מהר"ם אלשיך קיא

א"ר חייא ואביי ור"פ בהנהו עובדי דאטעו ליבם ואמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונס' דאי סביר' להו דרקק' פסלה מן האחין למה לחלוץ ולאטעויי ליבם פירוק איהי קמי יבם וסגי בהכי למפסל' אלא ודאי דבעינן כונת תרוייהו ואיהו לא הוה בעי לחלוץ לה מ"ה רקיקה לא מהני' ואי טעמא דרקיקה הוי' משום דאתי לאיחלופי דמאן דחזי סבר דחליץ לה מקמי דרקקה א"ה אפי' בלא כונה דתרוייהו איכא למיגזר דהא מאן דחזי לא ידע אי יבם קא מכוין אי לאו דלא מינכר וכמו דטעי למסבר דחלצה ליה מעקר' ה"נ טעי דיסבר דאיהו איכוון נמי מ"ה השמיט הרי"ף קושיא ותירוצא דגמר' דסבר דר' חייא ואביי ור"פ לא סברי דמשום גזרה דאיחלופי הוא אלא סברי דינא דשלחו לאבוה דשמואל דרקק' פסלה מן האחין ולא מטעמ' דגמר' אלא מן הכתוב דכתיב לשון עשי' ככה יעשה והוא דכתב הרמב"ם ז"ל ראי' מן הכ' ככה יעשה שהמעשה שהוא חליצ' ורקיקה הוא שמועיל וכו' דלישנ' דיעשה דייק לומר דרקיק' תועיל לפסול ודוקא היכא דכיונו תרוייהו דבהכי משתעי קרא והיינו דהרמב"ם ז"ל מייתי ראי' מן הכתוב דלא כסוגי' דגמר' משום דהרי"ף ז"ל סביר' ליה דהשמיט ההוא טעמא וכ"ת אי הכי ליסבר כר"א וחלצה וקרא' ולא רקק' לימא דחליצתה פסולה דדייק קרא הכי ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ואדרבה ר"ע קאמר דכשרה דדייק לקרא הכי ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש. אבל למיקם עלה דמילתא חזינ' למידק לישנא דמתניתין דר"א אמר כל דבר שהוא מעשה מעכב ור"ע כד מהדר לי' קאמר משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ולא קאמר כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב כדקאמר ר"א ועוד מלת כל דקאמר ר"ע כל דבר שהוא מעשה באיש דבשלמא לר"א כליל במלת כל חליצה ורקיקה אבל לרבי עקיבא דאין מעשה באיש אלא חליצה מאי כל. ועוד איכא למידק בלישנא דהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת ע"כ. ואיכא למידק מאי קאמר אינה מעכבת דאטו אם הרקיקה שמועלת לפסול אינה מעכבת קריאה צ"ל דאינה מעכבת וא"כ לא הל"ל אלא אינה מועלת כמאי דפתח מעיקרא בהאי לישנא דקאמר רקיקה הוא שמועיל ה"נ ה"ל לסיומי למילתיה ולמימר אבל הקריאה אינה מועלת. אבל אמינא דדעת הרמב"ם ז"ל בהא דשלש חלוקות הן. א' מאי דהוה מעשה באיש דהיינו חליצה דאיכא תרתי מעשה וגם שהוא באיש. ב' מאי דאיהו מעשה ולא באיש דהיינו רקיק'. ג' מאי דאינו לא מעשה באיש ולא מעשה כלל וכנגדן איכא ג' דינים. א' מאי דגמר ואי ליתיה מעכב. ב' דאי ליתיה לא מעכב אבל אי ליכ' אלא איהו לחודיה לא גמר אבל מועיל לפסול. ג' מאי דאינו לא מעכב ולא מועיל לפסול וס"ל דחליצה דאית בה תרתי דהוי מעשה והוי נמי באיש גמרה לחודה והיינו פלוגתא דמתניתין דפליג ר"ע ור"א דר"א דייק לישנ' דככ' יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ומ"ה פסולה דמיחסרה מעשה הרקיקה ור"ע פליג דבעינן לעכב מה שהוא מעשה באיש דהיינו חליצה אבל רקיקה דאינה מעשה באיש לא מעכבא וכשרה והיינו דכתב הרמב"ם חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה אבל היכא דאיכא מעשה ואינו באיש דהיינו רקיקה נהי דלא גמרה ולא מעכבא דהא במעשה שהוא באיש תלה רחמנא לעכוב מ"מ כיון דכתיב יעשה בקרא רקיקה דהויא מעשה אבל מהניא מיהא לפסול דהא מעשה איהו אע"ג דאינו באיש דר"ע אע"ג דעושה עיקר מהיות המעשה באיש היינו להיות גומר ולהיות מעכב אבל לישנא דעשיה דכתיב בקרא כמו שמ"ש לאיש ממעט רקיקה מלעכב ה"נ לישנא דיעשה ממעט קראה מלפסול והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל רקקה בלבד וכו' הרי זו בחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת והוא מה שכתבנו כי כמו שאומרו לאיש ממעט רקיקה מלעכב כן אומרו יעשה ממעט קריאה שאין בה מעשה מלהועיל לפסול אבל לא פליג ר"ע אר"א אלא במחוסר רקיקה דר"א לאיש לא דריש אבל לדייוקי לישנא דיעשה לומ' דעשיה מילתא היא לפסול בהא מיהא קא דריש והיינו דבתר דקאמר ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב עני בתריה ר"ע וקאמר ליה משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש דלא ה"ל לר"ע למימר אלא אדרבה ככה יעשה לאיש מעשה שהוא תלוי באיש אבל במאי דקאמר משם ראיה נראה דלא דחי לגמרי מן הכתוב אלא שאין לו משם ראיה אבל במאי דכתיבנא בנא ניחא דלא דחי ליה לגמרי דהא איהו נמי קא דריש יעשה דקרא להועיל רקיקה לפסול אלא דקאמר דאין משם ראיה להיות נמי רקיקה מעכבא ומ"ה נמי לא מסיים למילתיה כל דבר שהוא מעשה באיש כדמסיים ר"א משום דר"א דריש כוליה קרא לעיכובא אבל ר"ע דריש מעשה שאינו באיש לפסול ומה שהוא מעשה באיש לעכב מ"ה לא מסיים וקאמר מעכב דהא נמי דריש לישנא דיעשה להועיל לפסול ומ"ה קאמר ר"ע כל דבר שהוא מעשה באיש משום דאיכא תרתי מילי מה שהוא מעשה באיש ומה שהוא מעשה אמטו להכי קאמר כל דאי לאו הכי לא שייך למימר מלת כל בחדא מילתא וכדכתיבנא דבמאי דלא סיים ואמר מעכב רמז נמי דרשת יעשה להועיל הרקיקה לפסול והיינו דדייק לישני' דהרמב"ם ז"ל במאי דקאמר ככה יעשה לאיש וכו' לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה היא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת דדייקינן דמאי דקאמר אינה מעכב לא הוה צריך למימר אבל במאי דכתיבנא ניחא דבהא כיון למימר דשלש הדרגות בדבר כדכתיבנא מאי דאיכא מעשה והוא באיש מעכב מעשה ולא באיש לא מעכב אבל מועיל לפסול לא מעשה ולא באיש אינו מועיל אפילו לפסול והיינו דבתר דאדכר החליצה והרקיקה שאמר שהם במעשה ואמר דמש"ה הרקיקה מועלת אמר אבל קריאה אינה מעכבת ואינה מועלת כלומר אינה מעכבת כחליצה שהיא מעשה ובאיש ואינה מועלת כרקיקה שהי' מעשה ולא באיש ומשום דחליצה היא מעשה והיא באיש דאלים כחה טפי מש"ה היכא דנתכוונה איהי ולא הוא מחמרינן בה דאע"ג דאיהו לא כיון מהני למיפסל גרמה והיינו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה דמשמע דאע"ג דידעינן דאיהו לא כיון חיישינן דאיהי כיונה ונפסלה והיינו דלא כהרא"ש ז"ל אבל ברקק' שאין בה מעשה באיש אלא מעשה בלחוד לא פסלה אלא שנתכוונו שניהם ומש"ה לא קאמר אם ראינו שרקקה נפסלה שמא כיוונה היא דהא ברקקה שאין בה מעשה באיש לא פסלה אלא היכא דנתכוונו שניהם ול"א דקרא דככה יעשה תלה במעשה למיפסל אפי' לא נתכוונו שניהם דאחר דעיקר הכתוב הוי במעשה שהוא באיש כדקא בעינן למדרש נמי לפסול היכא דאיכא מעשה לא באיש מלישנא דיעשה תפסת מועט תפסת ודווקא היכא דנתכוונו שניהם ומ"ה אם ראינו שרקקה בפנינו דצריך כוונת שניהם לא חיישינן דכוונו תרווייהו ולמימר דנפסלה כמו בראינוה שחלץ לה והיינו להרמב"ם ולכל הפוסקי' הגדולים שלא הביאו ראינוה וכו' אלא בחליצה אבל בהג"מ איכ' מאן דחייש מהאחרונים וקאמר צריך להזהר שלא תרוק וכו' וגם שם לא הוסכם שאמר המרדכי אע"ג שיש להשיב טוב הדבר ליזהר בכך ע"כ. הנה במאי דכתיבנ' אתו הריא"ף והרמב"ם ז"ל גדולי עולם ברקקה בלבד כהרא"ש והתוס' ורש"י ז"ל ותריצנא בהכי כל הנהו קושיין דאקשי ה"ה עליה דהרמב"ם וקושיא דעל הרי"ף דהשמיט טעמ' דגמ' על מאי דשלסו לאבוה דשמואל דרקקה פסלה מן האחין וקריאה לא פסלה ובעו בגמ' מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה ומשני דברקיקה גזרו דאתי לאחלופי אבל בקריאה לא אתי לאחלופי והנה הרי"ף הביא הדינים והשמיט הבעיא וטעמ' דגמרא וגם תריצנ' אליבייהו קושית דהרא"ש ז"ל על ר' חייא ואביי ור"פ דאטעו ליבם ואמרי ליה חלוץ ובכך אתה קונסה או חלוץ וניתן לך ר' זוז ולימרו ליה דתדוק בפניו ודייקנא בהאי תירוצא לישנא דמתני' ודהרמב"ם ז"ל ואיהי למאי דחזי לן תירוצ' מעליא בלא קושיא והטור נמי דאיכ' לאתמוהי עליה היכי פליג עליה דאבוה ואפילו לא מדכר ליה ולא קאמר מ"ט קא דחי ליה ואיהו כל מילי כמר עביד. והנה ז"ל הטור החליצה כשרה צריך שיכוונו היבם והיבמ' שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצ' הוא לפוסלה על האחים לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של א' מהם אסור' להתייבם סמא כיוונו לשם חליצה ע"כ. ואיכ' למידק בלישנא דקשי דידיה אדידיה דמעיקרא כתב נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצ' היא לפוסל' על האחים משמע דכוונה דחד סגי למפסל ובתר הכי כתב לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של א' מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה משמע דחששא דסמא כיונו תרוייהו היא דמצריך למיחלץ אבל כוונה דחד מינייהו לא מיפסל לה מן האחין. אבל לא קשיא מדי דהא האי לישנ' דכתב הטור צריך שיתכוונו שניהם אבל נתכוון הוא ולא היא כו' הויא לישנ' דבריית' וז"ל בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונ' היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כא' ושקלו וטרי עלה בגמ' ומסיק אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כוונו א"ד טעמ' דלא חזינן הא חזינן חוששין וכו' וכפי ענין הסוגי' הסכימו רש"י והתוס' ז"ל דהאי חוששין למיפסלה דקאמר היינו שמא נתכוונו תרווייהו וכתבו התוס' וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונים לחליצה וא"כ מאי דקתני בברית' עד שיתכוונו שניהם היינו שנדע שנתכוונו שניהם ומאי דקתני נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסול' עד שנדע שנתכוונו שניהם כמו שמפרשים התוס' והוא פי' הרא"ש ז"ל כמ"ש למעלה מ"ה הטור ז"ל בנו סמך על זה והביא ל' הבריתא נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא חליצתה פסולה דהיינו פי' לשונו כפי' הבריתא עצמה שהוא נתכוון הוא ולא היא כלומר שידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא לא הותרה ומיהו חליצה בעיא שמא נתכוונה גם היא וגילה פי' זה במאי דקא מסיים דקאמר לפיכך וכו' אסורה להתייבם שמא כיוונו שניהם דבמאי דגלי דמשום חששת שניהם נפסלה ע"כ ליכא לפרושי מאי דקאמר נתכוון הוא ולא היא אלא שידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא כפירושא דבריתא גופא ובהכי אתי הטור כהרא"ש אביו ממש דאפילו בחליצה לא פסלה אלא בחששת שמא כיוונו שניהם וכ"ש ברקיק' ותמהני על מהר"י בן לב שהחליט שהטור חולק על אביו משום שעשה עיקר מפתח דבריו ובמ"ש מתיישב שבסוף דבריו גלי פירושא דרישא ולאו