שו"ת מהרא"ל צו

דהוציא עליו כ"י לא הי' צריך ליזהר ובאמת לא הוה מועיל וזה ברור וגם בפשיטות שהרי ח"י חלק לא מהני אלא מטעם דאי בעי כתב עלי' וא"כ טפי מיירי עיקר החיוב שהנאמנות טבע משם

זאת ועוד אחרת שבא להפליג באזהרה שהדבר פשוט אי מתרמי שהראה ח"י אמגילתא וזרקוהו לאשפה שהדבר ידוע שזרק חת"י חלק לאשפה ולמחר הוציא עליו אחד ת"י חלקה דלא מהני מאחר שמברר שורק ח"י לאשפה הרי מבוררת הנפילה ונוכל לומר שמצאה זה וא"כ כשבא להזהיר שלא להראות ח"י אמגילתא הוצרך לומר דכתב עלי' מאי דבעי שלולא זאת היה אפשר לו להנצל מההפסד כשיברר שזרק ח"י בב"ד והיה יכול לומר שזהו ח"י אבל כשיכתוב עליו כ"י שוב לא יהיה נאמן לומר שזהו כ"י שזרק בב"ד דא"כ יערים להפקיע כל כתיבת ידיו במה שמברר בעדים שהשליך ת"י ואיך משכחת לה דין המשנה. אע"כ שאינו מציאות כלל שישליך ח"י ומה"ט גם בח"י חלק נאמן דאין דרך להשליך ח"י חלק. ובודאי בא לידו מדעת

ג ונחזור לענינינו שכפי הסברא שכתבנו לא נוכל לומר בנ"ד שאילו היה הלוה מסיק אדעתא שיאבד המלוה כ"י עם חתימתו לא היה משעבד עצמו נגדו דהא פשוט שסמך על המלוה ואילו היה המלוה רוצה מפרש בכ"י בריוח שבנתיים תנאי זה שבאם יאבד לו שיצטרך הלוה לשלם ולא יוכל לעכב המעות בשביל האחריות המעותד ואילו הי' מראה כתב זה לעדים וללוה באופן שהיה מתברר לו שמתחייב בכל אופן א"כ בודאי לא היה יוצא ידי חובתו עד שיפרע לו א"כ ליתא לאומדן דעת הלוה ואדרבה מזה מוכח שדעתו להשתעבד בכל אופן ואדרבה יש לנו לומר שהמלוה לא היה מתרצה שכשיאבד כ"י לא יפרענו הלוה אף אם יודה לו דיותר יש לנו לומר שהיה הלוה מסכים עם המלוה מאחר שנתן לו רשות להטיל כל שופרי דשטרי בשטר וא"כ אין ללוה שום טענה ליפטר מחיובו. ועוד דכאן לא שייך כלל הך אומדנא שאילו מעלה על דעתו שיוכל לבא לידי הפסד ע"י אבידת שטרו לא הי' מתרצה לפרעו שהרי ע"כ לא נחשב לו זאת לספק לחוש עליו שהרי במה שמעכב מעות המלוה גם בזה לא נפיק מחשש הפסד דילמא משכח לה אינש דלא מעלי וחותך הסך וכותב עליו סך רב. א"ר אין לנו לומר שאילו הי' מעלה על לבו אבידת הכתב ע היה מתחייב שישלם לו עד שיחזיר לו שטרו דגם כשלא ישלם לו לא ניצול מן ההפסד ולא דמי לסתם שטר שבמה שאינו פורע כבר נכון לכו ובטוח שלא יפסיד. וכיון דאין לומר דמסתמא היה דעתו כשלא יוחזר לו כ"י לא ישלם ממילא חיוב חל על הלוה לשלם. אלא ודאי שלא חש הלוה לכך כלל. וא"כ במה יצא ידי חובת פרעון שיהיה לוה רשע

וכן משמע מדברי נימוקי יוסף שהביא בשם המפרשים בשטר שכתב בו לויתי ממך מנה דקיי"ל ממך האי דנפיק מתותי ידי' משמע וכתב נ"י מיהו שטר זה כל שהוציאו אחד ופרעו וכתב לו שיבר עליו נמחל שעבודו לכל אדם ע"כ ודייק בעל צ"צ דדוקא כשודיע ששטר זה היה כבר בידו אותו שובר מהני לכל אדם שיוציאנו אבל באינו ידוע ששטר זה כבר בידו ובא לב"ד ואמר שטר כזה היה לי על לוה ואבדתיו וכותב לו שובר ודאי דאותו שובר לא מהני דאל"כ יוכל להערים ולומר לאחד שהי' לו שטר עליו ויכוין לסך ולזמן פרעון של אותו השטר ויאמר שאבד שטרו ויתן נו שובר אלא ודאי לא מהני אלא כשידוע שהיה לו שטר כזה בירי יהיר נקרא בעל השטר אותו שובר מהני לכל אדם עכ"ד. ואני אומר שעדיין לא יצא ידי חובת ביאור דאפילו ידוע ששטר כזה היה לא מהני שובר מאחד כשיוצא מתחת יד אחר ומזה הטעם גופיה שאמר בעל צ"צ דאלת"ה יוכל להערים וליתן לאיש אחד מן השוק כתב כזה באותו סך ואותו זמן ויעמיד עדים או ב"ד ששטר כזה היה בידו ושוב כשיתבענו המלוה האמיתי יראה לו השובר שקיבל ממנו

ואולי מיירי הצ"צ שהוא שטר בעדים. דאז לא יוכל להערים ליתן שטר בעדים רק שיזכור בע"פ שם העדים כאשר כתובים בשטר

אך מדברי נימוקי יוסף גופי' משמע דהך דממך איירי בכת"י וכן הוא בפרשב"ם דמדין כ"י הוא. וא"כ בכה"ג לא מהני שובר אפילו ידוע שהי' בידו שטר כזה ולא כתב הנימוקי יוסף רק שאם כתב שובר לאחד שפרעו שטר זה תו לא מהני כשמוסרו לאחר והוא מודה שהוא אותו שטר עצמו או שניכר בסימנין דנמחל שעבודו כבר ולא בא להשמיענו אלא דהשטר כזה נמי מהני מחילת שעבוד אבל ודאי אינו נאמן בשובר כשאינו מברר שבא לידו השובר ממוציא כתב זה לא יוכל לאורועי השטר בשוברו

סימן כח

שאלה אשה אחת נתנה מעות ביד אשה אחרת למחצית שכר על רווחים כנהוג. ואשה המפקדת היתה אז תחת בעלה ובעלה קודם מותו סילק לה מדמי כתובתה ג"כ ליד האיש הנפקד. שהנפקדת היתה נושאת ונותנת בנכסים ועקרת הבית וידה כיד הבעל בכל וקדם קדימת הלואת האשה לסילוק הכתובה. ואחרי מות בעלה החדר לה הנפקד כדי דמי כתובתה כאשר הושלש מבעלה ונשאר חוב הנ"ל שנתנה האשה בעצמה. ואח"כ הקדישה האשה את החוב במעמד תשוב העיר ובמעמד האשה אשר היתה נושאת ונותנת הנפקדת ונתנה היא בעצמה רשות לאותו החשוב שעמד שם ליקח המעות על דבר מצוה שהוא צרכי רבים כאשר ייטב בעינו. ואח"כ מתה האשה המקדשת הנ"ל ונודע ליורשי בעלה עפ"י קלא בעלמא שיש לה מופקדים ובאו לתבוע המעות רק שאין יודעים איה המעות כי אין יודעים הדבר על בוריו. והחשוב בא לצאת ידי שמים כיצד יעשה עם המעות ועדיין הם ביד הנפקדת [והנפקדת] אמרה בשם האשה המקדשת שיש לה מעות הללו בנכסים ואין ידועים בטרם נשאת לבעל זה ובא מעשה לפני

וזאת תשובתי

תשובה ע"ד השאלה ממעות הנ"ל. בתחילה ראוי לבאר מי הוא הנקרא מוחזק. אם הקהל הם מוחזקים שבאים מכח מתנתה. או נימא כיון שהמעות לא נמצא ת"י רק ביד מי שהפקידה אצלו כבר יצאו המעות מחזקתה כי בזה תולה עיקר הדין כי אם נחשוב להמקבל מתנה למוחזק ממילא שאי להוציא בלי ראיה ברורה. משא"כ אם נחשוב יורשי הבעל למוחזקים. מטעם שכל מה שנמצא ת"י אשה מסתמא של בעל הוא. א"כ המקבל צריך ראיה ברורה להוציא

אכן לפענ"ד נראה דהמקבל שבא מכחה נקרא מוחזק. ובנ"ד שהנפקדת רוצת לתתו לאלופי הקהל אין ביד יורשי הבעל לעכב אף אם יהי' ספיקא בדבר וראיה לזה ממ"ש התוס' והרא"ש בב"ב (דף נא:) ד"ה קיבל מן האשה שכתבי שאפילו אומר הבעל שהממון שלו אין כח להוציא מידה. ואח"כ כתבו מיהו אם תקף הבעל המעות אין מוציאין מידו. והביאו ראיה מלוה מן האשה שא"צ לשלם לה די"ל לגלויי זוזי הוא דבעי וש"מ דאינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני הם. דאל"כ תהימן במגו ראי בעי אמרה של פלוני הם. אלא ודאי שאין יכולה להוציא מידו ע"ש בלשון התוס'. והנה מזה מוכח דאינה היא מוחזקת גמורה במעות שת"י. דאי הוה מוחזקת גמורה למה תועיל תפיסת הבעל בעדים. אלא ודאי מידי ספיקא לא נפקא. ולכן אי תפס לא מפקינן מיני' וכיון דהוה ספיקא א"כ קשה אם המעות ת"י הנפקד למה יחזיר לאשה הא יוכל הבעל למחות. ונהי דהוא אינו מוחזק הלא גם היא אינה מוחזקת אלא ודאי הנפקד שבא מכחה הרי הוא כמותה ויכול להחזיר לאשה. ולכתחילה מחוייב הוא להחזיר לאשה דוקא עיין במרדכי. וכן נראה מסברא דאל"כ בכל ספיקא דדינא דקיי"ל תפיסה בעדים מהני כמו שהסכימו אחרונים אטו נימא אם חזר והפקיד או הלוה התופס המעות לאחר שיעכב השני המעות שביד אחר שלא יחזיר לזה מאחר שיש לו טענה עליו ומספיקא לא יחזיר לזה. דהא