שו"ת מהרא"ל צ

מן התורה ואפשר דלא ניחא לי' לתקן שאם יאבד לא שייך שובר ונראה דגם הט"ז לא כ"כ רק בנדונית חתנים דהשג"א ס"ל בלא"ה דמהני שט"ח וגם רוב פוסקים כפירש"י אבל לא שיהי' לו דין מוחזק גמור ודלא כנראה מדברי הב"ש וכן משמע לשון הט"ז שכתב בכה"ג יש לסמוך על הש"ג ופשיטא דסתם שטר לא חשיב מוחזק לכל מילי. וא"כ בנ"ד פשיטא שאין לחייב לאב ליתן ומה גם על רפואות הרופאים בזמן הזה כי לפי הנשמע קשה להביא תרופה למכתו ע"י רופאי הזמן לחולי הזה ומן השמים ירחמו עכ"פ לדינא חין להוציא מיד האב כלל

סימן כג

שלום לכבוד הרב הגאון מפורסם המאה"ג החריף ובקי. פאר מקדושים. עטרת ישישים. כבוד מהו' נ"י אב"ד ור"ם דק"ק קאליש

לא יכולתי לאטום אזני משמוע דמים (תרתי משמע) זילותא דהאי צורבא מרבנן הוא הרב החריף הנגיד מ' אהרן נ"י מפ"ק אשר ידו שלח בקישור בתנאים עם בת מעכ"ת וכעת אשר נהפך לבי בקרבו אשר אמר מעכ"ת להתיר חרצובות התנאים אחר אשר כבר שם מ' אהרן הנ"ל פניו ויתנהג בנסיעות בזמן אשר הוגבל ליום חתונתו ושמחת לבו וכעת שמתה לחונה נהפכה בהיות כי כדי בזיון אשר הי' לו שמה מחרפת אדם הוא אח לצרה כל אח עקוב יעקב הוא גיסו מ' יעקב מאיר אשר הנה עכבוהו זה פעמיים אשר לקח מאתו בצע כסף להרבות מהר ומתן ליתן שדכנות והוא יורד ומתעה עולה ומקטרג להפך הקערה להשים אור לחשך וכשמו כן הוא בהיפוך אתוון מאיר רמא"י אשר נהג בו מנהג רמאות לצודד נפשות נקיים בחרמי גבוה במשטח חרמים מן הקדמונים הוא הטה את לבב הטהור כ"ת לשווי' נפשי' הדרנא וכבר עשה הרבני מ' אהרן כמה הוצאות והזיקות אשר הי' לו ע"י זה כידוע לכל באי שער עירינו

הלא מראשית כזאת הודעתי גם אני לכ"ת ענינו ומצבו של הרבני מ' אהרן הנ"ל ועל רכושו כפי האומד מפי השמועה וזולת זה לא נשמע בו שמץ דבר פה מחרופים וגדופי' של מ' יעקב מאיר ולא אדון אנכי בדבר הלזה רק נעתרתי לשאלת הרבני מ' אהרן היות חפצו לקרב משפטו לפני יודע דת ודין שיקוב הדין ביניהם עפ"י הדת ולדעתי הדין עמו בזה שרוצה בזבל"א. הגם דבחו"מ (סימן ג') כתב רמ"א כמקום דיינים קבועים לא יוכל לומר אדון בזבל"א מ"מ כבר מעשים בכל יום שבדבר גדול ישפטו בזבל"א ומה גם בדבר כזה אשר דייני העיר מסתמא מיכף כייפי לי' למע"ג. ובכה"ג ודאי לא דיבר רמ"א שלא יהי רשות לצד א' ליקח בורר שלו דהא מדינא דש"ס ודאי יוכל לברור לו א' וגדולה מזו הביא הב"י בבדק הבית (סימן יד) בשם התשב"ץ בשם כמה גדולים על א' שהזמינוהו לעיר גדולי העיר והנדון אומר איך אדון בעיר הזאת הלא איתנם מוטלת על הדיינים וגם טענותי יסתתמו מפניכם אמרתי כי טוב הדבר על הדיינים והנידונים לילך במקום הסמוך ע"ש שמצוי ביד כל אדם. והנה לשון על הדיינים אינו מובן שלכאורה משמע שאם דייני העיר ילכו למקום אחר יוכלו לשפוט שם ולא ידעתי מה הפרש בין שידינו באותו מקום או במקום אחר אם הדיינים חוזרין למקומם במה נסתלק מוראם אלא פשוט מ"ש טוב הדבר על הדיינים היינו לדייני העיר שיסתלקו מן הדין לגמרי ועל הנדונים לילך למקום אחר לדון וכן משמע בתשובת מהרי"ק (סימן א) דהתירו השלשה גדולים שלא לדון בעירם ע"ש ונקוט מיהת פלגא בידן דאין לדחות למהו' אהרן במה שחפץ ליקח בורר בעיר שלו

ואני תמיה על הרמ"א דבח"מ כתב שאין יכול לומר אדון בזבל"א ובי"ד כתב דאכסנאי חכם יכול לדון בין אנשי עיר דדילמא אין הרב ממוצע להם. הרי שיכולין לדחות אפילו הרב שבעיר בשביל שאינו ממוצע להם ואין סברא לחלק דדוקא בשניהם רוצים יכול האכסנאי לדון אבל אם א' רוצה לדון בפני הרב והאחר אינו רוצה לא יוכל דכ"ש דכשזה רוצה דוקא בדין העיר שיש סברא שאינו ממוצע להשני ויוכל לברור לו בורר כדינא דש"ס זבל"א. ולמה זה יגרע כשרוצה לברור בורר שלו ואין בורר של זה ממוצע לזה למה נכוף אותו לדון בפני מי שאינו ממוצע לו. וגם נראה דרמ"א לא קאמר רק דהנתבע אין לו רשות להשמט שלא לדון בפני ב"ד הקבוע וזה המנהג שלא לבא לידי השמטה אבל אם התובע רוצה לדון בזבל"א ורוצה ליקח לו א' לצד שלו גם רמ"א מודה דהרשות בידו ואפילו נימא דרמ"א איירי בכל גווני י"ל דדוקא לבן עיר עם בן עירו לא יוכל לומר אין ב"ד זה מקובל לי שמסתמא נקבעו לדיינים אותן המובחרים לדיינים בעיר לכן אין יכול לדחות ב"ד שבעירו הקבוע אבל כשהתובע מעיר אחרת מי יכריחו לדון דוקא בפני דייני עיר הנתבע דבשלמא בעיר י"ל דמסתמא קובלים בני העיר לדון בפניהם אבל אדם שבא מעיר אחרת וביקש לברור לו דיין לצד שלו אין תקנת עיר זו מועיל על אנשי עיר אחרת שלא קיבל איש מעיר אחרת דיינים אלו עליו וניהו דצריך לדון עמו מ"מ אם ירצה לדון בזבל"א ואינו מקובל עליו ב"ד שבעיר הקבועים יוכל לברור לו א' כרצונו מעיר הלזו או מעיר אחרת כיון דמעיקרא דדינא יוכל לומר אברור לי דיין לא נגרע כחו בשביל שקיבלו אנשי עיר דיינים קבועים דאינו מתחייב ליכנס בתקנות העיר ועוד בנ"ד שהרב מסולק מן הדין לא הוי כב"ד קבוע שידוע שעיקר הוא הרב שבעיר וכבר אמרו דיני ממונות בשלשה דאי אפשר דליכא חד דגמיר. א"כ במקום שמקבלין רב לשפוט בין איש לרעהו כשמסתלק הרב הוי כאילו אין ב"ד קבוע וכן משמע מתשובת רמ"א (סימן יז) דכשנסתלק האב"ד הוא הפקירא ע"ש. א"כ מכל הלין טעמי פשוט שביד מהר"א לברור לו דיין הן ממקום ההוא או ממקום אחר. זה מה שנ"ל ע"פ הדין. אבל עצתי אמונה למעכ"ת להתפשר עמו בטוב להתרפס ברצי כסף לפייס למהר"א על העלבון ולהכשיר נזקו כאשר יכתוב לי מעלתו אני אכניס עצמי בדבר הלזה כי חבר אני ליראי ד' ולחושבי שמו. כי אמת שבא לידי הפסד הרבה ע"י זה ויכשיר עכ"פ מקצת נזקו ואין מעצור לד' להושיע לבתו ברב או במעט אם יחפוץ ד' להגדיל הצלחתה ויסיר ממנו עקשות פה כי אנכי הרואה את הנולד כי ח"ו יוכל לצמוח למעלתו תקלה גדולה ע"י זה והחכם עיניו בראשו וגדולה כחה של בושה שהחריבה בית אלקינו. ואין אדם נתפס על צערו וד"ל. [נשמט לעיל. גם בתומים (סימן יג) מסיק דאף בב"ד קבוע יוכל לומר שיוסיף בדיינין מיהו בעיקר הקושיא שהביא בשם הגאון מ' ברוך ממה שפרש"י. ראה בעל דינו נוצח. אומר הריני מוסיף עליכם דיינין. ושם מיירי שכבר טען. בעניותי לא ידעתי במה נתחבטו הגאונים דיש לפרש בפשיטות דודאי בשכבר טענו שניהם אין יכול להוסיף דיינים. ובספרי יש לומר דמיירי שלא טען הנתבע כלל רק בענין שהתובע טוען ופעמים הנתבע חושב שאין ראיות ביד התובע. וסובר שהוא תביעת על פה ופשוט בעיניו שיפטר. ועכשיו בעל דינו מביא ראיות או איזו כתיבת יד אשר לא עלה בדעת הנתבע. וחושב שעל ידי זה ינוצח לכן חפץ להוסיף בדיינים כדי להשמט ולחשוב מחשבות מה שיטענו נגדו. וא"כ עדיין לא תבע הנתבע. ובכה"ג יש לומר שיכול לחזור לכולי עלמא אחר שחזר ואומר שרוצה להוסיף בדיינים ובהכי אין צריך לידחק כמו שכתב הרמב"ן בפרשת דברים דטעמא משום דהוי כאומר נלך למקום הועד דלפי עניות דעתי הדבר פשוט דיש לומר כמ"ש]

סימן כד

ידבר בענין נזקקין לתובע [ושייך לסימן כו

] שאלה באחד שיש לו שטר על חבירו והלוה טוען איני חייב לך כלום דון דיני אם אתחייב לך אשלם ואם אפטר החזר השטר והמלוה טוען איני רוצה לדון עמך עכשיו ואיני תובע לך ואדון עמך לאחר זמן: