מהר"ם אלשיך קי

כאן שבועה שהרי העדים ראו מה גזל ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטעון והדין ביניהם עכ"ל. הרי בפי' שלא אמרו להחזיר מה שנטל אלא כשנטל בעדים שלא בפני בעל הבית הילכך בנ"ד שלא ראו עדים כשנטלה החפצים ההם אע"פ שהיו חפצי' שהיו לחתנ' בביתו והיא מודה שנטלתם בהחבא אין מחייבים אותה להחזיר אלא תשבע היא על טענתה שבועת היסת או תהפך השבועה עליו כדבריה וכ"כ הטור סי' שס"ד בפירוש כמו"ש בפשיטות. זהו הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

צב שאלה יבמה שכדי לפסול עצמה על היבם שהי' רוצה ליבם באה פתאום בהיותו יושב בין אנשים ורקקה בפניו על כרחו ונשאלתי אם כופין אותו לחלוץ אם לאו

תשובה הנה ה"ה פ"ד דיבום וחליצה כתב ואמרו בגמ' ההוא יבם דהוה קא בעי ליבומי כי היכי דליכליה לממונה אמר ליה ר' חייא חליץ לה ובנך אתה כונס' לבתר דחלץ לה אמר לי' עלך אפסילא חלוץ לה חליצה מעלי' כי היכי דתשתרי לעלמא וכ' הרשב"א ז"ל מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני ואפי' בשוטים דכיון דאסיר' ליה מעתה ה"ז חייב להוציא' והכי אי' בירושלמי דגרסי' התם הוה עובדא קמי' דר' מונא ועבד כר"ל כיון דשמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה תנינות וטעמא דמלת' משום דכיון דאסיר' ליה מדרבנן לא מעגנינן לה עכ"ל. וז"ל הנ"י פ' מצות חליצה הסכימו המפרשים ז"ל שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ ואפי' בשוטים וכן משמע מן הירושלמי וכ"מ מפרק ב"ש לקמן דאמרי' כופין אותו שיחלוץ עכ"ל. ובסמוך למ"ש בשם הנ"י כתב וז"ל וכ' הריטב"א אבל לדעתנו אין כופין לעולם אלא כשהיא פסולה לו עכ"ל. הנה מכל הני משמע דבנ"ד כיון דאיפסילא ליה דכופין אותו לחלוץ. אבל מהאי דנמקי יוסף אין ראיה כלל דהא פרק ב"ש עלה דמתני' דקתני היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לאחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר י"ב חדש כופין כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל שמעי' מהא מתני' דכופין אותו לחלוץ דכל היכ' דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו וכדקתני סיפ' ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ לומר שמפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אין כופין אותה עכ"ל: הנה שהנ"י שכתב שהסכימו המפרשים שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שודאי שבכללם הוא הריטב"א כמ"ש שהביא לשונו למעלה כתב כאן בשם הריטב"א שכשהיא גרמה האיסור דאין כופין א"כ נראה בפירוש שמ"ש שהסכימו המפרשים היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור מש"כ בנ"ד שהיא באה להכעיסו בפני העם לפסול עצמה עליו בעל כרחו דודאי הוא דאין כופין אותו ועוד ראיה חותכת כי הנה ממקום שכתב הנ"י שהסכימו המפרשים דכופין דהיינו מההיא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין מייתי הריטב"א ראיה דאין כופין אלא ודאי דמאי דמייתי ראיה הנ"י דכופין היינו מבבא דלא נתכוונה לשם כך ומאי דאייתי ראיה הריטב"א דאין כופין היינו בנתכוונה לשם כך באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נמצא בפי' שמ"ש שהסכימו כל המפרשים דכופין היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור אבל מ"ש הריטב"א דאין כופין היינו בנתכוונה והיינו נ"ד וזה מפורש בלשונו שמביא מואם נתכונה וכו' משא"כ הנ"י דמייתי מרישא דהיינו היכא דלא נתכוונה. והכי דייק לישנא דהנ"י דכתב שכל שנפסלה לו וכו' דמשמע שנפסלה ולא על ידה שהיא גרמה מדלא קאמר דאפסילא דהוה משמע אפי' שהיא פסלה עצמה אלא ודאי דהיינו כשאירע דבר שלא היתה היא עושה לפסול עצמה עליו או שעושים ב"ד להטעותו מפני שראו שלא היה הגון כהנהו עובדי דגמ' ואינהו אטעו ליה בהא ודאי כופין אבל בנ"ד יודעים כל יוצאי שער עירנו שהיבם הי' מקיים כל אשר נגזר עליו ע"פ הב"ד שהובררו לדון ביניהם ולא הי' העיכוב מצדו. וגם הרשב"א ז"ל לא כתב דרך כלל שבכל מקום שנפסלה עליו דכופין אלא עלה ההיא עובדא דההוא דהוה בעי ליבומי כי היכי דליכלי' לממונה וב"ד הטעוהו לחלוץ כי ראו רוע הכונה דעלה קאי הרשב"א ז"ל אבל בעובדא כה"ג לא קאמר שהרי כתב מסתברא דכופין אותו בכך כו' ולא כתב דרך כלל שכל שהי' אסורה עליו כופין ומה גם עתה דכיון דלא כתב בפי' כפיה על כי האי נדון שהי' גרמה לה האיסור מפרשינן לה מעין מאי דכתב הריטב"א דהא משנה שלמה היא בההיא דנדרה הנאה דאם נתכוונה לכך מתחלה דאין כופין והיינו מפרשים דמאי דקאמר כל מי שנפסלה עליו דהיינו שלא בגרמה דידה אלא ע"פ ב"ד על שלא היה הגון או שהי' עושה לאכול ממונה אבל בנ"ד שהי' ע"י עצמה בהיות שהיבם היה מתנהג ע"פ פסק הב"ד וכ"כ הריב"ש ז"ל סימן שס"א בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל שהוא הקשה על מי שאומר שהמורדת האומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינה כשבויה להבעל למאוס לה ובתוך קושיותיו כתב וז"ל ותו תנן נמי ביבמות פ' בית שמאי כה"ג הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכוונה לכך מבקשין ממנו והא הכא בודאי דמאיס לה כי נדרה הימנו משום דלא בעיא ליה ואפ"ה אין כופין דשמעת מינה דכל היכא דבעיא לאפוקי נפשה מגברא אין כופין ע"כ. ועוד האריך הא קמן דסברי הרמב"ן והריב"ש דאייתי ראיה מניה דכללא הוא דכל היכא דאיהי גרמה האיסור דאין כופין לו לחלוץ והיינו נ"ד. והנה כל זה כתבנו לו יונח דרקיקה כי האי בעל כרחי' דיבם סגיא למפסל גרמה איבם בחליצה דאצטריכינן לאפלוגי בין היכא דאיהי גרמה האיסור דעבדא לאפוקי נפשה מיבמה להיכא דלא איהי גרמה כ"ש דאיכא אשלי רברבי דסברי דבעינן כוונה דידיה ודידה אבל היכא דלא כוונו תרוייהו לא מפסל' אאחין ושריא ליבומי דהא הרא"ש ז"ל כתב וז"ל שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דמפסל' מאחין קשיא לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הצריכו הנך אמוראי לקמן להטעותו ר' חייא ואביי ור"פ דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כופהו לעשות חליצה מעליא וכן אביי ור"פ דאמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך ר' זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפניהם ונפסלה לו ואחר כך יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל אם כן לאו הלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונראה לי דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמר לה לרוק בפניהם משום דלא מהני רקיקה הכא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחי' מותר' לינש' לאחד מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהם ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיוונ' והתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא וכו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינ' חיישינן שמא כוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהני לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלא כי ידוע הוא שלא כוון עכ"ל הא קמן להרא"ש ז"ל בנ"ד מותרת להתייבם כי ידוע הוא שלא כוון דע"כ באו להכעיסו לפסול אותה עליו כמפורס' והוא דעת התו' ז"ל כאשר הכריח מהר"י בן לב ז"ל בתשובה וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב באיכא דאמרי במסקנא דגמרא עלה דאמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא כו' ופריך טעמא דלא חזינא כו' ומסיק ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינ' הא חזינ' חוששין כתב רש"י ז"ל וז"ל ואיכ' דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינ' דחלצ' הא חזינא דחלצ' חיישינן דילמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו עכ"ל. הרי שגם רש"י ז"ל סבר דאפי' בחליצה לא פסלה אלא היכא דאיכא למיחש שמא נתכוונו שניהם. אבל בכי האי נדון דאיהו ודאי לא כוון לא איפסילה מן הייבום ומכ"ש רקיקה דגריעה מחליצה הרי דהתוס' ורש"י והרא"ש ז"ל סברי דכוונת תרווייהו בעינן ולפיכך לדידהו חזי אפי' לייבומי כ"ש דלא כייפינן לחלוץ כלל. והנה ראוי לשים לב דעת הרי"ף והרמב"ם מאי הוי אי סברי כהרא"ש אי לא וכן הטור מאי קסבר אי חולק על אביו אי לא דאפשר דמאי דכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל דרקק' בלבד שנפסלה לאחין דמיירי היכא דשניהם כיוונו ואפשר דאע"ג דאיהו לא כיון איברא דבחליצה היכא דחזינן דחלצה ליה כתב הרמב"ם ז"ל לישנא דמשמע דבכיונה איהי סגי למיפסל גרמ' על דאחין דכ' וז"ל אבל אם ראינו' שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשרה ע"כ. משמע דכוונה דידה סגיא למיפסלה על האחין והיינו דלא כהרא"ש ז"ל דלא מיפסל אלא משום חששא דילמא תרוייהו כיונו. ואיברא דלמיקם עלה דמילתא מאי קא סברי הריא"ף והרמב"ם ז"ל חזינ' לאקשויי עלייהו חדא דאי סברי דרקיק' בלא כוונת שניהם מהני' למיפסלה על האחין תקשי להו קושית הרא"ש דאמאי ר"ח ואביי ור"פ שוו נפשייהו בטירח' יתירה לאטעויי ליבם ולמימר לי דע"י חליצה הוא כונסה ולימרו לה דתירוק קמיה וליצרכוהו חליצה בתר הכי ועוד התרי קושיי דקא מקשי ה"ה על הרמב"ם ז"ל עלה דירק' בלבד וכו' שכתב הרמב"ם ז"ל דהויא חליצה פסולה אבל קראה ולא חלצה ולא ריקק' אינה כלום משום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצ' והרקיק' היא שמועיל אבל הקריא' אינה מעכבת ואינה מועלת עכ"ל הרמב"ם ז"ל והקשה עליו ה"ה ב' קושיות א' שנרא' ממה שהביא ראי' מן הפסוק ירא' שהרקיק' פוסלת מן התור' משום שיש בה מעשה ובגמר' אמרו בפירוש דהויא גזירה מדרבנן דמקשו בגמר' ולר"ע מ"ש רקיק' ומ"ש קריא' ומשני קריא' דאיתא בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיק' דבתחל' ליתא ולבסוף איתא מיחלפ' ליה ואתי למישרי חלוצ' לאחין ע"כ הרי בפירוש דגזירה דרבנן היא והיכי קא מייתי ראי' מן הכתוב דמשמע דהוי מן התור' ועוד דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעשה בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחלצה בלבד חליצת' פסולה וכיון דקי"ל כר"ע היאך כתב רבי' דרשתו של ר"א וצ"ע לי עכ"ל. ולבא אל הענין נקשה עוד על הריא"ף ז"ל למה השמיט הקושיא והתירוץ שבגמ' דמקשי ולר"ע מ"ש רקיק' ומ"ש קריא' וכו' ומאי דמתרץ דברקיק' מחלפי ומ"ה גזור רבנן ובקריא' לא מיחלפי ול"ל דלית ליה הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דהא קא מייתי לה וא"כ כיון דפסיק הכי ה"ל לאתויי טעמא דמלתא ולאשמועינן דמשום גזרה היא ולא מדאוריתא דהא לא דריש ר"ע לקרא כר"א דלכמה דברים לא שוו מאי דהוי מדרבנן למאי דהוי מדאורית' וה"ל לאודועי טעמ' דמלתא אבל אמינא דלהרי"ף ז"ל הוקשה לו מאי דקשיא לי' להרא"ש ז"ל דמשמע דהאי מימרא פליגא