כי כשנאמר בגמ' לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אתרוייהו קאי כמ"ש ומ"ה אין מעידין נמצא שאין חסר מהרמב"ם ז"ל דין מגוייד וגם דעתו כדעת הרי"ף ורבו ז"ל וגם הוא דעת הרמב"ן ז"ל והנמקי יוסף ז"ל הילכך בנ"ד שהישראל מעיד שהכו אותו מכות גדולות מכות מות שמשמע שמלבד היותן גדולות היו של מות דהיינו במקומות שהנפש יוצאה בהן נרא' דלהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והנ"י ז"ל דיכול להעיד ואע"ג דר"י והרא"ש והרשב"א משמע דלא סבירא להו הכי לדעת האחרים עדות התוגר הלז סגי אע"ג דלא אמר קברתיו אלא משום דלהרמב"ם והרי"ף בעינן קברתיו לדידהו אית לן היתירא מצד הישראל נמצאת אשה זו ניתרת לדברי הכל וכ"ש שמצטרף גם להרמב"ם והרי"ף גם עדות התוגר מל"ת

צו מעשה בא לידינו בעיר אלהינו צפת תו"בב מראובן אשכנזי שקידש אשת אחי אבי אמו וערערו על הדבר קצת בעלי תורה באומרם דהיינו בעיא דגמ' פ"ב דיבמות דגרסינן התם שלח ליה רב משרשיא מתוסנייא לרב פפי ילמדנו רבנו אשת אחי אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו ביה או דילמא הא אתפליג דרתא ת"ש מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר שניות דבי ר' חייא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו ע"כ בגמרא וכתבו עליו התוספות וז"ל אמימר אכשר וכו' פסק ר"ח דהלכה כאמימר וכן בשאלתות דרב אחאי וכן משמע דסבר רב אשי דקאמר השתא וכו' ונראה לר"י דאין הלכה כאמימר וכו' ע"כ

וטענת המערערין על הדבר הוא כי ע"ז כתב הטור דמסקנת הרא"ש כהר"י ז"ל דלא כאמימר וע"ז קורין תגר על הקדושין ומחזיקים הערעור באומרם כי המקדש והמתקדש הם אשכנזים שדרכם לנהוג כהרא"ש ואומרים דנ"ז הוא ההוא דאמימר דמה לי אשת אחי אבי אביו מאביו מה לי אשת אחי אבי אמו מאביו הילכך אשה זו היא שניה מד"ס ויוצאה בגט ככל שאר שניות. אמנם יראה דאין לחוש כלל חדא דאפי' תימא דאשת אחי אבי אמו היינו אשת אחי אבי אביו יש כנגד ר"י והרא"ש רבי' וגדולים הלא המה ר"ח והשאלתות דרב אחאי והרי"ף שהבי' בריית' בצורתה והשמיט הבעיא דרב משרשיא לגמרי וכמ"ש הנ"י וז"ל אמימר אכשר באשת אחי אבי האב ובאחות אבי האב פי' משום דנתרחקה קורבה וכתב הריטב"א ז"ל והלכה כותיה וכן פסק ר"ח ז"ל וכן דעת ר"י אלפס ז"ל שלא כתבו לאסור עכ"ל. והוא דעת הרמב"ם ז"ל שלא מנה אותה בין השניות וכ"כ רבנו ירוחם, וז"ל ואשת אחי אבי האב מותרת וכתב עוד דהלכתא כאמימר דמכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו בין מן האב בין מן האם וכן הסכימו רוב הפוסקים וכ"כ הרמ"ה ע"כ. וכן ההגהות כתבו דדעת ראב"ן וראבי"ה כאמימר ואע"ג דכתב בעל ההגהות דממה שלא הביא הרי"ף ז"ל מימרא דאמימר משמע דלא ס"ל כותיה הנה מה"ר ז"ל בב"י כ' שאין זה כלום דאדרב' ממאי דלא כתב אפי' הבעיא ולא סברת החולק על אמימר אלא ברית' כלשונה הוא בפי' דסבר דאין לנו אלא השנויות בברית' וכמו שלמד מזה הריטב"א ז"ל שדעת הרי"ף כאמימר כמ"ש וכן הגהות עצמן פוסקים כאמימר שכתבו בסוף דבריהם והנך תרתי דאכשר אמימר אבעיא לן בגמ' ולא איפשיטא בשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל. הרי שאפי' נימ' דנ"ד היינו כההיא דאמימר הנה כנגד ר"י והרא"ש עשרה גדולים וטובים ר"ח ושאלתות והרי"ף והרמב"ם והרמ"ה והריטב"א ונ"י ורבנו ירוחם וראב"ן וראבי"ה וההגהות הרי אחד עשר והיעלה ע"ד שאין אחד עשר פוסקים כדאים לסמוך עליהם נגד ר"י והרא"ש ז"ל ומה שאומרים שמפני שהם אשכנזים ודרכם לפסוק כהרא"ש הלא אין זה נגד כל הני רברבי ועוד כי לעומת טעם זה יש אחר ני הרמב"ם ז"ל הוא מריה דאתרא וכל גבולותינו נמשכים אחריו. והנה כל זה הוא בהנחה שלהם שאומרים שאשת אחי אבי אמו הוי כאשת אחי אבי אביו ולר"י ולהרא"ש זו וזו שניות הוו אבל לא היא דע"כ לא אבעי' אי הויה שניה אלא באשת אחי אבי אביו אבל באשת אחי אבי אמו לא דפשיטא דמותר' היא ובה לא איצטריך אמימר למשריא ובה לא איפליגי עליה דאמימר. והכי משמע בפי' דעת התוס' שכתבו וז"ל אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב מהו הוה מצי למיבעי אחות אם האם והוא בכלל אחות אבי האב דלמטה דיד' ערוה ואית ספרים דגרסי לה בהדי' עכ"ל. ואם איתא דאשת אחי אבי אמו נמי קא מבעיא ליה לרב משרשיא כי היכי דקאמרי דבבבא דאחות אבי האב הוה מצי למבעי אחות אם האב בבבא דאשת אחי אבי האב נמי נימ' דהוה מצי למבעי באשת אחי אבי אמו דלמטה דידה ערוה אלא ודאי דמשום דסביר' להו לתוספ' דבבא קמיתא דוק' מש"ה קשיא להו בבתרית' כיון דלא אפשר למהוי דוק' דהא באחות אם האם נמי למטה דידה ערוה אמאי לא בעי לה נמי ומשני דאה"נ דבהא הוה מצי למבעי אחות אם האם כלומר מש"כ בקמית' באשת אחי אבי האב דלא מצי למבעי באשת אחי אבי אמו כדאמר ומוכח לישנ' דהתוס' דסברי הכי במאי דמייתו התרי בבי דהא כיון דלא איירו אלא בבבא תניינא הל"ל ואחות אבי האב מהו הוה מצי למיבעי כו' אמאי קא תפיס מבבא קמיתא אשת אחי אבי האב כיון דלא מיירו בה מידי אלא ודאי דדעתייהו למימר דבהני תרי בבי בתרית' דוק' הוא דהוה מצי למבעי וכו' אבל בקמיתא לא מצי למבעי אלא האי דבעי בלחוד וטעמ' כדבעינן למימר קמן. ולמיקם עלה דמילת' אמינ' דאיכ' לאקשויי מאי דעתי' דאמימר דאכשר באשת אחי אבי אביו דהא כמו שגזרו בכלת בנו משום כלתו ובבת בתו משום בתו דהיינו דור הסמוך לערוה ה"נ נגזור אחי אבי אביו משום אשת אחי אביו ואחות אבי האב משום אחות האב ולרב משרשיא דבעי לה מיבעיא נמי קשיא מאי אסיק אדעתי' לפלוגי בין הנהו להני ולא עוד אלא דקאמר טעמ' דהוי' איפכא דקאמר או דילמ' הא איתפליג דרת' דמאי קאמר דהא מש"ה הויא דהא בכל הנהו דכתיבנ' איתפליג דרת' בת בנו משום בתו וכלת בנו משום כלתו ואם אמו משום אמו ועוד שאפי' גזרה לגזרה גזרו אם אמו משום אמו ואם אביו משום אם אמו וכן אשת אחי אביו מאמו משום אשת אחי אביו מאביו ואשת אחי אמו מאביו משום אשת אחי אביו מאמו וא"כ כ"ש הוא באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו דחדא גזרה היא. אבל קושטא דמילת' אמינ' דשאני הני מכל שאר שניות דבכל השניות שגזרו על כל חדא וחדא מהעריות גברא גופי' שהערוה אסורה עליו אסרו ביה השני' דמאן דאמי' אסיר' עליה משום ערו' אסרו ביה אם אמו משום שני' וכן הוא עצמו נאסר' עליו אם אביו משום אם אמו וכן מי שבתו אסורה עליו משום ערו' איהו גופי' אסיר' עליה בת בתו משום שני' וגברא דאסיר' עליה כלתו משום ערו' אסרו עליה כלת בנו וכלת בתו משום שני' וכן כולהו. כלל' דמילת' דלגבי גברא לא איתפליג דרת' אבל בהני תרתי דקא בעי רב משרשי' אשת אחי אבי אביו מאן דאסיר' עליה אשת אחי אביו לאו איהו דאסיר' עליה השני' אלא בריה דהיינו אשת אחי אבי אביו וכן באחות אבי אביו דמאן דאסיר' עלי' אחות אביו משום ערו' לאו איהו דקא בעי עלי' אי גזרו ביה גזרת שני' אלא על ברי' דאיהו אשת אחי אבי אביו ומש"ה מספק' ליה אי גזרו בהני אי לא גזרו משום דאתפלג דרת' שאביו הוא שהי' בו איסור הערו' ובדור אחר שהו' בנו הוא איסור: השני' והיינו דקאמר הא איתפליג דרא מש"כ בשאר שניות דלגבי גבר' חד דרא הוא ומש"ה אבעי' לרב משרשיא ואכשר בהו אמימר והשת' איכ' למידק מאי קאמר כיון דלמטה ערוה למעלה נמי גזרו ביה דהו' ל"ל כיון דלגבי אביו ערוה לגבי ברא גזרו ביה וכי תימ' היינו הך כיון דלמטה ערוה היינו לגבי אבא למעלה נמי דהיינו ברא גזרו אבל איפכ' הוה ליה למימר דהא אבא למעלה מקרי וברא הוי למטה דהוי דרא דבתר הכי ועוד דמאי סבר' היא דמשום דלגבי אבא הוי' ערו' דתהוי לגבי ברא שני' אבל הכי קאמר כיון דלמטה דהיינו ברא אי לא הוה אבו' מפסיק בנתיים אלא שהיתה