שו"ת מהרא"ל צב

אולי היו גומלין זה את זה וכל אחד כתב לחבירו מה שלבו חפץ. ועתה טוענין מאין היה להם כח לשעבד הבאים אחריהם. וגם אולי אם נתנו היחידים עפ"י ההערכה. רק שעל העשירים הגיע יותר ונתנו מה שמוטל עליהם ליתן וקיבלו על זה שטר חוב

א תשובה נראה לזכות היחידים מחמת שלשה טעמים ותחילה נאמר בטענה ראשונה שטענו מאחר שהחתומים הם אותן חתומים שחתומים בזה חתומים בזה יש לחוש לגומלין. הנה לכאורה דין זה פשוט בש"ע (ח"מ סימן לז ס"ה) במוציא שטר על ג' וטענו כולם פרענו אם כל אחד חייב י' זהובים לעצמו ואין לחבירו שותפות בהם עדותו כשרה על חבירו ולא חיישינן לגומלין. ועוד אפילו תימא לחוש לגומלין לא עדיפא חששא דגומלין משיהיו נוגעין בעדות וכבר כתב הרמ"א (ס"ס ל"ז) דבעניני הקהל אפילו נוגעין כשר. אך די"ל לזה דבשלמא בענין שכולם נוגעין צריך ע"כ להכשיר וכי יעמידו עדים מעיר אחרת. משא"כ בנ"ד היה אפשר להם להחתים אותם שלא לוו. אמנם בתר עיון הא ליתא. דהנה צריך להבין דלכאורה לא דמי למה שכתבנו דבמוציא שט"ח על שלשה לא חיישינן לגומלין דהתם אף שנכתבו בשטר אחר אין להם שייכות בעיקר הממון זה לזה. משא"כ בעסקי הקדש שכולם הם כשותפין ואחראין זה לזה דאם אין למקצתם. הנשארים צריכים לשלם חצי'. וא"כ הדבר דומה לששה שותפים שלשה מהם כל אחד מהם יש לו מנה על השותפים הנשארים ושני שותפים האחרים מסייעים זה לזה. דבזה ודאי אין נאמנים. דאפילו לא אמרו רק שחייב לאחד מהם כגון ששני שותפין מעידין שחייב לשלישי אין מקבלים עדותן על השלישי כמו שמבואר שם בש"ע (סעיף ד) בכפר אחד והודה אחד שאין עדותו מחייבת חבירו שבועה. וא"כ כאן אינם עדים כלל נגד אותן שלא חתמו רק לגבי עצמן נאמנין. איברא דהא ליתא דבאמת צריך ביאור בכפר אחד והודה אחד למה לא יקבל עדותו הא שותף נאמן לחובה. ואין לומר שהוא מעיד על עצמו כדי שיפרע חבירו עמו. דאל"כ יצטרך לפרוע לבדו. דאם ירצה להעיד שקר למה לו להודות בחוב כלל שהרי בידו לכפור ודוחק לומר דמיירי דוקא בחוב ידוע בשטר רק שזה טוען שבא לעסק השותפות ומבקש שחבירו ישלם עמו דא"כ הי' להם לבאר דדוקא בחוב ידוע איירי ובחוב שאינו ידוע קשה אמאי חשיב נוגע בעדות הא יש לו מגו דאי בעי כפר בחוב לגמרי. ואין לומר אף דיש לו מגו אין מכשירין אותו לעדות (דהא מצינו) די"ל שאינו רוצה לשקר נגד זה רק נגד חבירו [דהא מצינו] בשלח חובו עפ"י שנים סגי קודם דתקון רבנן [שבועת היסת] שליח נעשה עד משום דמגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה מצי למימר פרענו למלוה וכאן נמי יש לו מגו כה"ג דאי בעי כפר בחוב לגמרי. אלא נראה הטעם דבאמת אין לו מגו לכפור בחוב. שהרי יתחייב שבועת היסת וקאי ג"כ בתר דתקון רבנן שבועת היסת. ושפיר י"ל שחייב לבדו ואינו רוצה לכפור שיתחייבו היסת. וגם מדברי הב"ח והש"ך נראה שהבינו דמיירי בחוב שאינו ידוע דהקשו מאי נ"מ בעדותו יפרע הכל ממנו ואם אין לו לא הוי נוגע משום שמא יתעשר ומאי קושיא הוא הא י"ל דניחא ליה דלא ליהוי רשע ולא ישלם. וכ"כ באורים ותומים באמת. אלא נראה שהבינו דאיירי אפילו בחוב שאינו ידוע ובזו לא שייך הך סברא דהא יכול לכפור בכל החוב. וא"כ אם יאמר שאינו חייב כלום לא [מקרי] לוה רשע כו' אלא עיקר הטעם משום שיתחייב היסת אם יכפור ואף אם ישבע שהשני חייב מ"מ הוה עד שצריך שבועה. ועד שצריך שבועה לאו עד הוא כמ"ש התוס' בקידושין (דף מג). וא"כ לפ"ז כל החתומים מיקרי נוגעין לגבי היחידים שהרי אם יודו בחוב שהיה באופן שאין היחידים חייבים לשלם רק החוב מוטל על החתומים דוקא א"כ יהיו נוגעים לגבי אותו היחידים. שאולי אז נעשה הערכה על היחידים והחוב היה מוטל על החתומים בלא"ה. ומה שהגיע עליהם עשו על זה שט"ח. אך לפ"ז בטלה טענה הראשונה דהיה לחתום השאר שהרי אפילו אותן שאין לווין כל שיהיו חתומים יהיו חייבין שכל מי שיחתום א"ע נוכל לומר שחותם את עצמו מפני שתבעוהו שיתן החלק ע"כ ביקש שהנשארים יחתמו כדי לשעבד כל בני הקהל. דא"כ כל מי שיחתום יחשב נוגע. וכיון דכולם נוגעים הדרינן לתקנתא דציבורא שגם נוגעים הם כשרים

ב טעם שני לזכות היחידים מאחר דנכתבו השטרות סתם ויכולין למכור השטרות לאנשים אחרים שאינן מבני העיר ויהיו כל בני העיר חייבים לשלם להחתומים שהחתומים היו טובי העיר ויקירי הקהילה בימים ההם. אף דיש לפקפק כיון שהקול יוצא פה שיש להם שט"ח מזמן רב וכולן נכתבו בזמן אחד דמ"מ לא נפסלו השטרות בזה אם יצא מת"י אחרים. וגם הקול אינו יוצא פה רק מבני העיר והן נוגעין בדבר

ג ועוד בה שלישי' שאפילו לא היה להם שטרות כלל אם הוציאו לצורך הקהל לא גריעי מיורד ברשות לשדה חבירו שהם היו טובי העיר אז והם כאפטרופסים זה לזה. וכן מבואר בש"ע (קכ"ח) ברמ"א דפרנסי הקהל שהלוו לצורך המס יכולין לפרוע בעד כל הקהל וכל אחד צריך ליתן חלקו. והטעם דהם כאפטרופסים וממונים הם וכשותפים הם. ומחמת כולם לוו ע"כ. וא"כ לא גריעי מיורד ברשות דעכ"פ יש לו ליטול בשבועה. וכן מבואר בתשובות רשב"א החדשות (סימן ת"ב) ששלוחי הקהל טענו הוצאות שהוציאו בהוצאות ושחדום. והשיב רשב"א כי משורת הדין שלוחי הקהל נשבעין ונוטלין כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו שישבע ויטול. ועוד כתב הרשב"א וז"ל. ועוד אמרתי שלא נהגו כן בכל המקומות להביאם לידי שבועה (ולא) [ויש] למנהג הקהילות סמך שלא להשביע השלוחין לפי שישראל בגולה סחופים הם וצריכים הם לאנשים זריזים ואשר כח בהם להתעמל ולטרוח ללית ולעמוד בהיכל מלך על צרכיהם הרבים. ואם היו צריכים לישבע על כל פרוטה ופרוטה שיוציאו ממנעי ולא עבדי. ואפשר דאפילו בפשיעה פטורים. דאפטרופסי של יתומים פטורין אפילו בפשיעה כו' אלא שאין יכולין לדון כן ממש בשלוחין כמו באפטרופסים כו' אבל אם רצו לישבע הרי אלו כשלוחין דעלמא דנשבעין ונוטלין עי"ש. וגם (בסימן שצ"ד וסימן שצ"ה) כתב כי משורת הדין דכל שליח שמוציא הוצאות אם רוצה המשלח להשביעו רשאי אבל אנו לא נהגינן כן בשלוחי הקהל בכל המקומות. דחזקתן באמונה הם עושים ע"כ. א"כ אין ספק שאלו [טענו] אז שפרעו הל כך שהיו נאמנים, א"כ לא יזיק מה שהם נוגעים. שהרי הי' להם נאמנות ע"ז ויכולין לומר שהוציאו כ"כ. ולפי משמעות דברי הרשב"א נאמנין בלי שבועה רק לפי שנתיישנו השט"ח וכמה שנכללו בשטרות [שנפרעו] חלקן. ולכן יראה להשביען שבועה חמורה. דאף דכתוב נאמנות בשטרות והשטרות ישנות וגם הוא כמו נגד יורשים שכמה מבני הקהילה עתה שלא היו אז וכמה חדשים שנתוספו ע"כ ראוי להשביע היודעין שבועה חמורה והיורשים שלא פקדנו. מאחר שבלא"ה יש דיעות חלוקות אם נאמנות מועיל נגד היורשים. שכמה יחידים שהיו אז. וכעת קמו בניהם תחתיהם. מיהו אותן שכבר נפרעו אין להכריח שישבעו מאחר שכבר תפסו. וגם יש כמה דיעות דנאמנות מהני גם נגד יורשים לקוחות. ולכן נראה לי כמו שכתבתי

סימן כו

ידבר בענין הכופר בפקדון פסול לעדות

א תשובה מכתבו הגיעני ואודות התנצלותיו על דברי מ' זלמן לא ראיתי להטריח עצמי על דבר שפרוש ולא יזכרו ראשונות. אך בזאת להשיבו על דברי תורה מה שכתב אלי דברי הרי"ף בשערים שכתב דכופר במלוה יכשר לעדות אפי' נשבע ותמה איך יפרש סוגיא (דב"ק דף קה:) וכבר רמזו לנו התוס' ב"מ סוגיא זו (בדף ה:) שכן משמע בסוגיא דב"ק דמיירי בלא שבועה ובודאי שכוונו ג"כ למ"ש מעלתו. רק שצריך ישוב לדברי השערים: