מהר"ם אלשיך קא

כשהא יותר מהשיעור אפילו נמכר להרוחת זמן ממש אין בידו לסלקו שהרי המקח נגמר וגדולה מזאת אפשר לומר דאפילו הי' בא לסלקו מיד בזוזי היה יכול לומר המורשה איני חפץ במעות מיד שאין לי מקום לשומרם עד בא יבא דבר הבחירה עם מי אשלחם לה כנז' וגם אין אני מאמינך להניחם אצלך ואיני רוצה לטרוח לבקש איש נאמן להניחם אצלו ולפיכך איני רוצה למכור לך לא בנתינת המעות מיד שאיני רוצה להצניעם ולא בהרוחת זמן וגם איני רוצה להניחם אצלך בפקדון וקרוב לזה כתבו בתוס' הרא"ש ז"ל גם ר"ב ז"ל גבי הני ציירי והני שרו דיכול לומר אני חפץ בצרורים יותר שהם טובים להצניעם וכו' הרי לפי הנלע"ד מבואר שזכה הלוקח במקחו בלי גמגום ואפילו לא קבל המורשה המעות מיד הלוקח רק נתנם הלוקח ביד המופקד ברשות המורשה די דלא גרע ממי שאמר לחברו תן כסף לפלוני והרי שדי מכור לך דקנה ואשים קנצי למילין אחלה פניו יבא תשובתו הרמתה מהרה ושלום שנית

תשובה הן אמת שטרדות עסקי עירנו כי רבו מנעוני מלהאריך כי גם שהדין אינו מהדברים שאמרו להאריך כי פשוט הוא הלא להפיק רצון כ"ת הייתי עושה ואומרה כי דברי כ"ת ראיתי טובים ונכוחים ואשמח והנני מקצר ועולה בתמרו' נועם מיליך עד בא אל אכינת הדבר הלא הוא כי אפילו לא היה אלא שהיה לשון ההסכמה מסופק היה הדין להעמיד הדבר על דין תורה ככל ספק ממונא כי לזה א"צ ראיה דזיל קרי בי רב הוא ולא זו בלבד אלא שכ' הרא"ש ז"ל בתשובה שאין למדין מלשון התקנ' אפילו דבר שהוא מק"ו שכתב על תקנת כ"ת שאשה שמתה תוך שנת הנשואין שהבעל מחזיר הנדוניא לאביה וקאמר דאין דנין מק"ו אל ירושה שנפלה דהיינו נכסי מלוג דלא אמרינן ק"ו השתא ממון שבא לידו מחזיר לא כ"ש שלא יגבה אלא הבו דלא לוסיף עלה. וכן מהתשוב' שהביא כ"ת מהרא"ש גם הוא שכל דבר שאינו מפורש בפירוש בנוסח התקנה יד התקנה על התחתונ' שהתקנ' באה להוציא מדין התורה וכו' ולא בלבד בתקנות דורותינו אלא כ"א גם בתקנות הגאונים אין לדון בהם כ"א להקל וכמ"ש הרמב"ם פ"ב דמלוה אחר אומרו שתקנו הגאונים שמשביעין את הלוה שבוע' חמור' כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו יותר על מה שמסדרין לו כתב אח"כ ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל עכ"ל וא"כ כ ק"ו הדברים אם על תקנת הגאונים על דבר כולל כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כתב שדנים בה להקל ולא להחמיר מה גם עתה בתקנת דורות הללו בדבר שאין בו תיקון גדול וכולל כתקנה ההיא דודאי שהולכים בה להקל. וכן פרק י"ו דאישות כתב שתקנו הגאונים בכל הישיבות שתגב' האשה האשה אחרי מות בעלה מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל כתב אח"כ הרי שלא כתב כך בשטר הכתוב' אלא נשא סתם אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבין בדבר הרבה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אעפ"י שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהן תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשין עכ"ל ואם כן ק"ו הדברים בתקנת בני דורותינו אלה שאין כח בה להוציא על פיה מה שלא נתפרש בה ועוד אני רואה שאם באנו לדקדק לשון התקנה יראה שהדין עם הקונה שהרי כתוב שכל בעל החזקה שימכור חזקתו שלא יהיה קיים המקח אם השוכר היושב בה ירצה אותה באותו מחיר ע"כ. והנה אומרו היושב בה הוא ייתור ניכר לבלי צורך אם לא שנאמר שע"ז פקחו עיניהם מסדרי ההסכמ' לומר דדוקא בהיות השוכר יושב בה מש"כ אם אינו בעיר שאז לא יחוייב המוכר והקונה להיות מעוכבים עד בואו וכן או' אם השוכר כו' ירצה אותה שמשמע שהוא עומד ואומר שרוצה אותה ועוד מה שדקדק כ"ח שמסיים ואומר ומשום ועשית הטוב והישר שהוא טעם למצרנות יורה שכל ישעם וכל חפץ מתקני ההסכמ' לא היה כ"א לעשות מהשוכר מצרן שיתקיים בו ועשית הטוב והישר כמו בבן המצר הילכך כשאינו בעיר קנה לוקח כמו כאשר אין בן המצר בעיר ועוד דזיל בתר טעמא דכיון שכוונת ההסכמה לא היתה רק לעשות הטוב והישר אם כשאיננו בעיר מפסיד הלוקח אין זה לא טוב ולא ישר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על בן המצר שהיה במדינה אחרת שאם אתה אומר שלא קנה הלוקח אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח אומר אחר כמה שנים תצא מידי ועוד שהלא מסדרי התקנה היה להם לפרש עד כמה זמן צריך להמתין לבן המצר לתת המחיר ההוא אם ביום עצמו או לכמה ימים אלא ודאי שהניחו הדבר אל דין בן המצר וא"כ כשאינו בעיר נמי דכוות' נעמיד הדבר אל דין בן המצר ועוד שהרי אם מכר לקבורה או לתת מנת המלך או למזון האשה והבנות שבכל אלו אין בהן דין בן המצר והטעם כמפורש בגמ' דאפי' בלא אכרזתא מזבנינן כמו שפרש"י שלא יכעס שוטר המלך וכן משום חסרון מזונות האשה והבנות ביני וביני, וכן לקבורה משום בזיון המת וכל אלה הם דברים שאין הטוב והישר של בן המצר כלום כנגדן וא"כ כ"ש בתקנה זו שגם היא מהאי טעמ' שלא נחזיק כח השוכר ולמה לא פירשו בלשון התקנה אלא ע"כ מאי אית לך למימר שבכלל מה שכתבו בלשון התקנה משום ועשית הטוב והישר הוא וא"כ האי נמי דנ"ד נכלל בהאי לישנא. ואדרבה מלשון התקנה יראה שיש דבר שגרעו בו כח השוכר מבן המצר והוא כ"א יבא בן המצר לקחת הקרקע אין המוכר יכול לומר גם לו גם לך לא יהיה והנני חוזר בי ויבטל המכר כ"א בע"כ זכה בן המצר במקח שקנה לוקח כאלו הוא בעצמו קנאו דחשבינן ללוקח כשלוחו של בן המצר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' ואפי' קנין אחר א"צ לקנות בן המצר מהמוכר כמ"ש הטור סימן קע"ה וז"ל והלוקח חשוב כשלוחו לכל דבר אעפ"י שלא הודיעו תחלה שהוא קנה אותו ועדי הקנין של לוקח יכתבו השטר בשם המצרן ואין צריכין קנין אחר כו' ע"ב אך מלשון ההסכמה נראה שלא ייפו כח השוכר כ"כ שהרי כתוב בה שכל בעל חזקה שימכור חזקתו שלא יהי' המקח קיים אם השוכר וכו' נראה שאם השוכר ירצה לקנות באותו מחיר שהמקח הראשון בטל לגמרי וא"כ יכול המוכר לחזור במכר לגמרי ולא יהיה קנוי לא לזה ולא לזה מדלא כתבו שיהיה המקח לשוכר או שיהיה לו דין בן המצר משמע שמקח הלוקח בטל וצריך השוכר לחזור ולקנות מיד המוכר וא"כ מכ"ש שלא יהיה יפה כחו מבן המצר היכא שלא היה השוכר בעיר. ומה שטען השוכר א"כ מה כח ההסכמה יפה הנה יפה השיב לו כ"ת ועוד אני אומר שגם אפשר שיש דבר שייפו כח. השוכר לסלק מלפניו את בני המצר שיהיה הוא קודם להם אבל במציאות זכות השוכר בקניית הבית אין כחו יתר מבן המצר במה שזכה בן המצר ומה שטענו כי הקונה לא נתן מעות מיד ראיתי אמרי נועם תשובת כ"ת על זה ישרים למוצאי דעת ואמת נכון הדבר כי הלא אם היה ההפרש שבין המצרן והלוקח בענין הדמים היה מקום לומר אם הלוקח אינו נותן מיד והמצרן מביא מיד קנה אבל כיון שאין ההפרש שביניהם אלא על שלא היה בעיר דאמרי' דאדרבה הטוב והישר הוא שימצ' המוכר מי שיקנה כמ"ש הרמב"ם שאם אחר שיבא ההולך יוכל לערער נמצא שאין אדם קונה קרקע וכו' וא"כ כיון שמה שהורע כח המצרן היה על שלא היה בזמן המכר ולא על הדמים א"כ גם שכשבא מביא המעות והאחר לא נתן מידו כיון שהמוכר לא הקפיד וחפץ במכר לית לן בה וקנה לוקח. עוד ראיתי בשלהי מאמרי כ"ת בשובך לספר סגנון מעשה שהיה כי אשה היתה המוכרת ובזה יש עוד טענה אחרת לסלק בן המצר והוא כי הנה מה"ר זל"הה כתב בב"י סימן קע"ה עלה דהא דאמרי' דאשה אין בה דין בן המצר וז"ל תלמידי הרשב"א כתבו בשמו וה"מ באשה שאין לה בעל וכתבו עוד דה"ה ללוקח מאשה דלית לה דינא דבר מצר' דלפי שאין לה מי שיפקח במעשיה רצו חכמים שיהי' ממכרה קיים כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה עכ"ל וראוי לדקדק כי באומר רצו חכמים וכו' נראה שהדין הוא מהגמ' וזה לא נמצא בגמ' אלא היכא דהאשה קונה אבל לא במוכרת אלא ודאי שדעתם הוא שכ"ש הוא שיותר קשה לה לחזר אחר קונים מלמצא לקנות כי אין לה מי שיפקח שיראה במעשיה נמצא כי בכל מה שאמרו בקונה הוא במוכר אלא שאגב יתמי דלא שייך בהו אלא בקני' אמרו גם באשה קני' שאמרו לאשה וליתמי לית בה דינא דבר מצר' אבל באשה כך הוא קונה כמוכרת ולפשיטות הדבר אי אפשי להאריך בו. כלל הדברים יפה חייבת את השוכר ויפה זכית את הקונה כדברך כן הוא זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

פה שאלה ראובן ושמעון שנכנסים לביתם במבוי אחד ופתח הבית של ראובן בראש המבוי הנז' ופתח הבית של שמעון בסוף המבוי הנז' וכותלו של ראובן הנז' נמשך מפתח ביתו עד סוף המבוי הנז' וראובן הנז' משים במבוי הנז' בצד כותלו מטלטלים כמו גת א' ועצים וכיוצא בהם ומיצר למבוי ובא שמעון הנז' למחות על ידו ולומר לו למה הוא עושה כן ומיצר עליו המבוי באופן שאינו יכול ליכנס במבוי כ"א בדוחק וראובן משיב כי אחר כותלו הוא משתמש ומשים שם מטלטליו ושהוא מוחזק בזה יורנו מורנו ורבנו אם אותה חזקה היא חזקה ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה זה מחלוקת ר' ורשב"א בברייתא פ"ק דבתרא דלר' הפנימי יכול לעכב על החיצון ולא החיצון על הפנימי ולרשב"א כלן משתמשות במבוי. הנה דלר' הפנימי מעכב על החיצון דהיינו דנ"ד ופסקו כל הפוסקים כר' דאלים כחיה דפנימי שהוא מעכב על החיצון ואין החיצון מעכב עליו כמ"ש הריא"ף פ' הנזכר והרמב"ם ז"ל פ"ה דשכנים והטור סי' קס"ב. ולפ"ז נראה דהדין פשוט דמצי שמעון למחות בראובן אבל במאי דקא טעין ראובן דכבר הוחזק בהכי בהא אתינן לפלוגת' דהרמב"ם פ"ה דשכנים והרא"ש ז"ל והרמ"ה דלהרמב"ם ז"ל לית ליה לחיצון להשתמש אלא מפתח ביתו ולחוץ אע"ג דכותל חצרו משוך הרבה במבוי כי הא דנ"ד וא"כ לדידי' מה שלפני כותלו של חיצון מפתחו ולפנים לא מקרי חצר השותפין שאין רשות להשתמש בו אלא הפנימי אבל להרא"ש והרמ"ה ז"ל דכל מה שהוא לפני חצרו של שמעון משתמשין זה וזה א"כ מקרי חצר השותפין והיינו נ"ד הילכך להרמב"ם ז"ל טענת ראובן דקאמר שאחר כותלו הוא משתמש אינה טענה למהוי חצר השותפין אלא חצר הפנימי מקרי ולדעת הרא"ש והרמ"ה דשניהם משתמשין שם הוי חצר השותפין. ולפיכך הדבר תלוי בחזקת תשמיש המועיל בחצר השותפין והמועיל בחצר חברו והיינו דתנן פרק חזקת היה מעמיד בהמה בחצר תנור וריחים וכירים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה י' טפחים וכן לתנור כו' הרי זו חזקה ע"כ במשנה ומקשו עלה בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומסיק אר"נ א"ר בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ע"כ בגמ' וכתב עלה