מהר"ם אלשיך קיג

דקא מפליג בין ערכאות לגוי אחד מל"ת משום דערכאות אפילו לא אמרו דרך איום אלא הרגנו את פלוני כיון דשייכי במילתא להתפאר מישקרי אבל בשאר גוי מל"ת אם קאמר בפי' דרך איום לאו מילת' היא אבל אי קאמר מל"ת הרגתי את פלוני משיאין על פיו וכן נראה בפירוש מהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל אמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי את פלוני אין זה מל"ת שכוונתו להטיל אימה ע"ז וכן אם שמע מערכאות של תוגר שאמרו הרגנו פלוני אינן נאמנים שהם מחזיקים עצמן בכזב כדי להטיל אימה וכן כל כיוצא בדברים אלו עכ"ל הרי שחילק דבגוי סתם אמר שלא אהרוג אותך כמו שהרגתי את פלוני אבל בערכאות אפי' אמרו סתם הרגנו את פלוני אמר דאין נאמנים משמע דאפי' סתם מקרי איום משום דשייכי בהכי וכ"כ מהר"מ בתשובו' דשייכי לסדר נשים ברוצח גוי שאמר ליהודי אחד אני מותתי את פלוני מאותה עיר וז"ל יש להתיר דגבי ישראל אין חילוק בין היכא דאסהיד דאמר פלוני מת או נהרג לבין היכא דאמר הרגתיו דמהימן לומר למשריי' כדתנן ביבמות פ' כיצד ה"נ גבי גוי מל"ת אין חילוק ואדרבה נראה דאפי' לר' יהודה דפליג התם ואמר הרגתיו לא תנשא אשתו הכא מודה דהתם דוקא במתכוין לעדות ה"ל פסול דאורייתא לעדות ולא פלגינן דבורא הילכך לא מהימן אבל גוי בין שהוא רוצח בין אינו רוצח כלם פסולי עדות דאורייתא ואפ"ה מהימנינן להו לעדות אשה במל"ת וא"כ מה לי רוצח מ"ל שאינו רוצח. וליכא למיפסלי' משום דאיכ' למימר דמשקר והאי דקאמר הוא הרגו דילמא למירמי אימתא איהודים אחרים הוא דקאמר הכי כדאשכחנא בההוא גוי דא"ל לישראל שקול אספסת' ושדי לחיותאי בשבת' כפלו' ישראל דאמרי ליה בשל קידר' בשבת' ולא בשיל וקטלתי' ומסקינן דלא מהימן משום דלמירמי אימת' אהאי הוא דקעביד לא דמי דשאני התם דמוכחא מילת' מתוך דבריו דלמירמא אימת' הוא דקעביד דאמר ליה להאי ישראל שקול אספסת' בשבת' ולשדיי' לחיותא אבל הכא דלא מוכחא מילתא מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא לבתר הכי דלמרמא אימת' קא עביד לא תלינן להחמיר ומהימן וכו' עד ועוד דמסתמ' בחנם לא נקט בגמ' ההוא גוי דא"ל שקול אספסת' וכו' עד ואי לא קטילנ' לך דלא ה"ל למינקט אלא ההוא גוי דאמר ליה לישראל קטלית לפלני' אלא ש"מ דוקא בכה"ג לא מהימן דמוכח' מילתא כדפרישית וכן משמע מתוך דברי רמב"ם וז"ל בד"א שלא היה שם אמתלא בשיחת הגוי שמא לא נתכוון אלא לדבר אחר כגון שאמר לאחד עשה עמי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי את פלוני שאין זה מל"ת שכוונתו להטיל אימ' ע"ז עכ"ל אלמא משמע דוקא בכה"ג תלינן דלהטיל אימ' קא עביד אבל אמר הרגתי פלוני סתמא לא עכ"ל. והן הם דברינו דלא דמי האומר עשה לי דבר פלוני שאם לא אהרוג אותך כמו שהרגתי את פלוני לאומר כך ראוי לעשות לי שלא הרגתיך כמו שהרגתי את פלוני כי זה דומה לאומר סתם אני הרגתי את פלוני דמהימן כמו שכתב ז"ל וכן בכתבי מה"ר איסרלן סימן קכ"ג והבי' ראי' ממהר"ם שהעתקנו לשונו. ועוד דהא בנ"ד ל"ל להטיל אימה שהרי זה שאמרו לו הם יודעים שהוא יודע שכן הוא כי בפניו הי' שהרגו את האחד לגמרי ואת השני עד שפרכס ואותו דמו להרוג גם הוא וישליכו אותו הבורה א"כ איך נאמר שעשו להטיל עליו אימ' הרי האימה כבר מוטלת עליו מאז ועוד שחשש' שמא להטיל אימה הם עושים אינו אלא שאנו חוששין דילמ' משקרי ומעולם לא הרגו אותו אבל הכא היהודי הזה יודע שהוא אמת ואינו מסתפק בהריגתן אלא שאומר שלא הספיק הוא לראות גמר המיתה של השני. אך מה שיש להסתפק בזה הוא דהא בכה"ג לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בעינן דלימא קברתיו מש"כ בהאי נדון ובין לדעת הרב המגיד והריב"ש ז"ל דסברי שלא אמר הרמב"ם כך אלא כשאין הגוי מזכיר שמו בין להר"ן שכתב מה שמצריך הרמב"ם שיאמר קברתיו היינו כשאין הגוי מכירו אלא שאומר אותו היהודי שהי' עמי מת ואינו מכירו אלא שאנו יודעים שאותו היהודי הוא פלוני בנ"ד אין מזכירין שמו וגם אין מכירים אותו אלא שאומרים שהרגו את פלוני אותם שהיו עם זה והוא מכיר מי הם הילכך לכולהו טעמי בעינן לדעת הרמב"ם בנ"ד דלימרו קברנוהו ולא אמרו כלל ואין משיאין את אשתו. איברא דאפשר לומר דבכי האי נדון לא מצריך הרמב"ם ז"ל דלימ' קברתיו דע"כ ל"ק הרמב"ם דבעינן בגוי מל"ת דלימא קברתיו אלא היכא דליכא אלא שיחת הגוי בלחוד ועליה דידיה קא סמכינן בלחוד אבל בנ"ד איכא נמי עדות הישראל שאומר שראה אותו במכות גדולות מכת מות ומפרכס בידים ורגלים ויוצא רוק מפיו דהיינו גוסס מחמת המכות והיינו מגוייד דמתני'. ולמיקם עליה דמילת' אי סמכינן קצת במה שראוהו מגוייד הנה עלה דתנן אפי' ראוהו מגוייד וכו' אין מעידין אמרינן בגמ' למימרא דמגוייד חיי ורמינהי אדם אינו מטמ' עד שתצא נפשו אפי' מגוייד אפי' גוסס טמויי לא מטמא הא מחיי לא חיי אמר אביי לא קשיא הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רשב"א אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל ע"כ ובהאי תירוצא דרבא איכא פלוגת' דרבוותא דלהרמ"ה ז"ל לא איירי מתניתין אלא היכ' דידעינן דהוה מגוייד בסכין מלובנת אבל בספיק' מן הסתם מעידין על המגוייד לכולי עלמ' כמ"ש הטור משמו והיא סברת ה"ה ולדידיה בנ"ד לא איצטרכינן לעדות הגוי דבמה שראהו מוכה מכות מות ומפרכס בידים וברגלים ורוק יוצא מפיו דהיינו מגוייד סגי להתיר את אשתו אלא דלדעת הרא"ש וכנר' מהרשב"א ז"ל דלדידהו מתניתין איירי מן הסתם ואין מעידין אלא כשידעינן ודאי שלא היתה מלובנ' בהכי איכא למימר בנ"ד דכיון דהאי ישראל לא ידע אי הוה סכין מלובנ' אי לאו אין לסמוך על עדותו אבל אמינ' דאפילו לדידהו סגי מאי דקאמר הגוי שהרגתי חבריך לסיועי לעדות הישראל להסיר הספק דכיון דאין לנו עיכוב שלא לסמוך על עדות הישראל אלא משום ספיקא דילמא הוה סכין מלובנ' ואינו הרוג לסגי מאי דהסיח הגוי ואמר שהוא הרוג להסיר ספק הליבון דמשמע הרגנו שהיה דרך הריגה ולא דרך שאין בה הריגה דהיינו בסכין מלובנ' נמצא דעיקר מה שאנו סומכין הוא על עדות הישראל ואין עדות התוגר אלא סיוע מעט אל הישראל הילכך לא בעינן דלימא קברתיו דלא על עדות החוגר הוא דסמכינן לגמרי. עוד אפשר דהרמב"ם ז"ל מודה בכה"ג לסמוך על עדות מה שראה הישראל וכ"ש בהצטרפות התוגר דהא כתב הרמב"ם ז"ל פי"ג דגירושין וז"ל ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אעפ"י שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת ע"כ. ואיכ' למידק מה הי' שהשמיט ראוהו מגוייד והביא דין צלוב ושני הדינים נשנו כאחת במשנה ראוהו מגוייד או צלוב וכו' והנה ה"ה כתב וז"ל רבינו לא הזכיר דין מגוייד כלל עד ויש תימא על רבינו למה לא כתב מזה כלום עכ"ל. ומה"ר בב"י כתב וז"ל ומה שתמה על הרמב"ם למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במה שאמר אעפ"י שדקרוהו או ירו בו חצים ע"כ. הנה שה"ה לא מצא תשובה למה השמיט הרמב"ם דין מגוייד ומה"ר ז"ל כתב שבאומרו אעפ"י שדקרוהו או ירו בו חצים היינו מגוייד וקשה שהרי המשנה עשה אותו שני חלוקות מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו והרמב"ם הבליע חלוקות מגוייד בצלוב ועשה משתיהן א' והוא דבר דלא אפשר שהרי בבריתא חלקו רשב"א ורבנן דלרבנן מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב ולרשב"א אף על המגוייד אין מעידין וא"כ איך הרמב"ם עושה מצלוב וממגוייד חלוק' אחת וכי תימ' דסבר דמתניתין רשב"א אי אפשר דא"כ פסק כאביי דלית הלכת' כותיה אלא כרבא דקאמר מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל ועוד קשה עליה דהרמב"ם ז"ל למה לא חילק בין סכין מלובנת לשאינה מלובנת דהי' מסקנ' בגמ'. אבל למיקם עלה דמילת' צריכינן למידק בהריא"ף ז"ל מאי דעתיה שהבי' משנה בצורתה והשמיט קושי' דגמר' ואוקמת' דרבא דדוחק לומר דממיל' משמע דמשום ספיקא דסכין מלובנת סתם דמ"ה חיישינן דהא האי חילוק לא משתמע ממילא ומסתבר' דדעת הרי"ף ז"ל דמאי דקאמרי בגמר' עלה דצלוב והחיה אוכלת בו ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא ממקום שאין נפשו יוצאת אבל ממקום שנפשו יוצאת מעידין דלא קאי דוקא עלה דהאי בבא דראוהו צלוב והחיה אוכלת בו אלא נמי אראוהו מגוייד דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו מתניתין ואתרוייהו כחדא אמר אין מעידין הילכך אמגוייד נמי קאמר דל"ש אלא היכא דמגויד במקום שאין הנפש יוצאת בו וכ"כ הנ"י הילכך מאי דקא פריך בגמר' ומגוייד חיי ורמינהי אדם אינו מטמ' עד שתצא נפשו אפילו מגוייר ואפילו גוסס וכו' ומסיק רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל איירי בהא דקאמר ר"י א"ש דהיינו במקום שאין הנפש יוצאת בו אלא שאם היא בסכין מלובנת מעלה ארוכה ואי לא מיית בהמשך הזמן ודאי דומיא דמכה בכוליא גבי טרפיות דאמרינן בגמ' דבי יונה מחו בכולייתא וקטלי ומשני דאי הוו יהבי בה סמנין הוה חיי אבל בלא סמנין ודאי מיית אע"ג דאין עושה אותו טרפה אבל אם היה מגוייד במקום שהנפש יוצאה ודאי דמעידין לכ"ע וכ"כ הנ"י שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ולפ"ז הא דשמואל טעמא הוא אפילו למגוייר ואתי שפיר שלא הביא הרי"ף ז"ל דין מגוייד אלא הא דשמואל ואפשר דה"נ במגוייד בחבורת חרב במקום שאינו עושה אותו טרפה קא אמרינן דמהני סכין מלובנת וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל. וזה שלא כדברי ר"י ז"ל שכתב דמגוייד דמתניתין הוי במקום שעושה אותו טרפה ומה שאמר שאין מעידין היינו שאע"ג שימות אינו ברור שימות קודם שיתירוה לינש' אבל דעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל הוא דלא כר"י ז"ל והיא סברא נכונה ומוכרח' מתרי טעמי. חדא דאי מה שאמר במשנה דאין מעידין על המגוייד הוא במקום שעושה אותו טרפה כמ"ש כגון שנחתך מן הארכוב' ולמעלה היכי קאמר רבא בסכין מלובנת וכי מי שנחתך בסכין מלובנת מן הארכוב' ולמעלה מי חיי. ועוד שהרי אחר מימר' זו דר"י אמר שמואל ל"ש אלא ממקום שאין נפשו יוצאה מייתי מימרא אחריתי ואר"י אמר שמואל שחט שנים או רוב שנים וברח מעידין ופריך בגמר' איני והאמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני חי הוא וסופו למות ע"כ הרי בפי' שמי שהוא חי וסופו למות מעידין עליו ואם כן מגוייד נמי אם הוא מן הארכובה ולמעלה או בכל דבר שהנפש יוצאת בו דודאי סופו למות מעידין עליו וא"כ מאי דקאמרה מתניתין מגוייד אין מעידין עליו היינו במקום שאין הנפש יוצאה בו והיינו דלא כר"י שכתב שאפילו