מהר"ם אלשיך קיב

פירושא דחיקא היא דהא בבריתא גופא בהני בבי ממש הכי מתפרשי נמצא לפ"ז. כי לרש"י ז"ל והתו' והרא"ש והטור ולפי מה שהוכרחנו לפרש בהרי"ף והרמב"ם ז"ל לדעת כלם האי יבם שרי ליבמתו כדמעיקרא ומי יבא אחרי המלכים האלה ולא ירא ומה גם עתה למה ששמענו שיש מחמירי' פוסקים שכופים את היבם לחלוץ משום דאיפסילה לה מן האחין על יד אותה הרקיקה והנה לדעת כל הפוסקים האלו אפי' ליבומי שרי כ"ש דלא כייפינן ליה דהא לא נפסלה וא"כ אפי' אותם הפוסקים שכתבו שכל מי שנפסלה עליו כופין אותו לחלוץ אי אינהו סברי כהרא"ש ז"ל ודאי שלא על רקיקה כה"ג מיירו דהא לא נפסלה וכ"ש דאפי' נימא דסבירא להו דבה"ג נמי כפסלה הא ברירנא לעיל מהריטב"א ז"ל והרמב"ן והריב"ש ז"ל דהיכא דאיהי גרמה לאפוקי נפשה מיבמה כה"ג דאין כופין ואם כן מאי דכתבו דכופין היכא דנפסלה לאו על כה"ג איירו אלא במאי דלא אתי מחמתה א"כ היכא דב"ד חזו דראוי לפוסל' עליו כי ההיא דגמ' בההוא יבם דלא הוה בעי ליבם אלא למיכליה לממונה דאטעו ליה ב"ד שיחלוץ ובכך כונס' אבל היכא דאיהי היא דעבדה לפסול עצמה אין כופין מש"כ בנ"ד דהאי יבם הוה בעי ליבומי על הפסק דין שבידו כמפורסם. כלל הדברים דלדברי הכל אין בנ"ז כפיה כלל אליב' דלכולי עלמא ומצאתי און לי תשובת מהר"י בן לב ז"ל דקאי כוותי ולא עוד אלא שכתב שהיה נמנה להתירה ליבום איברא דכל כי האי לא עבידנ' דהא הרשב"א ז"ל בתשו' שאלה משמע דלא סבר כהרא"ש בריקק' וכן הגהות שכתבו צריך ליזהר שלא תרוק וכו' אבל בענין כפיה לחלוץ נראה דליכא מאן דפליג בכי האי נדון וכדכתיבנ'. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

צג שאלה ראובן הניח בבית שמעון מטלטלין וספרים והלך לו לעיר אחרת ובא שמעון ומשכן אותם החפצים על חובותיו ונאבדו אחר ימים תבע אותו ראובן ונתפשר עמו בשלשת אלפים לבנים והי' לו לשמעון לוח א' ג אמילוטיש ביד לוי לשלחם לאנקונא ע"י לוי הנז' ואמר לו שמעון ללוי הכנס אתה ערב לראובן בשבילם על הג' אלפים לבנים והפרע מדמי הלוח הלז אשר בידך והשאר עם הריוח תתן לי וכן עשה שלח הלוח לאנקונ' ובין כך ובין כך נפטר שמעון ואח"כ באו ליד לוי דמי הלוח ששלח לאנקונ' והוא פרע מחמת הערבות לראובן ועתה תובעת אלמנת שמעון את לוי כל דמי הלוח מצד כתובתה יורנו רבנו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה אם המחהו שמעון את ראובן אצל לוי שיקבל ממנו מהפקדון שיש לו בידו אין צריך שאלה דמע"ש הוא וקנה מיד ראובן ואפי' לא היה במעמד שלשתן אלא שלוי נכנס ערב לראובן בעד שמעון מה שהוא בידו זכה מחמת ערבנותו לראובן דגדולה מזו כתב בעל העיטור והובא בבית יוסף סי' ק"ה לוה שפרע לערב הוה ליה כתופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים עכ"ל. וא"כ כ"ש כשהוא תפוס ועומד מתחלה ועל סמך זה יצא ערב דודאי שזכה ראובן ואין לאשה שום תביעה אלא באשר יעדיף על השלשת אלפים לבנים ופשוט הוא. זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

צד שאלה ראובן יש לו חצר בצד חצר חברו וחלון פתוח מביתו לגגו של חברו והדר שם בבית הנזכר קרובו של ראובן והי' יוצא דרך החלון הנזכר ומשתמש בגג לפרוש בגדי הכביסה ואחרי כן מכר קרובו של ראובן ביתו הנז' לשמעון ובא שמעון להשתמש בגג דרך החלון הנזכר והוא גם כן ישתמש כדרך האחרים וראובן משיב שלא היה מקפיד הוא על קרובו מפני היותו קרובו ולכן לא מיחה מידו אכן הוא אין רצונו שישתמש זר בגגו כי אותו חלון לא נעשה רק לאורה ולא לשמוש הגג יורנו המורה הדין עם מי

תשובה לכאורה היה נראה לדמות דין זה לההיא דגרסי' בגמ' ההוא גברא דדר בקשתא בעילית' ארבע שנין אתא מרי' דביתא אשכחיה א"ל מאי בעית בהאי ארע' א"ל מפלניא זבינת' דזבנת מינך אתא לקמיה דר' חיי' אמר אי אית לך סהדי דדר בה ההוא פלני' חד יומא אוקמ' בידך וכו' עד אמר רב חזיתי' לדעתיה דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנ' מינך מהימן מגו דאי בעי למימר אנא זבינת' מינך וכ' רשב"ם עלה וז"ל אוקמ' בידך הואיל והחזקת שני חזקה ושוב לא תצטרך להבי' עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך משום דטענינן ליורש וטענינן ללוקח עכ"ל. והוה אפשר לדמויי הא דנ"ד לההיא ולמימר דה"נ טענינן ללוקח כל מאי דהוה מצי למטען קרובו של ראובן שמכר לו וכיון שהיה קרובו יכול לומ' לראובן אני קניתי ממך תשמיש הגג לשמעון הלוקח טענינן ליה בהכי. אבל לאו הכי הוא כלל חדא דאפי' קרובו של ראובן לא היה יכול לטעון כך אפי' נשתמש שני חזקה שהרי כ' הרמב"ם ז"ל וז"ל היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חברו או שהי' מגדל שם תרגנולי' או מעמיד שם תנור וכירים או שנתן שם זבלו בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד אם נשתמש שם בדברים אלו ג' שנים ביום ובלילה וטען על בעל החצר ואמר אתה נתת לי מקום זה או מכרתו לי הרי זו חזקה עכ"ל הרי בפירוש שמה שאדם משתמש בחצר חברו אינו יכול אחר ג' שנים לומר מכרתו או נתת לי אא"כ נשתמש בה ביום ובלילה וא"כ בנ"ד שלא היה קרובו משתמש אלא פעם בשבוע לפרוש בגדי כביסה לאו חזקה היא כלל ואם הוא לא היה יכול לטעון היאך טענינן האי טענה ללוקח. ועוד שעד כאן לא אמרו שהמשתמש בחצר חברו יכול לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי אלא היכ' שיש מקום מיוחד בחצר חברו שאין חברו משתמש בו אלא זה דמש"ה יכול לטעון מכרתו לי אבל אם עיקר תשמישו הוא לבעל החצר אלא שמשתמש ג"כ שכנו לאו חזקה היא לטעון מכרתו או נתתו לי וכדדייק הרמב"ם ז"ל בלשונו שאומר היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חברו וכו' ומסיים ואומר אתה נתת לי מקום זה או מכרתו דהיינו מקום זה שאני משתמש בו לבדי וכן הדין נותן דהא משום חזקה נגעו בה ובעיקר דין המחזיק בקרקע חברו לא אמרו שיכול לומר אתה מכרתו לי מדין שני חזקה אלא כשהמחזיק לבדו הוא הדר או משתמש בקרקע אבל אם היה משתמש עם בעליו ודאי דלא מצי למימר אתה מכרתו או נתתו לי וכ"ש בנ"ד שראובן הוא דר בבית ומשתמש בגג ככל איש בגגו אלא שהי' ג"כ משתמש קרובו עמו דדבר פשוט הוא דלא מצי למימר אתה מכרתו או נתתו לי הילכך כ"ש הוא דלא טענינן ללוקח. ועוד שלא אמרו שיכול לטעון כך ע"י תשמיש אלא במה שמשתמש במקום שיכול לומר זה המקום שאני משתמש בו שלי הוא שקניתי ממך אבל מה שהי' פורס בגדים על חבלים באויר הגג כמו בעל הגג אינה חזקה לומר שמכר לו הגג או אויר הגג להשתמש גם הוא עם בעל הגג. ועוד דעד כאן לא אמרי' דטענינן ללוקח כנגד הבא לערער אלא כשהלוקח מחזיק בקרקע והמערער בחוץ ובא בעל הקרקע ואומר לו מאי בעית בהאי ארע' אבל כה"ג שהמערער דר בבית ואחר בא מהחוץ ואומר אני רוצה להחזיק בביתך שאתה דר בו מכח שקניתיו מפלו' שראיתיו משתמש בביתך ג' שנים שמא הוא קנאו ממך ובעל הבית אומר לא מכרתי ולא נתתי לו ודאי דאלים וודאו של בעל הבית מהשמא של הבא מהחוץ הילכך בנ"ד שהלוקח הזה רוצה להשתמש בגג ראובן בטענת שמא קרובו של ראובן קנאו מראובן וראובן שהוא בביתו ובגגו אומר לא מכרתי ודאי שראובן שהוא מוחזק נאמן נגד זה שבא להחזיק מהחוץ ומה גם שהבע"ה המוחזק הוא ברי' והלוקח שמא דודאי דלא אשגחינן ביה. ועוד שבהאי נדון אין שמעון אומ' שקרובו של ראובן מכר לו תשמיש הגג של ראובן אלא החצר שלו אלא שאומר אע"פ שלא מכר לי אלא החצר שלו אני רוצה להשתמש במה שהי' משתמש המוכר בחצר ראובן בהאי ודאי לא אמרי' טענינן ללוקח דבהאי גג לאו לוקח הוא כלל ואם אין לוקח אין טענה. ועוד שאין הלוקח אומר שמי שמכר לו קנה תשמיש הגג אלא מראובן שהו' זוכה בתשמיש כמו שהיו זוכים הררים שם להשתמש דרך החלון ואיך נזכה אותו במה שהוא בעצמו מודה שודאי לא היה מכר בדבר. כלל הדברים שאין ללוקח הזה שום זכיה להשתמש בגגו של ראובן ואין צורך להאריך כי הוא דבר פשוט כביעתא בכותחא זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

צה שאלה מעשה שהי' כך הי' בשלשה יהודים שהיו הולכים כאחד וקמו עליהם שני רצחנים והרגו את האחד לגמרי והשני הכוהו מכות גדולות מכות מות עד שיצא רוק מתוך פיו ופרנס בידיו ורגליו כל זה ראה השלישי הנשאר לפליטה אבל לא הספיק לראות אם זה השני מת לגמרי כי את השלישי ביני וביני לקחוהו וישליכו אותו הבור ועמד שם ז' ימים ונעשה לו נס והעלוהו חי ע"כ העיד בפנינו עתה ב"ד בא ר' יצחק חיון יצ"ו והעיד איך שמע מפי יהודי א' ששמע מזה הפליט שעלה מן הבור איך אחר ימים בהיותו מוכר בכפר א' באו הרצחנים הנז' ושאלוהו מעט עלקא חנם והוא לא הכירם אז השיב בעזות ממה אתן לכם חנם אמרו לו הרצחנים הנז' הדין עמך שלא הרגנוך כמו שהרגנו את חביריך אז נתן לבו והכירם שהם היו הרצחנים ע"כ עדות ה"ר יצחק הנז' יורנו מורנו ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה גרסי' פ' האשה בתרא ההוא גוי דהוה קאמר ליה לישראל קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדר' בשבתא ולא בשיל לי וקטילתי' שמע' דביתהו ואתאי לקמי' דאביי שהית' תלתא ריגלי אמר לה רב אדא בר אהבא זיל לקמי' דר' יוסף דחריף סכיני' אזלא קמי' פשט מהא מתני' גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקא הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון אלא להשבית מקחו ע"כ. ופירש"י ז"ל וה"נ לא נתכוון גוי זה אלא לאיים ע"ז שיקצור לו מספיח לבהמותיו עכ"ל. והנה מזה הי' נראה לומר דהאי עובדא דמיא לההיא קצת דלאיומי ליה קא מכווני אבל לא היא דשאני התם דקאמר בפי' קטול אספסת' וכו' ואי לא קטילנא לך וכו' אבל בהאי נדון לא הוי אלא כמתרעם על זה שאינו מחזיק להם טובה שלא המיתוהו כאשר המיתו את חבירו ואין זה דרך איום כלל והוה ליה כאלו אמרו הרגנו את פלוני ואף ע"ג דפ' כל הגט תניא שמע מקמיטריסין של אומות העולם איש פלו' מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו משמע דאפי' שלא בלשון איום אין משיאין את אשתו הך קושיא מקשו עלה בגמ' ואמרי והא ק"ל דמל"ת מהימן ומשני ה"מ במילתא דלא שייך בה אבל במילתא דשייך בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו דכתב אשר פיהם דבר שוא ע"כ. הנה